הפרעות אכילה – למה נשים?

בשבועות האחרונים סקרתי את נושא הפרעות האכילה והפרעות באכילה. דיברתי על הסימפטומים, על התמונה הקלינית ועל הסיכונים הכרוכים בהפרעות הללו. הפעם אביא מספר נתונים סטטיסטיים ונתונים אחרים כדי להבהיר דברים מההיבט המחקרי.

חוקרת בשם ברוך, כתבה את הספר "כלוב הזהב"  ב-1985, לאחר שחקרה מקרים רבים של הפרעות אכילה לאורך ארבע עשרות שנים. היא תארה את הפרעות האכילה כמחלה "חדשה" שתוקפת בנות למשפחות משכילות ממעמד כלכלי בינוני גבוה, כלומר, מחלתן של עשירות.  מאז נוספו נתונים רבים וחדשים שגילו שהמחלה "התפשטה" לכל שכבות האוכלוסיה ומשפיעה על נערות ונשים ללא קשר למעמד סוציו-אקונומי. ובכל זאת, התופעה שכיחה יותר בקרב נערות "לבנות" ומשכילות. כשסוקרים את שכיחות הפרעות האכילה בעולם, ניתן להסיק שהשכיחות גבוהה בקרב אוכלוסיות מערביות, ובקרב תרבויות שנמצאות בקשר הדוק, ומושפעות מהתרבות המערבית, כמו יפן וישראל.  לעומת זאת, שכיחות התופעה נמוכה ביותר במדינות שבהן האוכל לא מצוי בשפע, ובקרב עמים מהעולם השלישי כמו מדינות אפריקה, או בארצות ערב. אבל עלינו לזכור שאין בידינו ממצאי מחקר מספיקים כדי לכמת את התופעה בעולם השלישי ולהציג נתונים ברורים.

ומהי השכיחות אצלינו? מדובר באחוז אחד עד שלושה אחוזים של חולות באנורקסיה באוכלוסיה, ואילו שלושה עד חמישה אחוזים של חולות בולימיה באוכלוסיה. (לשם השוואה: שכיחות מחלת הדיפרסיה באוכלוסיה היא כחמישה אחוזים) מתוך כל החולים בהפרעות האכילה, רק אחד מתוך עשרה יהיה גבר. לרוב מצבו של הגבר יהיה קשה בהשוואה לנשים כי התופעות הנפשיות אצל גברים המרעיבים עצמם קשות יותר לטיפול.

בעוד הפרעות האכילה (אנורקסיה ובולימיה) נחשבות לתופעה קיצונית, הרי הפרעות "באכילה" והפרעות בדימוי גוף הינן שכיחות ונפוצות הרבה יותר. ולראיה- תעשיית הדייאטות בארצות הברית משגשגת.

בתקופת ההתמחות שלי באוניברסיטת סטנפורד, ערכתי סקר בקרב הסטודנטיות לתואר הראשון. שאלתי אותן על הרגלי האכילה שלהן, על הרגלי הספורט, ועל מחשבות שונות הקשורות בדימוי הגוף שלהן (כלומר, איך הן נראות בעיני עצמן). תוצאות הסקר התאימו לתוצאות של סקרים אחרים שנערכו ברחבי ארצות הברית, והראו ש- 75% מקרב הסטודנטיות מוטרדות מדימוי הגוף שלהן, הן עסוקות בדיאטה בצורה זו או אחרת, וחושבות על נושא האוכל לעיתים תכופות. כלומר, הן אובססיביות בנושא האוכל.

אם כך, נשאלת השאלה מדוע נשים עסוקות כל כך בנושא האוכל ובדימוי הגוף שלהן, ומדוע חלקן מפתחות הפרעות קליניות קשות הקשורות בהזנת גופן?

התשובה הפשוטה, המתבקשת, קשורה בתפישה הרווחת בחברה האמריקאית והמערבית : "רזה היא יפה". כלומר, אם הערך הזה ישתנה, נוכל למגר את הפרעות האכילה. בישראל נחקק לאחרונה חוק האוסר להעסיק דוגמניות מתחת למשקל מסוים, במטרה למנוע מנערות הזדהות עם דמויות רזות מידי המייצגות את סמל היופי. אבל החוק לא מנצח את הנורמה. אני זוכרת ראיון עם אחת הדוגמניות שהסבירה איך אפשר "לעבוד" על המערכת ולזייף משקל כששותים כמויות עצומות של מיים רגע לפני השקילה החוקית.

הסבר אחר לשאלה "למה נשים?" קשור למבנה ביולוגי נשי. נשים מסוגלות לשלוט בתיאבון שלהן ובצרכים הגופניים שלהן בקלות יתר בהשוואה לגברים. ההיסטוריה מצביעה על כך שנשים הרעיבו את עצמן לאורך השנים, והפגינו התנהגות מחאתית באמצעות צום וסגפנות שנים רבות לפני שהערך המוסכם "רזה היא יפה" הפך לנחלת הכלל.

מההיבט הביולוגי נעשה נסיון מחקרי לגלות האם קיימים גנים המשפיעים על תופעות של אנורקסיה או בולימיה. עדיין לא נמצא גן שניתן לבודד אותו ולהסביר בעזרתו  את התופעה, אך מחקרים שונים מצאו שהמחלה עוברת בין דורות, ורווחת בקרב נשים באותה המשפחה כלומר: בין אמהות לבנותיהן, בין אחיות, או בין קרובות משפחה אחרות.

הסבר נוסף לשאלה "מדוע נשים?" נעוץ בגישה הפסיכודינמית המדברת על תהליך ההתבגרות כמשקף תהליכי פרידה ואינדיבידואציה בריאים בין הילד לבין הוריו. ומכאן, תופעות של הפרעות האכילה מוסברות כהפרעה בתהליכי הפרידה הפסיכולוגית שבין הנערה לבין אימה. הנערות הסובלות מאנורקסיה ובולימיה משתדלות מאוד למצוא חן ולרצות את הסובבים אותן, וכתוצאה מכך מרגישות שאין להן שליטה בבחירות שהן עושות. השליטה היחידה שיש בידן היא בגופן ובאוכל שהן אוכלות. השליטה הקיצונית הזו בגופן אינה אלא מחאה על כך שהן לא מצליחות להפרד ולחיות חיים בוגרים וחופשיים בעצמן. מדוע בנות ולא בנים? חוקרים בשם שוגרמן וקורש טענו שבמקרים הללו האם רואה בבתה "המשך של עצמה", ובגלל הדימיון הזה היא מתקשה ל"שחרר" את הבת ולאפשר לה מרחק פסיכולוגי הנחוץ לשם פרידה וגדילה. הטיפול הפסיכולוגי מאפשר לחולות לבדוק את העכבות שלהן, את רגשי המחויבות והאשמה שלהן, ואת הדרישה העצמית המוגזמת שמביאה אותן למצב של הרס עצמי.

הכותבת: ד"ר נגה ניב, פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

www.noganiv.com