"היראה הגדולה שלי זו הבנאליה": ראיון עם העיתונאית רינה מצליח

מאת: אביב פרץ

אם מגגלים את שמה של רינה מצליח, הנושא הראשון שצץ הוא הבחירה שלה לא להינשא ולא להביא ילדים לעולם. היא נשאלת על כך כמעט בכל ריאיון – ולא סתם נשאלת: לפעמים נדמה שהמראיין אינו מראיין אותה, אלא עורך מחקר ורואה בה חלק מביוטופ. הוא פוער לרווחה עיניים מול היצור המסתורי שנמצא מולו, ובטון נדהם קורא מפנקסו את השאלה הבאה: ״אפילו בילדותך לא דמיינת את עצמך בשמלת כלה?״ כל כך קומם אותי הסגנון של אותן שאלות שמראיינים – ומראיינות – מצאו לנכון לשאול את מצליח, שבו במקום החלטתי שממני היא לא תשמע אפילו פיפס בנושא.

מצליח מגיעה לעמק הסיליקון כאורחת של דוד קורן, מנכ״ל עמותת ער״ן, המעניקה שירותי עזרה נפשית לאנשים במצוקה רגשית. ״ראיינתי אותו אצלי באולפן לפני כמה שבועות״, היא מתארת כיצד נוצר הקשר, ״שוחחנו על הבדידות בישראל בעקבות ההחלטה של הבריטים למנות שרה לענייני בדידות, והייתה שיחה מאוד מעניינת״. בין היתר סיפר קורן למצליח, שער״ן מתקשה לאייש את קו התמיכה שלה בשעות הקטנות של הלילה, שעות שמאופיינות במספר רב של פונים, וכפתרון, מוקם בימים אלו ביוזמת ה-ICC מוקד של ער״ן בעמק הסיליקון, כשהרעיון הוא לנצל את הפרשי השעות, ולאייש את הקו במתנדבים מקומיים במהלך שעות הלילה בישראל (העמותה זקוקה למתנדבים, פרטים נוספים כאן).

במסגרת ביקורה, תלווה מצליח את דוד קורן ותסקר את הקמת פרוייקט ICC@ער"ן באזורינו וגם תרצה בשבוע הבא ב-OFJCC על היחסים שבין פוליטיקה ותקשורת בישראל. לרגל האירוע, ערכתי עם מצליח ריאיון טלפוני, בין ישיבה אחת להתרוצצויות אחרות שעל סדר יומה. זה לא מנע ממנה להקדיש לי את מלוא תשומת הלב, לדבר בכנות כובשת ובדעתנות שאינה מתאמצת להרשים.

מה טיב היחסים שלך עם הפוליטיקאים שאת מראיינת?

״זה תלוי, יש מכל הסוגים. עם חלק יש לי יחסים יותר ידידותיים, יש כאלה שאני מכירה יותר שנים, ויש כאלה שפחות. מה שאני כן יכולה להגיד לך, הוא שזה חוצה מפלגות ואף פעם לא קשור לדעות הפוליטיות, משום שהיחסים שנרקמים הם על בסיס אישי וחוויות משותפות. זו לא חברות שבה הם מזמינים אותי אליהם הביתה ואני אותם אליי, ויותר מזה, לפעמים יש כאלה שאני מיודדת איתם, ואז הם יוצאים מהאולפן ומכסחים לי את הצורה, ויש כאלה שאני מכסחת להם את הצורה״.

אז כשמתחיל הריאיון כל מה שקרה ביניכם לא עומד לזכותם או לחובתם, הריאיון הוא נקי.

״נכון. הרעיון בריאיון הוא לנסות להוציא כותרת. מי שנותן לי כותרת – הוא נחמד באותו ערב, ומי שלא נותן לי כותרת – אני שונאת אותו באותו ערב. זה מאוד חד משמעי״.

זו המטרה הראשית שאת מסמנת כשאת מראיינת פוליטיקאי, להוציא כותרת?

