מגיע לתודעה: ראיון עם הפיזיקאי ניר להב

מאת: אביב פרץ

כשם שאנשים אמידים נוהגים לחלק את זמנם בין בית קבע לבית קיט, כך נוהג ניר להב להחליף את סביבת העבודה שלו על פי עונות השנה. "יש לי את משרד הקיץ ואת משרד החורף", הוא מסביר, "בית קפה שאפשר לשבת בו בחוץ בשמש עם חשמל ואינטרנט, ובית קפה איטלקי סגור וחמים. אני יושב בהם כל היום וחוקר".

להב (40) הוא פיזיקאי. במסגרת עבודת הדוקטורט ההולכת ומתהווה שלו הוא מנסה להתחקות אחר המושג החמקמק "תודעה", ולהסביר כיצד מייצר עבורנו המוח את היכולת לחוות דברים בצורה מודעת. להב משתייך לאוניברסיטת בר אילן, אך היגר לקליפורניה לפני כשנתיים בעקבות הפוסט דוקטורט של בת זוגו, אתי, באוניברסיטת ברקלי. הזוג מתגורר בדירה צנועה וקומפקטית בעיירה האקדמית השלווה, לצד דיירת משנה נוכחת-נפקדת, חתולה צמרירית ששמה קָטקין, השייכת לבעל הדירה, בוטנאי במקצועו.

בנוסף לפועלו האקדמי, כבר למעלה מעשור שלהב מרצה על מדע וחקר המציאות, והוא ממייסדי קבוצת "רוחניות חילונית". בפרפרזה על משל העגלה מלאה והעגלה הריקה, אפשר לומר שחברי הקבוצה מגלגלים בגאון את עגלת החילוניות מלאת הכל-טוב במסעם לחיפוש משמעות בחיים, תוך שהם מקפידים להישען על מדע וזרמי מוסר חילוניים, להבדיל ממיסטיקה ואמונה בדת. בשבוע הבא ירצה להב ב-OFJCC בפאלו אלטו על מסתרי המוח האנושי, כחלק מסדרת הרצאות שהוא מעביר על התגליות שישנו את העולם (פרטים על ההרצאה כאן).

בתחילת השיחה אני מבקש ליישר קו עם להב, ולהבין את המשמעות המדויקת של המושג "תודעה" מבחינתו. הוא ממחיש לי על ידי דוגמה, "מצלמה מצלמת נוף, ישנם שם הפרטים שצולמו, וזהו זה. לעומת זאת, כשאדם רואה את אותו הנוף הוא מרגיש משהו כלפיו, למשל תחושות פנימיות של עוצמה או התפעמות מהיופי, זו בעצם התודעה שלו. הוא מודע לכך שראה, לעומת המצלמה שרק מצלמת".

את ההבדל בין אדם לעצם דומם קל לתפוס, אני דווקא רוצה לעמוד על הבדל יותר מעודן, בין אדם לכלב.

"העניין הוא שאנחנו לא יודעים אם לבעלי חיים יש תודעה. למעשה, אנחנו לא יודעים להוכיח שלמשהו יש תודעה. אני לא יודע אם לך בכלל יש תודעה, יכול להיות שאתה רובוט ממש מתוחכם, ושתכנתו אותך להגיב בצורה מאוד מאוד אנושית, אבל בעצם אין לך שום דבר בפנים. אבל בוא נניח שלבעלי חיים מסוימים, אלה שפחות מפותחים באבולוציה, אין תודעה. עדיין רואים אצלם רצונות כמו להתרבות, לאכול ולשרוד, אך סביר להניח שהם עושים את זה כאוטומט. כלומר, ישנם אלגוריתמים כלשהם – כמו במחשב – שמוציאים לפועל דחפים, ובעלי החיים הללו פועלים, אבל בלי הבנה, בלי מודעות. כשמקק רואה מולו אובייקט גדול שמפחיד אותו – הוא לא באמת מפחיד אותו, כי להנחתנו אין לו תודעה – אז יש לו דחף לברוח. לעומת זאת, כלבים כנראה מודעים לפחד, כלב יחוש את התחושה הפנימית של פחד, ואז יברח".

להבנתי, אם אני פוחד זו אינה תודעה, תודעה תהיה הידיעה שעכשיו אני פוחד.

