על אומנות המריבה

על אומנות המריבה

בפרק הקודם כתבתי על "הזוג שלא ידע לריב" וסיימתי את הפרק בהבטחה שבפעם הבאה אכתוב על אומנות המריבה. אני משתעשעת במחשבה שספרים רבים נכתבו בנושא, אבל איש לא כינה מריבות בין בני זוג "אומנות", אפילו לא בהשאלה מאריך פרום.

אין צורך לתאר מריבות בין בני זוג. מי שלא חווה מריבה כזאת שיקום. מריבות נובעות מחוסר הסכמה, ממאבקי כוח ושליטה, מהצורך להיות צודק/ת, מחוסר היכולת לוותר ולראות את הצדק משני הצדדים.

לעיתים מריבות מתחילות במצב רוח קרבי של אחד מבני הזוג, ואז, השני או השניה מצטרפים למערכה, ובמקום להרגיע הם יוצרים הסלמה. את ההסלמה הזאת חשוב לדעת לעצור. אפשר לעצור את ההסלמה  בלקיחת "פסק זמן" שבו בני הזוג מתמודדים כל אחד עם הכעסים של עצמו עד לרגיעה, ורק אחר כך חוזרים ללבן את הדברים.

ג'ון  גוטמן, פסיכולוג וחוקר מאוניברסיטת וושינגטון, עסק בנושא הזוגיות ובשאלה מהו סודן של מערכות יחסים ארוכות טווח? מה גורם לזוגות לדבוק זה בזו לאורך שנים רבות לעומת זוגות אחרים שאינם שורדים את המריבות? היה מי מחברי שאמר: "הכל שטויות. מערכת יחסים ארוכת שנים נובעת מהחלטה שלא להפרד, זה הכל."  יתכן שיש צדק בדבריו, אך בכל זאת, בואו נבדוק מה אמר גוטמן לאחר עשרים שנות מחקר.

ראשית, גוטמן טען שאין תופעה כזאת, של זוגות שאינם רבים. אבל, אצל זוגות יציבים שיעור המריבות נמוך יותר. הוא צפה בזוגות נשואים למעלה מעשרים שנה שאותם אכנה "השורדים" לעומת זוגות אחרים שזה מכבר נישאו, ועקב אחרי התפתחות מערכות היחסים של שני המדגמים לאורך שנים. אנסה להביא את מסקנותיו בקצרה:

 אצל הזוגות השורדים, היחס בין רגעי העימותים מול רגעים של חיבה וחסד, אינו  עולה על אחד לחמישה.  בנוסף, גוטמן טען, שזוגות "שורדים" יודעים לריב מריבות הוגנות ( פייר פייט)  ויודעים להתפייס לאחר מריבה. לעומת זאת הזוגות שלא שרדו ארבע שנות נשואין, הפגינו דפוס התנהגות מסוים.  באמצעות הדפוס הזה ( לפי גוטמן) ניתן לנבא בשיעור גבוה של ודאות שהזוגות יפרדו.

אצל הזוגות שנפרדו, גוטמן תאר דפוסי קומוניקציה מכשילים של ביקורת, חוסר אמפתיה וחוסר הקשבה, התעלמות, ואפילו סלידה אחד כלפי השניה.  והנה פרוט דפוסי הקומוניקציה המכשילים:

ביקורת: התקפה על בן/בת הזוג בדרך כלל כדי להציג את בן הזוג כטועה:  "אתה אף פעם לא….זורק את הזבל/ מגיע בזמן/זוכר לקנות/ מניח את הבגדים במקום…" או כדי להדגיש התנהגות בלתי נסבלת: "אתה לא מסודר/ לא רגיש/ לא מקדיש מספיק זמן…"

סלידה: התקפה על אישיותו של בן הזוג בכוונה לפגוע ולהעליב: בסיפרה של ניני גוטספלד –מנוח "מילים הורגות", מובאות דוגמאות רבות של התקפות מילוליות אותן היא מכנה התעללות. התקפות מסוג זה לא יבחלו בשימוש בשמות גנאי, הומור סרקסטי, תנועות גוף אגרסיביות, הרמת קול.

התנהגות דפנסיבית: בן או בת הזוג ( או שניהם) רואים את עצמם קורבן הנסיבות. אינם לוקחים אחריות, ומנסים לדחות את טענות הפרטנר תוך כדי תלונות חוזרות, תירוצים, ויכוחים.

התעלמות: זוהי התנהגות פסיבית אגרסיבית שעלולה לפגוע באותה מידה של כאב כמו התנהגות אגרסיבית. מדובר בשתיקות ארוכות, שינוי במפגיע של נושא השיחה, יציאה הפגנתית מהחדר, או תשובה קצרה בעלת מילה אחת שלא מאפשרת דיאלוג.

לפי גוטמן, אילו איבחנתם את עצמכם כמשתמשים בנשק התוקפני שצויין למעלה, הסיכוי שמערכת היחסים שלכם תפורק מתקרב לתשעים אחוזים. ובכל זאת, הרי כולנו רבים זה עם זו  לפעמים. אם כן, מהם הכללים של פייר פייט שאינם פוגעים במערכת היחסים ומשאירים אותה שלימה לטווח ארוך?

ג'ון גוטמן ודן וייל, מציעים ( כל אחד לחוד, בשני ספרים שונים) מספר כללים חשובים למלחמה הוגנת:

כלל ראשון: המעטה ככל האפשר בהטחת אשמה. אם בכל זאת חייבים להתלונן, רצוי לעשות זאת תוך שימוש במשפטי "אני" במקום במשפטי "אתה". לדוגמה: " אני מאוד נלחצת/עצובה/ כועסת, כשאתה שוכח לקחת את הילדים בזמן".

איסור מוחלט של שימוש במילים פוגעות ומעליבות, או קריאה בשמות גנאי. שימוש במילים אלו זהה בעצמת הפגיעה לשימוש בכוח פיזי. וברור מאליו, אין להשתמש בכוח פיזי כדי להכריע את המערכה הזוגית.

רצוי להתמקד בפתרון הבעיה שעל הפרק מבלי להוסיף שמן למדורה, ולהשתמש באותה ההזדמנות לחסול חשבונות היסטוריים ארוכי טווח. במילים אחרות: שמרו את הזכרונות ההיסטוריים לזמנים אחרים, לא בזמן ריתחה.

אסור לפגוע מתחת לחגורה: כמו בהאבקות מקצועית, גם במריבות בין בני זוג, ישנם אזורים שאין לגעת בהם. כל אחד מבני הזוג מכיר היטב את נקודות התורפה של השני, ויודע יפה איך לפגוע אילו רק רצה. אבל, חוזקה של מערכת היחסים נמדד בכך, שאת נקודות התורפה יש לכבד ולא להשתמש בהם כדי לפגוע.

כלל אחרון וחשוב ביותר: אחרי כל מריבה יש להקדיש זמן, מחשבה ורגש רב לשלב הפיוס. בשלב הזה, חשוב להבין את הצד שכנגד, לקחת אחריות, ולדעת לבקש סליחה. אין בושה במילים "אני מצטער, אני מצטערת".

בהצלחה!

הכותבת: ד"ר נגה ניב

פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו.

אשמח אם תצרו קשר, אשמח לקבל תגובות ופידבק.

noga@noganiv.com