מערכות יחסים – פרק ראשון

תמי,( שם בדוי) בחורה צעירה בת עשרים ושמונה, שיערה האדמוני אסוף על עורפה, חיוך ביישני על שפתיה ומבע מתנצל על פניה הנעימים למראה, אמורה להיות אסירת תודה על החיים הטובים שנפלו בחלקה. בעצם אין לה סיבה להתלונן, כי אסור לה להתלונן. בהשוואה לחיים הקשים של אימה, היא הרי מלקקת דבש, כך אמרה לי. כל הצלחותיה בחיים באו לה בקלות יחסית, בזכות אימה. בזכות עבודתה הקשה, ההקרבה שלה, אהבתה  המסורה, הויתורים שעשתה למען ביתה היחידה אותה גידלה בכוחות עצמה כאם חד הורית. אותה האם, מספרת לי תמי, התגרשה מאביה בעודה ילדה קטנה, ומאז ניתק הקשר עם האב. האם נלחמה להפריד בין הילדה לאביה שמא תגדל תחת השפעתו הרעה. כתוצאה מהפרידה מהאב, נותק גם הקשר עם משפחתה של האם כי הוריה ואחיה צידדו בבעל הגרוש. במשך כל אותם שנים שהילדה גדלה עם אם חד הורית, בנתה האם חומות גבוהות כדי להגן על ביתה מפני העולם מסביב. לא היה יוצא ולא בא בגבולות הדירה הקטנה שבה גרו השתיים, לא חברים ולא משפחה. כשהגיעה חברה לביקור מזדמן האם התרעמה וכעסה, ושילחה אותה לביתה בתואנה שהבית קטן וצפוף ואין בו מקום לאורחים, ובכלל חברות מפריעות לשיגרה הברוכה של עבודה ושקידה על הלימודים.  משאלה אחת היתה לאם: תמי תצא אל העולם, תרכוש השכלה (מעולה), תפתח קריירה מקצועית, ותחזור לגור עם אימה. ובכוחות משותפים ירכשו דירה יפה ויחיו בה באושר.

היום, תמי מוצאת עצמה בדילמה קשה. היא מרגישה אשמה על שהתאהבה בבחור שהפך להיות חבר אינטימי וקרוב. הם מעוניינים לחיות ביחד וחושבים על חתונה. אבל בכל פעם שנושא הקשר עם החבר עולה בשיחת טלפון עם אימה, נדמה שהאם מתחמקת מהשתתפות בשימחתה. היא שואלת אותה: "ומה יהיה עם הקריירה שלך? ומה עם התוכניות שלנו לגור ביחד?"

שאלתי את תמי: "האם יש לך תוכניות לגור ביחד עם אמא?"

תמי התכווצה בכסאה, פוכרת את אצבעותיה, "אמא תהיה מאוכזבת אם לא אחזור לגור בביתה," ענתה לי בלי להביט בעיני. "אני לא חושבת שקריירה צריכה לבוא על חשבון משפחה, אבל אמא שלי משוכנעת שאני צריכה לבחור בין נישואים והקמת משפחה לבין התפתחות מקצועית. אימא מרגישה שהיא הקריבה את הקריירה שהיתה יכולה לפתח כדי לגדל אותי, ולא היתה רוצה שגם אני אזיק לעצמי בהקרבה כזאת. "

כשציינתי בפני תמי שקשה מאוד לרצות את אימה. אהבתה החונקת לא מאפשרת לתמי לגדול ולהתפתח בכוונים שיתאימו לרצונותיה ומבלי לפגוע בה. תמי שאלה: "מה אני יכולה לעשות? איך אפשר אחרת?"

אין תשובה חד משמעית לשאלתה של תמי. היא מרגישה מחוייבות גדולה כלפי אימה. מרגישה שאימה בנתה את עולמה האישי סביבה, והאחריות האין סופית על גורלה של האם נופלת על כתפיה של ילדתה. אחריות כבדה ומעיקה.

תמי ואימה קשורות בקשר סימביוטי. הפרידה הפיזית ביניהן התרחשה כשתמי עזבה את בית אימה ויצאה ללמוד בקולג' ואחר כך התחילה לעבוד במרחק של מספר שעות טיסה מעיר מגוריה. אך הפרידה הפיזית אינה מעידה בהכרח על פרידה ריגשית. מבחינה ריגשית, האם מרגישה שילדתה עדיין צומחת אצלה ברחם. וגם תמי מרגישה רגשי אשמה כבדים על הרצונות שלה, על החלומות שלה והשאיפות שלה שאינן תואמות את אלו של אימה. תמי מרגישה אשמה קיומית. אשמה כללית, על שאינה מגשימה ציפיות, ואין רגשי אשמה כבדים יותר מאשמה של ילדים המאכזבים את הוריהם.

כהורים, אנחנו מצווים לשחרר את ילדינו ( כפי שאמר המשורר ג'ובראן חליל ג'ובראן בסיפרו "הנביא": ילדיכם אינם ילדיכם/ כי פרי געגועי החיים אל עצמם/ באים המה דרככם אך לא מכם/ חיים עמכם אך לא שייכים לכם/…). הענקנו להם חיים ועלינו להעניק להם גם את החרות לחיות את חייהם בדרכם. קיים גבול דק בין ציפיות שיש לכל הורה כלפי ילדיו, (לא ניתן לגדל ילדים ללא ציפיות), לבין האכזבות שהורים מרשים לעצמם להביע במידה שהציפיות אינן מתגשמות. ריגשי אשמה כלפי ההורים הינם סימן מובהק לחוסר פרידה ריגשית, סימן לקיום של מערכת יחסים תלותית בין הילדים להוריהם. זו מערכת יחסים שאין בה עצמאות ועצמיות של הילד, ולכן אין בה פרידה רגשית. ריגשי אשמה הם רגשות בולמים, עוצרים, ומדכאים התפתחות בריאה. בטיפול תמי לומדת להתמודד עם רגשי האשמה שלה, ולומדת לאפשר לעצמה פרידה ממחויבות ריגשית שבולמת את ההתפתחות האישית שלה. וכל זאת בהשתדלות מירבית שלא לפגוע באימה, תוך כדי פיתוח מערכת יחסים בריאה בעלת גבולות ברורים בין הבת לאימה.

הכותבת: ד"ר נגה ניב, פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

www.noganiv.com