״קודם כל אני רוצה שתהיה שיחה מעניינת, אני רוצה לגעת עם אותו פוליטיקאי בנושאים שעומדים על סדר היום ולשמוע את דעתו. אבל כן, אני מנסה להביא דברים חדשים שלא נאמרו במקומות אחרים. זה קשה עד בלתי אפשרי בימים האלה, שבהם הפוליטיקאים מתראיינים תחת כל עץ רענן ובכל ערוץ, ובארץ יש ריבוי ערוצים – ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט. כך שכיום,  להוציא מפוליטיקאי אמירה חדשה ומרעננת – זה בגדר נס. הפוליטיקאים מדברים המון, כותבים בפייסבוק מה שבא להם, ולא מחכים שיראיינו אותם. אתה יודע, לא רק לטראמפ יש טוויטר, גם לחבר׳ה שלנו״.

אמרת באחד הריאיונות ש״העיתונות יותר ויותר עושה את התפקיד של הפוליטיקאים״, תסבירי.

״הכוונה היא שיותר ויותר עיתונאים באים לעיתונות כדי להשפיע על החיים, שזה בעצם תפקיד של פוליטיקאים. זה לא היה ככה כשאני התחלתי להיות עיתונאית. באותה תקופה היינו סוג של משרתי ציבור, שמציגים בפני האזרחים את החדשות, הדעות, המחלוקות, הפרשנויות – לא ניהלנו אג׳נדה. אבל העיתונות השתנתה, ולא רק בארץ. זה התחיל בשנות ה-60 עם הניו-ג׳ורנליזם, שבכלל הכניס את העיתונאי לתוך הדיווח, עד אז העיתונאי היה בכלל נעדר מהדיווח. ואז הדיווח התחיל להתייחס גם לעיתונאים, הם התחילו לדבר בלשון ״אני״, ופתאום האירוע נהיה גם האירוע שלהם. עד שהיום החדשות הן הדבר המשני, והדעה של העיתונאי – היא הדבר הראשי. אני לא מתה על זה״.

למה?

״כי אני חושבת שכל פוליטיקאי צריך לדעת שהוא מקבל מכל עיתונאי עיתונות הוגנת. אם, נגיד, יש לי סדר יום ימני, אז כמה שאני אשכנע את אנשי מרצ שאני נותנת להם סיקור הוגן, הם לא יאמינו לי, ובצדק. עיתונאי צריך לשמור על קצת מרחק ממושאי הסיקור שלו. הרי ממילא כל עיתונאי מביא לכל דיווח, ירצה או לא ירצה, את תפיסת עולמו. הרי אנחנו לא מגיעים לשום דיווח כמו קיר לבן, אנחנו אנשים עם חוויות, עם השקפת עולם, עם אהבות ושנאות; אני רק לא חושבת שזה צריך להיות הדבר המוביל, אלא להפך. גם אם פה ושם אני משמיעה את דעתי, אני מאוד משתדלת לשמור על סוג של הגינות. הציעו לי כמה וכמה מפלגות להצטרף אליהן. הסיבות שבגללן אני לא הולכת לפוליטיקה הן רבות, אחת מהן היא שאני לא רוצה לצבוע את הקריירה העיתונאית שלי בצבע פוליטי. נגיד שאני מצטרפת לרשימה המשותפת או ליש עתיד, אז המבט על כל הקריירה הפוליטית שלי מיד הופך להיות כאילו כל מה שעשיתי היה מתוך העמדה הזו, וכל מה שאמרתי ושלא אמרתי, וכתבות שעשיתי ושלא עשיתי, ויחס שנתתי ושלא נתתי… לא רוצה את זה״.

