מערכות יחסים – פרק רביעי

זוג צעיר ונאה יושב מולי. שניהם תמירים ושחומים, נראים כצמד מושלם. ידיהם שלובות זו בזו ומבטיהם הנשלחים זה אל זו מלטפים, אומרים אהבה. ובכל זאת, הגיעו אל ספת הטיפולים. מספרים לי שהם נשואים כחמש שנים. אין להם עדיין ילדים. שניהם ממוקדים מאוד במסלול המקצועי, השאפתני שבחרו לעצמם. שניהם עסוקים עד מעל האוזניים. תלונתם אינה יוצאת דופן: חיי המין שלהם בסכנה. לפני החתונה היו להם חיי מין סוערים ומלאי תשוקה ואילו בשנים האחרונות הלהבה שככה. היא, מתחמקת ממפגש אינטימי בכל הזדמנות והוא, נשאר מתוסכל. בפעמים הספורות (לדבריהם)  שבהן מפגש מיני התרחש, הלחיצו את שניהם. היא זקוקה לזמן רב כדי להתכונן. היא צריכה להיות במצב רוח ומצב נפשי מתאים, והוא מרגיש את אובדן הספונטניות.

חיי המין של בני הזוג, כמו אצל זוגות רבים אחרים,  מהווים תמונת ראי למערכת היחסים שביניהם. למן המפגש הראשון חשתי בזהירות הרבה שבה הם פוגשים זה את זו. היא שוקלת כל מילה לפני שאומרת את דבריה. הוא נלחם בעצמו ומשתדל להבין את נקודת ראותה בכל מחיר. הוא מצדיק אותה, הוא מסביר לי את דבריה.  נדמה היה לי שהזוג משתמש בעודף אמפתיה, בהבנת יתר. כל אחד מהם מאמץ את נקודת ראותו של השני כאילו יצאו זה עתה מסדנא אינטנסיבית שמלמדת אותם שימוש בעודף סבלנות ובאורך רוח בל- יתואר, כמעט על-טבעי.

לכאורה, אמפתיה רבה כל כך אמורה לקרב לבבות. האמפתיה אמורה ליצור אינטימיות ולהדק חברות עמוקה. ואילו אצל הזוג שלנו, נדמה שחסר משהו בנבכי האנטימיות. כאילו נימוס היתר הרס משהו בקירבה הראשונית, ההיולית ביניהם,  שלה זקוקים בני הזוג יותר מכל.

שאלתי אותם על משפחות המוצא שלהם. תשובתם, כאילו אינה קשורה כלל בחיי הזוג שלהם, פתחה פתח נרחב להבנת הדינמיקה ביניהם: שניהם באו ממשפחות שבהן האלימות המילולית, ובמקרה שלו גם האלימות הפיזית היו בלתי נשלטים. שניהם השתמשו במילים "התעללות" נפשית וגופנית. שניהם סבלו מצעקות רבות ואין קץ מריבות בין ההורים. בשתי המשפחות היו פרידות, הרבה בכי, צעקות של ההורים על הילדים, וגירושים מכוערים בין ההורים.

בחיי הנישואין שלהם, נשבעו זה לזו שלא יריבו, שלא יפגעו זה בזו, שלא יגיעו לרמת האלימות וחוסר השליטה שנחשפו להם בילדותם.  ובכל זאת, למרות השבועה ולמרות ההתנהגות המאופקת של שניהם, חסר משהו.

אוטו קרנברג, פסיכואנליטיקאי מאוניברסיטת ייל, כתב ספרים ומאמרים רבים, ובין היתר כתב גם על זוגיות ואהבה. בספרו, "יחסי אהבה" טען שזוגיות בין שני אנשים בוגרים אינה עניין מובן מאליו, ואינה עניין של מה בכך. כדי להגיע לזוגיות אנשים חייבים להבשיל תוך כדי גדילה בסביבה נפשית בריאה, צריכים לעבור תהליכים של פרידה ריגשית מההורים, וצריכים לחוות תחושה של עצמאות טרם כניסתם לזוגיות. לטענתו, אהבה בוגרת הינה מערכת מורכבת של רגשות שמשלבת תשוקה מינית ביחד עם קבלה עצמית של כל אחד מבני הזוג, ועם קבלה של האחר השונה ממנו. יש הבדל גדול בין ביטול עצמי לבין קבלה של האחר. כדי לאהוב את הזולת, על בן הזוג קודם כל לאהוב את עצמו (על כך כתבו גם חז"ל). עוד טען קרנברג, ואני מביאה את דבריו על קצה המזלג: תשוקה מינית כמוה כמו אינטימיות, משלבת רוך עם אגרסיה. ומשלבת גם את היכולת להכיל אמביבלנטיות כלפי בן או בת הזוג. במילים אחרות: אינטימיות פירושה היכולת לכעוס ולאהוב בו זמנית.

בני הזוג בסיפור שלנו לא מאפשרים לעצמם להכיל אמביבלנטיות כלפי ה"אחר" בקשר שלהם. שניהם, כל אחד מסיבותיו הוא, החליטו להדחיק את הכעס או את הרגשות השליליים הקיימים ביניהם באופן טבעי, ובמקום זאת מאפשרים אך ורק הבעת רגשות חיוביים. והרי רגשות שליליים קיימים אצלם כמו אצל כל הזוגות באשר הם. לכן, במקום הכעס שהם מרגישים, חלה ביניהם התרחקות, או כפי שהפסיכולוגים מכנים זאת: אגרסיביות פסיבית.

במהלך הטיפול, בני הזוג הבינו שמותר להם להביע גם רגשות שליליים זה כלפי זה. מותר להם להתלונן, להתמרמר, ולהיות לא מרוצים לפעמים. הם הבינו שתפישתם הקודמת, "שכעס הורס" אינה נכונה. כעס הינו רגש ככל הרגשות, ויש ללמוד להביע אותו במינון נכון ובמידה שאינה הורסת את בן או בת הזוג. בני הזוג שלנו סבלו קשות מאלימות מילולית בבית הוריהם, ועל כן לא הפנימו גבולות ברורים של שליטה ברגשות השליליים שלהם. לא הפנימו את המותר והאסור בהבעת רגשות שליליים ביחסים אינטימיים שבינו לבינה. התופעה של חוסר הבעת הרגשות השליליים וחסימתם, הינה, בפני עצמה סוג של חוסר שליטה.

על אומנות המריבה והכללים הקשורים בה, ארחיב בכתבה הבאה.

הכותבת: נגה ניב, פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

www.noganiv.com