דיכאון

דיכאון – איך אפשר לאבחן ומה המקור?

בחור באמצע שנות הארבעים לחייו יושב מולי, נקרא לו דויד. גבוה וצנום. ולמרות חזותו המצודדת נדמה היה שדמותו התכווצה בכסא כמבקשת להסתתר. כשדיבר, נמנע מקשר עין. את שמי ואת מספר הטלפון של המשרד שלי קיבל מידידה לפני מספר שנים אבל לקח זמן עד להרמת הטלפון וליצירת הקשר. הוא לא היה בטוח שמצבו מצריך טיפול. נכון, הוא לא ישן לילה רצוף במשך מספר שנים. הוא גם לא אוכל כל כך, אין לו תיאבון ואין לו זמן. ואינו עוסק בספורט. הוא לא נהנה משום דבר פרט לשני ילדיו שמצחיקים אותו לפעמים, כשהוא מגיע הביתה בשעות הערב המאוחרות. הוא מתנזר מאישתו כבר מספר שנים. היא לא כל כך מעוניינת, ולמען האמת גם הוא איבד עניין בחיי המין, וכך הם חיים אחד ליד השני כמו זוג סטודנטים החולקים דירה במעונות. מדי פעם היא מתקשרת או שולחת לו אימייל בעניין תשלום כלשהו או סידור לילדים. לפעמים הם קובעים משהו לסוף השבוע, אבל לרוב הוא מעדיף להתבודד. הלבד פחות מעיק. אנשים גורמים לו סטרס מיותר. וכן, יש בו כעס. הרבה כעס על הבוס שלו, על העובדים במשרד שגורמים לו לחוש קינאה, על חברים מזדמנים שאינם מבינים לנפשו ומתקיפים אותו ללא סיבה אפילו בשיחות סתמיות של פוליטיקה. בעצם, אין לא חברים באמת מלבד שניים שלמדו איתו בבית הספר התיכון בעיר מולדתו ואליהם הוא מתגעגע. כששאלתי אותו על בית הוריו, על משפחת המקור שלו, התברר שתחושת הריקנות והדיכאון העיבו עליו גם בילדותו. אמא עבדה שעות ארוכות מחוץ לבית. אבא היה אדם כעוס, ממונה על משק הבית, שנהג להעניש אותו במכות רצח באמצעות חגורות וכלי מטבח למיניהם. אבל הסיפור העצוב ביותר שסיפר היה קשור דווקא בכלב המשפחתי. אותו כלב גדל מידות שמטבעו היה זקוק למרחבים, היה כלוא רוב שעות היום בחדר ללא אפשרות לצאת. ובצר לו, נהג לילל ולשרוט את הדלת הנעולה, וגם על כך חטף כמובן מכות הגונות. לפעמים בני הבית היו שוכחים להאכיל אותו או להוציא אותו החוצה לטייל, והוא נשאר בכלאו וביסוריו. נדמה היה לי שדויד סיפר גם על עצמו תוך כדי תיאור חיי הכלב שלו.

איך מאבחנים דיכאון? דיכאון מתבטא במצב רוח ירוד. לעיתים מצב הרוח הדיכאוני עצוב ומופנם ולפעמים מתחלף העצב בכעס כלפי הסביבה. אצל בני העשרה דיכאון מתבטא לרוב בכעס ולא בעצב. מצב הרוח הירוד משפיע על חוסר מוטיבציה כללית, ובמקרים קיצוניים מתבטא בחוסר חשק לחיות או למצוא עניין בחיים. אנשים הסובלים מדיכאון ושאינם נהנים מחייהם סובלים מתופעה שנקראת אנהדוניה (חוסר יכולת להנות). הם לא מסוגלים להנות מאוכל טעים, מחיי מין, מטיולים, מחיי חברה ומתרבות. לרוב הם מתבדלים מחברת אנשים ומעדיפים בידוד.

החולים בדיכאון סובלים מערך עצמי נמוך. חושבים שהם לא מוצלחים ולא מספיק טובים.  ציון הערך העצמי שלהם ניתן לעצמם על סולם סוביקטיבי, ונמצא בקשר הפוך עם רמת הביקורת העצמית שלהם. ככל שהביקורת העצמית עולה, ציון הערך העצמי יורד, וההיפך.

חוקר בשם בלאט הבחין בין שני סוגים של דיכאון: דיכאון אנקליטי ודיכאון אינטרוג'קטי (מופנם).

המונח דיכאון אנקליטי נקבע ע"י חוקר בשם ג'ון בולבי שחקר את תופעת תמותת התינוקות בבתי יתומים בתקופת מלחמת העולם השניה. התינוקות שנאלצו להפרד מהוריהם טופלו בבתי החולים ובתי היתומים. למרות שצרכיהם הבסיסיים של אוכל, מחסה, ותרופות באו לידי סיפוק, הם לא התפתחו מבחינה פיזית ומנטלית וחלקם נפטרו. בולבי, וחוקרים אחרים כמו איינסוורטס וספיץ הסיקו שהתינוקות זקוקים לקשר אנושי הדוק עם הדמות המטפלת על מנת להתפתח ולשרוד ,ובהעדר הקשר הזה הם שוקעים בדיפרסיה אנקליטית ולא מצליחים להתקיים.

גם אנשים בוגרים, כמו התנוקות, זקוקים לקשר חם ולאהבה. אלה שבילדותם לא זכו לגדול עם קשר רציף יתקשו ליצור אותו מחדש בבגרותם. הם יהיו נתונים בפחד מתמיד מנטישה או  יחוו דיפרסיה אנקליטית כתוצאה מאובדן של קשר כמו במצב של פרידה מבן או מבת זוג. לשם השוואה: אנשים שחוו קשר הדוק ובטוח עם הוריהם בתקופת הילדות המוקדמת יתמודדו עם פרידה רומנטית בקלות רבה יותר. הם ירגישו שלמרות שנפרדו מבן הזוג, יש להם כוחות אופטימיים להתקדם הלאה וליצור קשר חדש.

דכאון אינטרוג'קטי לפי בלאט, קשור בהפנמה של ביקורת עצמית הרסנית. לחולים יש דאגות הקשורות להישגים שלהם. הם לא מרגישים עצמם מצליחים והם נוטים להעניש את עצמם על מה שהם חווים ככשלון.

אנשים הסובלים מדיפרסיה מופנמת הם בעלי סופר אגו אכזרי. הם לעולם לא מרוצים מעצמם ונוטים להרגיש כישלון למרות שאחרים חולקים להם מחמאות ומעריכים את הישגיהם.

במקרה של דויד, אפשר לזהות את שני הסוגים: הוא סבל מדיפרסיה אנקליטית, מבדידות חברתית וחוסר קשר הדוק עם אשתו. בשיחות איתי הודה שהוא פוחד מנטישה ולא רואה סיבה שאשתו תשאר נשואה לו לאורך זמן. גם בילדותו חש עצמו דחוי ולא אהוב. יחד עם זאת קיימים סימנים של דיפרסיה אינטרוג'קטית: הוא כועס על הבוס ומקנא בחבריו לעבודה. הישגיו מטרידים אותו והוא מרגיש כישלון.

טיפול בדיפרסיה מבוסס על שיחות טיפוליות עם מטפל/ת מוסמכ/ת ולעיתים בשילוב עם טיפול תרופתי. מחקרים מצביעים על השילוב של השניים ( שיחות ותרופות) כמנבא הצלחה ועמידות של התוצאות לאורך זמן.

הכותבת:  ד"ר נגה ניב, פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

http://www.noganiv.com/