"יש שתי רמות של תודעה. יכול להיות יצור שיחוש את החוויה, אבל לא יהיה לו המבט מעל – בדרך כלל קוראים לזה 'תודעה מסדר שני' או 'מודעות עצמית' – שהוא השלב הבא בהיררכיה של תודעה, כאשר אתה יודע שאתה מודע למשהו. לעומת זאת, בתודעה הכוונה היא שאתה מודע לתחושות. אתה מבין את ההבדל? זה הבדל דק בין היכולת לחוש משהו לבין היכולת להגיד: 'עכשיו אני חש את אותו משהו'. תודעה היא שלב אחד לפני, להיות בכלל מודע לחוויה, לפני שאתה מודע לכך שאתה מודע. אם כלב מודע לפחד זה עוד לא אומר שאם, איכשהו, תשאל אותו: 'מה אתה מרגיש עכשיו?', הוא יידע שהוא מרגיש פחד. זו כבר רמה מעל שלא בטוח אם יש לו, כדי לקפוץ אליה כנראה צריך שפה, צריך אבסטרקטיות".

בשנים האחרונות נעשים ניסיונות שונים להסביר את התודעה באמצעות חקר המוח. "אתה לא לבד שם", אני מתריס כנגד להב והוא מהדהד את מילותיי, "אני לא לבד שם. זה התחיל כבר בתחילת שנות ה-90. למשל, יש ניסוי מתחילת שנות ה-2000, שבו חיפשו האם יש אזור במוח שהוא האזור המודע: אתה תסתכל על מסך, שבו תהיה תמונה שמהבהבת מאוד מהר. אם ההבהוב שלה מהיר מדיי, אתה לא תהיה מודע לתמונה. זאת אומרת, ישאלו אותך: 'ראית משהו?' ואתה תגיד: 'לא'. אם יאטו טיפה את מהירות ההבהוב, אתה כבר תגיד: 'כן, ראיתי תמונה'. מה שהתווסף הוא היחס למה שראית, אתה יודע שזה היה שם. זו כבר מודעות. עכשיו במקום ראייה, נחשוב על משהו פנימי, פחד. שוב, ישנו סף, שמתחתיו אתה לא מרגיש פחד, אלא אתה פשוט בורח, כמו מקק, וקצת מעל אותו סף אתה מודע, מרגיש פחד".

להב מסכם את ממצאי הניסוי, "ראו שכשאין תודעה ראייתית, רק האזורים האחוריים ברשת המוחית של הראייה דולקים, כלומר המוח כן תופס משהו, אבל לא מגיע למודעות. לעומת זאת, כשיש תודעה ראייתית, יש רשת מאוד רחבה, שכוללת את כל אזורי הראייה וכן אזורים קדמיים יותר של הערכה, קשב ושפה – כל המוח מודע. כשבדקו את זה לגבי חושים אחרים ראו התנהגות דומה: כשאין מודעות יש אזורים מאוד ספציפיים שעובדים במוח, וכשיש מודעות, כל הרשת עובדת ביחד. כך שכיום ההערכה היא שאין אזור אחד במוח שהוא 'המודע', אלא על תודעה כמשהו הוליסטי, כלל הרשת עובדת ופתאום ישנה הפצעה של משהו חדש, המודעות".

אם הרעיונות הללו קיימים משנות ה-90, מה בעצם החידוש בדוקטורט שלך?

"מה שעשו עד היום הוא ברמת ה'איפה', מה דולק ברשתות, אבל לא ברמת ה'איך', לא הסבירו איך המוח מצליח ליצור תודעה. בנוסף, לא פתרו שאלות פילוסופיות כמו, אם תודעה היא משהו חומרי – כלומר, שאפשר למדוד: מיקום, צבע וכו׳ – אז איך שזה שאי אפשר למדוד תודעה במדידות פיזיקליות? איך יכול להיות שמשהו חומרי יוצר משהו לא מדיד? אני מנסה להציג תיאוריה שלמה, ולכן זה חדש. אני מנסה להראות איך מתקיים איחוד, כלומר, איך הרבה מידעים במוח יכולים להתאחד וליצור משהו חדש, עם תכונות חדשות, שזו התודעה. חייבים להראות את זה, כי כאמור יודעים שלתודעה יש תכונות שונות, אפילו הפוכות, ממה שאנחנו מכירים מהחומר. אני יכול אמנם להסתכל על המוח שלך ולראות רשת שלמה שעובדת, למשל רשת שאנחנו יודעים שהיא בקורלציה עם פחד, אבל זו אינה המודעות עצמה, זוהי רק קורלציה. אני לא באמת מודד את חוויית הפחד, את חוויית ה'אני'. כך שיש כאן משהו מוזר, תכונה חדשה. לכן כשאני טוען שהחומר יוצר תודעה, הדבר העיקרי שצריך לעשות הוא להראות איך האיחוד הזה יוצר משהו חדש שלא היה קודם".

העובדה שתודעה היא תוצר של איחודים היא דבר שמוסכם על החוקרים?

