פניקה – התקף חרדה

בחור צעיר התקשר וביקש להפגש בהקדם האפשרי. כשנכנס למשרד, בטרם התיישב בכורסא שמולי, הביט בי במבט מפוחד, אישוני עיניו מורחבים ושרירי גופו מכווצים. הוא סיפר במשפטים קטועים ובמילים מבולבלות על מצב קשה מנשוא. הוא לא מצליח לישון מאז הטיסה האחרונה לפני שבוע ימים. במהלך הטיסה חשב שלקה בהתקף לב. גופו רעד והזיע, הלב השתולל בדפיקות חזקות. היה לו קר. הוא לא הצליח לנשום בצורה מסודרת, לא הצליח לעצום עין או לאכול.  מאז לא חזר לעבוד. הוא לא יוצא מהבית, לא נוהג, לא פוגש אנשים ובקושי מסוגל לדאוג לצרכיו הבסיסיים ביותר. חבריו הקרובים דואגים לערוך קניות של מזון עבורו וכך נמנע מכל מגע עם העולם שמחוץ לחדרו.

במהלך השיחה התברר שמצבי פניקה דומים תקפו אותו גם בעבר. היו מצבים בהם פחד לצאת מהבית ופחד לנהוג שמא יתקף בחרדה. הפעם ההתקף חזר בעוצמה רבה וגרם לשיתוק כללי, דבר שהביא אותו להתקשר אלי בדחיפות. הסימפטומים הללו הביאו אותו בעבר להתיעצות עם רופאים ששללו ממצאים רפואיים אחרים. ואכן, חולים רבים הסובלים מפניקה מגיעים תחילה לחדרי המיון בבתי החולים בחשש להתקף לב, וחשוב לעשות זאת כדי לשלול ממצא רפואי אחר בשלב הראשון של הופעת הסימפטומים.

אנשים הלוקים בהתקפי חרדה ( פניקה) חשים שגופם בוגד בהם. הפחד מהתקף חוזר הופך לגורם משתק והופך להיות הקושי העיקרי לחזרה לתפקוד תקין. במהלך הטיפול החולים לומדים לחיות עם התגובות הפיזיולוגיות של גורם החרדה ( דפיקות לב מואצות, הזעה, רעידות) כפי שלומדים לחיות עם תגובות גופניות אחרות כמו עיטוש או גיהוק.

רוברט ספולסקי, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, חקר התנהגותן של חיות כדי להבין התנהגויות אנושיות. בספרו: "מדוע לזברה אין אולקוס (כיב קיבה)?" הוא מסביר שאצל בני האדם כמו אצל החיות, יש תגובות פיזיולוגיות מולדות של לחימה/בריחה המכינות אותנו להתמודדות עם מצבים קשים ומאפשרות השרדות. אצל הזברה, ישנה פעולה מואצת של מערכת העצבים הסימפטטית (האחראית על פעילות האיברים הפנימיים כמו לב/ריאה מערכת העיכול, וויסות חום הגוף) בזמן שהיא פוגשת בחיה טורפת כמו נמר או אריה. הפעילות הסימפטטית המואצת שולחת מסר למוח של הזברה, הפוקד עליה להתחיל לרוץ על נפשה. בני האדם היום, אינם פוגשים באריה או נמר במהלך חייהם, אבל נתקלים במצבים אחרים המאיימים על שלוות נפשם. ובכל זאת, אותה תגובה ביולוגית מולדת שולחת מסר למוח כאילו נתקלנו באריה ועלינו להתחיל לרוץ. ספולסקי טוען, שבאותו הרגע, המוח שלנו מתבלבל. המערכת הסימפטטית מגיבה כאילו האריה השואג עומד מולינו אך המוח לא מאפשר להתחיל לרוץ. התגובות הפיזיולוגיות המולדות מתורגמות באותו הרגע להתקף חרדה, ובחלק מהמקרים תגובות לחץ מתמשכות גורמות לסימפטומים פסיכופיזיולוגיים אחרים כמו אולקוס (כיב קיבה). המחקרים מדווחים על חמישה אחוזים מהאוכלוסיה (גברים ונשים) הסובלים מתגובות קשות של פניקה במצבי לחץ.

אצל המטופל שלי הנזכר למעלה, תגובת הלחץ נבעה מתוך קונפליקט פנימי עמוק. הוא נאבק עם עצמו בנושא של זהות מינית. הנטיה המינית שלו לא תאמה את ערכי הסביבה המשפחתית בה גדל, וגרמה לו להרגיש שאין מקום לקבלה עצמית.

במקרים אחרים של פניקה בהם טיפלתי נחשפו קונפליקטים שונים. לרוב מדובר בנושא מעיק שאין עליו שליטה הגורם למטופל או המטופלת להרגיש רע מאוד עם עצמם ועם החיים אליהם נקלעו. לדוגמה: אחת הנשים שסבלו מפניקה הרגישה שהיא לא מצליחה לרצות את אימה (הפנימית, הדימיונית) כי לא הצליחה להתהדר בתארים האקדמיים שאימה ציפתה ממנה להשיג.  מטופלת אחרת חוותה פניקה קשה כתוצאה מפרידה מאימה ומהמעבר לחיות בקליפורניה. במהלך הטיפול היא חשפה סבך של רגשי אשמה הקשור בציפיות ממנה. ציפיות שהיא תחייה בקירבת אימה, תטפל בה ותשרת אותה ואפילו תוותר על בחירות אישיות ומקצועיות חשובות כדי להשאיר את אימה במרכז חייה.

הטיפול בפניקה משלב טיפול תרופתי עם שיחות. אני שמחה לציין שרמת ההצלחה גבוהה והמטופלים שהזכרתי למעלה הצליחו להשתחרר מהסימפטומים ולחזור לחיים תקינים.

הכותבת: ד"ר נגה ניב פסיכולוגית קלינית בפאלו אלטו

www.noganiv.com