אני די מכור לפוליטיקה ישראלית, וצופה בעניין ב״פגוש את העיתונות״, ובכל זאת הכי פחות אוהב לצפות בפאנלים בתכנית. אולי זה קשור לשהות שלי בארה״ב, אבל אני מרגיש שמהר מאוד הדיון מתלהט, אחד משסע את דברי האחר, ולי כצופה זוהי חוויה לא נעימה. למה אתם לא קובעים כללי דיון קשיחים?

״אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אני כבר זמן ארוך עובדת על זה, יש ח״כים שיודעים שהם לא יבואו אליי יותר. למשל, את אורן חזן אני לא מביאה לאולפן שלי באופן עקבי. אבל אני לא אוהבת שמשווים אותנו לאמריקאים, זה מעורר בי כזאת התנגדות, זה מפוצץ אותי אפילו. לא רוצה להיות אמריקאית, בשום תחום. לא רוצה להיות כמוהם, לא רוצה להיות דומה להם, לא רוצה! הם לא המודל בשבילי לכלום. יש בארץ אווירה אחרת, אנשים אחרים, מזג אחר – הכול אחר. גם הדיונים אחרים. וחוץ מזה, יש המון נושאים שיש בהם חילוקי דעות בתוך החברה הישראלית, ואתה לא יכול להרשות לעצמך להביא רק דעה אחת״.

השבוע היה פאנל של כתבי משטרה, לא של פוליטיקאים, ואפילו שם הרגשתי שהטונים עלו נורא מהר.

״אז אתה אמריקאי כבר. אני לא מצדיקה כל דבר, אבל אני חושבת שהפאנל הזה היה בסדר גמור. זאת הטלוויזיה הישראלית, היא תואמת את הרוח הישראלית. זה לא שאני לא נותנת את דעתי לנושא, אבל זו ישראל, ואנחנו חיים פה ולא באמריקה. אני לא בעד לעשות דיונים באולפן שהם לגמרי סינתטיים. זו לא הרוח שלנו, אנחנו אנשים יותר יצריים, לטוב ולרע. מי שבאמת צופה בתכנית שלי לאורך זמן, רואה שאני ממש משתדלת להנמיך את רמת הצעקות באולפן, אבל ההשוואה לאמריקאים לא עושה לי את זה. כמו שאתה רואה, אני פטריוטית שרופה״.

כשאני רואה אותך באולפן התחושה שלי היא שאת בראש ובראשונה ריפורטרית. קראתי שאת אכן מתגעגעת לתפקיד של כתבת שטח, אז למה לא בעצם?

״כל דבר בעתו. עשיתי את זה כמעט שלושים שנה, ברדיו ובטלוויזיה. אני גם חושבת שצריך לתת הזדמנות לחבר׳ה הצעירים, הרי לא יכול להיות שאנחנו נהיה בתפקידים שלנו ארבעים וחמישים שנה. וגם, אמנם אני מאוד אוהבת את זה, אבל אם תגיד לי עכשיו להסתובב עם ביפר ולהיות מתוזזת מהבוקר ועד הערב, ברור שאני לא אוהב את זה. אבל אני בנשמה ריפורטרית״.

אז היום סדר היום שלך פחות משוגע?

״כן, ברור. יש קטע כזה, שכשאתה אחד האנשים הוותיקים אם לא הכי ותיק במערכת, ובין המבוגרים, אז אתה מגיע למעמד שאתה פחות או יותר עושה מה שבא לך. אני עוד מעט בגיל פנסיה, הָלו! עבדתי הרבה שנים קשה בשביל זה. אבא שלי היה אומר לי: ׳תעבדי על השם שלך, ואז השם שלך יעבוד בשבילך׳. אז אני עכשיו בשלב השני״.

איך נראה יום טוב בעבודה ואיך נראה יום רע בעבודה?

״אין יום טוב ויום רע, זה לא הולך ככה. כל יום הוא יום אחר״.

אין ימים שאת מסיימת בתסכול לעומת ימים שאת מסיימת בתחושת התעלות?