"היות שאין תיאוריה אחת, שום דבר לא מוסכם, אבל כן, רוב חוקרי המוח יסכימו שהמוח מייצר את התודעה ושישנו העניין של האינטגרציה. גם רוב הפילוסופים יסכימו שהאינטגרציה הזו תכונה חשובה. למשל, אם מישהו מסתכל על הבית שלו, הוא חווה חוויה אחת שמורכבת מהמון פרטים שונים – עצמים, ריחות וקולות – אבל הוא חווה את זה כמכלול, כך שברור שישנה כאן חוויה אינטגרטיבית. בחקר המוח חושבים שהאינטגרציה היא המהות, שדרך חיבור של דברים קיימים, מגיעים לתכונות שלא היו קודם. זה רעיון לא טריוויאלי. בתרכובת כימית, לדוגמה מים, אנחנו יודעים להסביר איך תכונת המימיות מגיעה מהתכונות החשמליות של המימן והחמצן, אבל איך בדיוק מתכונות של חומר – האינטראקציה של הרשת המוחית – אפשר להגיע למשהו הפוך, כזה שאי אפשר למדוד? לכן חובת ההוכחה היא עלינו, הפיזיקאים, לא על חוקרי מוח אפילו, יש פה משהו הרבה יותר מעמיק, ברמה הפיזיקלית".

איך אתה מבסס את התיאוריה שלך?

"יש בפיזיקה תחום שנקרא תורת הכאוס, כשהכוונה היא לא בדיוק לאי-סדר רגיל, אלא לדברים שאי אפשר לחזות לאורך זמן, שנראים לא מסודרים אבל בעצם אם מסתכלים עליהם 'נכון', רואים שמסתתר סדר יותר מעמיק. זהו סדר קצת יותר מוזר: ישנה איזושהי תבנית גיאומטרית שבתוכה לא יודעים מה יקרה, כלומר אפשר לקפוץ ממצב למצב, אבל על אף שהקפיצות האלה נראות לא קשורות, הן קורות בתוך אותה תבנית. מזג אוויר היא אחת הדוגמאות הידועות למערכת כאותית: מצליחים לתת תחזית לימים ספורים, ומעבר לזה יש כבר יותר מדיי פרטים קטנים שמשפיעים, אבל הכול עדיין נמצא תחת תבנית מסוימת. הטענה שלי היא שהמוח שלנו הוא כאוטי, יש תבניות כאלה במוח, ואני מנסה להראות איך מתוכן אפשר להגיע להפצעות, איך התבניות הללו יכולות לאחד הרבה מידע ולייצר בדיוק את התכונות שנראות הפוכות לחומר".

אני מבין את ההסבר על תורת הכאוס ואת ההסבר על ההפצעה, אבל לא רואה את הקשר ביניהם.

"בכאוס מה שקורה הוא שכל האלמנטים המערכת מחוברים. ניקח את הדוגמה של אפקט הפרפר: פרפר משיק כנפיים באפריקה, וכעבור כמה ימים זה גורם לסופת טורנדו בארה"ב. יש פה קשר בין המון אלמנטים מאוד קטנים, כמו הפרפר ותנועות הכנפיים הקטנות שהוא עושה באוויר, לכדי דבר אחד גדול שמאחד אותם".

כלומר, תבנית מערבת יותר מאשר אלמנט אחד במערכת.

"בדיוק, עד כדי כך שנוצר משהו חדש. אתה לא יכול לפרק את זה למשהו כמו פרפר + אוויר + מים, אלא אתה מגיע למשהו חדש שעומד בפני עצמו, זו תהיה החוויה. אגב, המילה ׳חוויה׳ היא שם אחר ל׳תודעה׳, משום שהיא שתופסת מאוד יפה מה זה מודעות. למה הכוונה? כשאתה מודע למשהו, אתה חווה אותו. מחשב לא חווה את הדברים, גולם לא חווה את הדברים. מקק, אם זה רק דחפים, אין שם חוויה. המודעות היא לחוות את הדברים".

אז אתה מנסה לאפיין את התבנית במוח?

"אני מנסה לאפיין את התכונות של התבנית, להראות איך בדיוק היא מאחדת את התכונות שהיינו אומרים שיש לתודעה: פרטיות, איך אי אפשר למדוד אותה מבחוץ; בעלת קול פנימי, איך קורה שכשמישהו חש שמחה, אז רק הוא חש אותה; סובייקטיביות, איך אנחנו מרגישים שכל דבר קשור אלינו, מעורר בנו תחושה מסוימת. צריך להסביר איך כל הדברים האלה נמצאים בהפצעה, בתבניות שאני טוען שיש במוח".

איך אתה מאפיין תכונה כמו סובייקטיביות?

