קשר השתיקה

קשר השתיקה/ נורית גלרון

כמה גבוהים החיים מזוית מבטך

ידך הקטנה בידי

עיניך הגדולות מביטות בכניעה

אתה ודאי בטוח שאני כל-כך חזקה

אתה לא תיראה את ידי האחרת

מחפשת את ידה של אימי

כי זהו קשר השתיקה

קשר השתיקה בחרדה

קשר השתיקה בחרדה…

…אתה וודאי בטוח שאני הכל יכולה

את פחדי בלילות לא תדע, כמוני

כשנדדה שנתה של אימי

כי זהו קשר השתיקה

קשר השתיקה בחרדה…

בואו נפר את קשר השתיקה ונדבר על זה: הריון, לידה והורות הם חוזה עם הפחד. בשבוע השישי להריון אנחנו מגיעות לבדיקת הרופא הראשונה, ומיד מוודאים באולטרסאונד שיש דופק לב עוברי . מכאן ואילך בכל ביקור יוצגו בפנינו הבדיקות הרפואיות המתאימות לשלב שבו אנחנו נמצאות, עשרות במיספר.  כשהריתי לראשונה לפני ח"י שנים, הבדיקות הגנטיות היו בחיתולן ולא מומנו על ידי קופות החולים. כשבררנו עם הגניקולוגית האם לדעתה יש צורך בבדיקות הגנטיות, היא ענתה : "יוולד לכם ילד בריא להורים עניים". אותי התשובה שלה הצילה. היא נאמרה בחדות וללא ספק, ואני בחרתי לסמוך על הרופאה ולהאמין בוודאות שכך היא. האפשרות לבדוק עוד ועוד תיסמונות וחריגויות היא חרב פיפיות – מחד היא משרה עלינו ביטחון כשאנחנו מקבלות תוצאות בריאות, אבל מאידך המצאתן של הבדיקות ואיפשורן מעוררת בנו כל הזמן את המחשבה על מה שיכול להיות שלא בסדר, ומגרה פחד וחרדה.

מקור נוסף לחרדה היא חווית הלידה עצמה. תחשבו על זה – האימהות של היום נולדו לתוך חברה ורפואה שמוכנות לעשות הכל להעלים כאב. אנחנו ניסתכן בפגיעה של אקמול בכבד ושל אדויל במערכת העיכול, ובלבד שלא נרגיש כאב. מאחר וכולנו למדנו על העונש שקיבלה חווה ללדת בכאב, קרה שחווית הלידה שהיא כל כך רוחנית ומרגשת, מזוהה במחשבה שלנו היום יותר מכל עם כאב ממושך והפחד שלא נעמוד בו. הפחד מהלידה קודם לכאב הצירים, והוא מעצים את תחושת הכאב של הציר  ומעכב את הלידה.

אחרי 14 שנה כתומכת לידה אני בטוחה שאנחנו יכולות ללדת ללא משכחי כאבים, אבל הרופאים לא יכולים לעמוד בכאב שלנו. הם ממש צריכים שניקח אפידורל ולא נשמיע צעקה או אנקת כאב.

ויש כמובן את החרדה שבאחריות הגדולה לטיפול בתינוק ולכל החלטה הקשורה בו. יש גם עליה חדה בהורמון הפרולקטין, שאחראי לייצור החלב, אבל הוא גם הורמון שמופרש במצבי חרדה ופחד, וכן מגרה אותם כשהוא מופרש לצורך הנקה.  ואם כבר מדברים על פחד, אז בתי בת השבע-עשרה כבר נוהגת, אמא'לה, פחד אלוהים!

אז כמה חרדה היה לנו? עכשיו תכפילו, כן תכפילו כי אנחנו פה בהריון מעבר לים, מדברים בשפה שאינה שפת אימנו, ומנסים להתארגן על מערכת בריאות פרטית וסבוכה. מערכת רפואית שעושה הרבה פחות בדיקות ממה שעושים בישראל (ששם באמת מגזימים),  ולא יולדים בה עם מיילדת, ואיך אני אגדל תינוקת  בלי התמיכה של אימא שלי, וכמה טוב היה אם היא היתה פה לחזק לנו את הביטחון באמבטיה הראשונה ולבשל לי קצת ביום שאלד,  ולקפוץ לביקור ולתת לי שעה שינה כשהיא מטיילת עם ביתי בעגלה…

המציאות הזו היא לא רק שלנו הישראליות, היא מציאות של לידה ואימהות בעולם גלובלי שבו אנשים מתרחקים מאדמתם, מאימם ומשפתם. וזה לא רק פחד, יש גם עצב לפעמים. תחושת החמצה, העצמה של תחושת הריחוק, התרפקות על הילדות הישראלית שלנו שהיא שונה מאוד מהילדות באמריקה.

לדבר על הפחד או העצב, זה ניפלא! זה משחרר, השיתוף מעצים ומרגיע באחת. מדברים עליו בשיעורי יוגה ללידה, בשעורי הכנה ללידה, עם הדולה, ובין חברות. ויש גם טכניקות ניפלאות להתמודדות עם הפחד – תרגילי הרפיה ונשימות, דמיון מודרך וכתיבת סוגסטיה.  אפשר להרגיע את הפחד על ידי הרגעת הגוף, ואז הגוף הרגוע משדר למחשבה אות הרגעה, וניתן גם ללכת ישר אל המחשבה והדעת ולאמן אותן בהתמקדות על מחשבות חיוביות ותרחישים רצויים. בכל מקרה – כדאי ורצוי למצוא מקורות תמיכה חבריים ומקצועיים על מנת לעבור רגוע יותר את הטרנספורמציה הכי משמעותית בחיי אישה – לידה והפיכה לאם. בשיר הפותח מישתקפת האמונה שהתינוק לא רואה ולא יודע את החרדה של אימו, את חוסר הביטחון שלה. אני חושבת שהילדים שלנו מרגישים בחרדה שלנו, וחרדה היא מדבקת.  במיוחד בקשר כל-כך הורמונלי ואינטימי בין אמא לילד. כשאת תומכת בעצמך את תומכת בתינוק שלך, וכשאת מוסיפה ביטחון ורוגע זה עובר גם אליו.

כל כלי שתילמדי היום כדי להפיג פחדים ולהתמקד במה שאת רוצה שיתרחש בחייך, במה שאת מזמינה שיתקיים, אם זה דמיון מודרך או הרפיה, ונשימות, ישרת אותך לשנים רבות של אימהות. מה אתן חושבות שאני עושה כשביתי הבכורה נוהגת הלילה? מתרגלת נשימות צירים,…זה הכלי שלי!

נרי ליפשיץ-חומה היא מחלוצת הדולות בישראל ומתגוררת בעמק הסיליקון מזה עשור.

כיום היא מנחה תכניות הכשרה לדולות ומאמנת אימון ללידה, לאימהות ראשונית, ולפריון. ליצירת קשר: 408-480-1389www.mamacenter.us