״כן. אם אני סוגרת אייטם טוב לתכנית, למשל, אני הולכת לראיין את הרב לאו, והריאיון יוצא נחמד, ואנחנו יושבים אצלו והוא מארח אותנו יפה ומסביר פנים, ומשתף פעולה – אז ברור שכן. אם אני קמה בוקר אחד, ורואה שאהרון ברק, שהוא מרואיין שאני מחזרת אחריו כבר המון זמן, התראיין ל׳ידיעות אחרונות׳… ברור שזה יום פחות טוב. אבל אני אומרת לך, בתוך כל זה, אחרי גיל ששים הכול כבר עובר אחרת. כשהייתי יותר צעירה הכול היה עליות ומורדות, רכבת הרים – עכשיו זו סתם רכבת״.

הופתעתי לגלות שלמדת ספרות עברית ותיאטרון לתואר ראשון, שתי בחירות מאוד מובהקות. את יכולה לספר על המשיכה שלך לכל אחד מהתחומים?

״ספרות זו אהבת חיי, ובמיוחד שירה. ולגבי תיאטרון, לאורך כל השנים בבית הספר הייתי תמיד בכל ההצגות של סוף השנה, ה-שחקנית ה-ראשית. אני זוכרת שהבטחתי להורים שלי כשסיימתי י״ב, שאני לעולם לא אלמד, כל כך שנאתי את בית ספר, אבל כשסיימתי את הצבא, פתאום מצאתי את עצמי בלי כלום וכולם סביבי למדו, אז אמרתי: מהר אעבור לירושלים. לקחתי את השנתון, פתחתי, טק-טק-טק-טק, אמרתי: יאללה, בוא נעשה תיאטרון וספרות, ונראה מה ייצא מזה״.

את אדם שכותב בשעות הפנאי?

״לצערי, זה התסכול הגדול של חיי״.

כי אין לך זמן?

״לא, בכלל לא. כי אין לי אומץ״.

אפילו לא למגירה?

״לא, כי יש בי הערכה נורא גדולה למילה הכתובה, ואני חוששת להיות בנאלית. היראה הגדולה שלי זו הבנאליה. אז אני מוצאת את עצמי נושכת את השפתיים, ונושאת עמי את הכישלון הזה לכל מקום״.

ומה לגבי משחק?

״התחלתי קריירה של עיתונאית, קריירה מאוד תובענית, וזה לא השאיר לי זמן לכלום. עכשיו אני מציעה את עצמי לכל התלמידים לקולנוע: ׳שחקנית מוכשרת׳… סתם. שחקנית שמוכנה לעשות כל תפקיד בהתנדבות. אבל אף אחד לא פונה אליי, מה אני אעשה?״

תוציאי קול קורא.

״כבר הוצאתי, לא נעים להגיד לך, כמה וכמה פעמים. כנראה אנשים לא מתרשמים מהכישרון שלי בטלוויזיה שאני יכולה באמת להיות שחקנית. הם טועים, כי אני באמת שחקנית. לפעמים אנחנו עושים סרטון במערכת, ואני ממש תותחית״.

נו, וזה יוצא לציבור?

״לפעמים זה יוצא, לפעמים לא, אבל זה לא משנה: אף אחד לא רוצה אותי, זאת עובדה״.

אחרי כל השנים על המסך, ממה עדיין אנשים מופתעים כשהם פוגשים אותך פנים אל פנים אחרי שהכירו אותך כפרסונה טלוויזיונית?

״דבר אחד, שזה ממש מחמיא אבל אין מה לעשות: כולם אומרים לי שאני נראית יותר טוב ויותר צעירה בחיים. אני תמיד אומרת להם שזה נורא חשוב, כי רוב הזמן אני בחיים ולא בטלוויזיה. ודבר נוסף, הטלוויזיה מראה את הפן היותר קשוח והיותר רציני, אבל אני לא בנאדם רציני, ממש לא. אה, ואני בנאדם נורא נורא נורא ביישן, שגם לזה אף אחד לא מאמין״.

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.