"יש גישה אבולוציונית שמנסה לתת תיאוריה ל'מה זה חוויה'. הרעיון שם הוא שכמו באבולוציה, הדברים לאט לאט מתפתחים. זה לא שבבת אחת יש תודעה, אלא כל פעם יש איזושהי קפיצה קטנה, עוד יצור עושה עוד משהו. מתחילים ביצורים ללא חוויה בכלל, כשיש מערכת שנקראת 'מערכת הערך', שנותנת מין ערך 'רע' או 'טוב', למשל, 'תברח' או 'תישאר'. אין פה חוויה, זה רק דחף. זה הבסיס, מתחילים ממנו ומוסיפים עוד ועוד שכבות של למידה וזיכרון. למשל, יצור מתקרב לאש, המערכת אומרת לו: 'רע, תברח'. אחר כך, אצל יצור יותר מתקדם, יש לו קצת זיכרון מכך שבעבר הוא התקרב לאש, היה לו חם מדיי, ולכן הוא ברח, ואז הוא למד ש'אש זה רע'. ברגע שיש כל מיני שכבות, זוהי כבר אינה רק מערכת של דחף. בעלי חיים עוד יותר מפותחים, יש להם אסוציאציות, למשל, דברים נוספים שעושים להם תחושה של 'רע'. ככה מגיעים למבנים הרבה יותר מורכבים. בסופו של דבר, מגיעים לסובייקטיביות: כל המידע ביחד, שכולל בבסיס שלו את מערכת הערך, יחד עם כל הזיכרונות, ועם כל הלמידה. רק שהכול ביחד הוא עכשיו משהו חדש, אי אפשר לפרק אותו, ולו אנחנו קוראים 'החוויה הסובייקטיבית'".

ואת כל זה אתה מנסה לפרמל.

"בדיוק, אני לוקח את כל זה ומנסה להפוך למשוואות".

איפה אתה נמצא במחקר שלך?

"אני כבר רואה את הסוף. אני אדם אופטימי מדיי, אבל לדעתי תוך שנתיים כבר אצליח להוציא משהו ראשוני".

נניח שתסיים לכתוב את כל המשוואות ויהיה לך סיפור מאוד יפה לספר, איך תדע שהוא נכון?

"ברמה הראשונית אנסה לראות שאני מצליח להסביר דברים ידועים. בשלב הבא, אם אתה מצליח להסביר הרבה דברים שאולי לא חשבת עליהם בעצמך מראש, צריך לחקור ולראות אם הם עולים בקנה אחד עם התיאוריה. בסוף בסוף, וזה אולי הדבר הכי חשוב בתיאוריה המדעית, זו היכולת לחזות דברים שאף אחד בכלל לא העלה על דעתו".

אחרי שתשלים את התיאוריה תערוך ניסויים אמפיריים?

"אני רואה את עצמי יותר כפיזיקאי תיאורטי. בפיזיקה תיאורטית אתה יוצר את המשוואות, ומפרסם. מהמשוואות נגזרים כל מיני חיזויים, ואחר כך הפיזיקאים הניסיוניים ילכו וישברו את הראש כדי להראות אם אתה צודק או לא. אם החיזויים נכונים, אז הסבירות שהתיאוריה נכונה הולכת ועולה".

אז בעצם יעבור עוד זמן עד שיידעו אם התיאוריה שלך נכונה או לא.

"כן. אבל כדי להוציא אותה כדבר ראשוני, אני עדיין צריך לשכנע – את עצמי ואת הקוראים – בדברים מסוימים".

כמה ימים לאחר שקיימתי את הריאיון עם להב נפטר הסופר אהרן אפלפלד, אשר שרד את השואה כילד. בקטע ששודר לזכרו, הוא נשאל מה חשב אז על החיים, ותשובתו התכתבה להפליא עם הדברים שאמר לי להב. ״למזלי״, הוא השיב, ״לא הייתה לי אז מחשבה. היו לי אינסטינקטים, והם שהובילו אותי: עץ זה, מערה זו. המחשבה הייתה מטעה אותי… באינסטינקטים יש תבונה משלהם״. לאחר שנמלט ממחנה עבודה מצא אפלפלד מחסה אצל זונה אוקראינית. ״יום אחד״, הוא ממשיך ומספר, ״ניגש אליי אחד הקליינטים שלה, ואמר לי: ׳מה אתה עושה כאן, יהודי מלוכלך?׳ הייתי בטוח שזה הסוף שלי. אינני יודע מי נטע בראשי את המחשבה לומר לו: ׳איך אתה מעז להגיד לילד נוצרי שהוא יהודי?׳ הוא השתתק, לא הוסיף לומר״.

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.