ירמי קפלן: "כשבנאדם מסתכל אחורה סימן שהוא הולך ומזדקן"

מאת: אביב פרץ

כשירמי קפלן היה בן 8 הוא עלה לישראל יחד עם משפחתו במסע של שבועיים באוניה, ומי שבא לאסוף אותם בנמל חיפה היה רובי ריבלין. ״אמא שלי היא בת דודה ראשונה שלו״, מסביר קפלן, ״היא נולדה בירושלים, ובגיל שלוש עברה לקנדה ומשם לארה״ב״. קפלן עצמו נולד בשיקגו וגדל באחד מפרבריה. לא רק במובן הזה ארה״ב משמעותית עבורו, אלא אף בהיותה המקום שבו הוא הבין שמוזיקה היא הייעוד שלו. זה קרה במהלך טיול באמצע שנות העשרים שלו, סיפור לא פחות ממדהים שיסופר כאן בהמשך.

צילום: ליאור כתר

בשבוע הבא יגיע קפלן לביקור קצר במולדתו, שבמהלכו יופיע בסאניווייל, סיאטל וניו יורק. בן 56, הוא נראה צעיר בעשור משנותיו. התחתן בגיל 36, ולאחר תריסר שנים ושני ילדים התגרש. כשנתיים לאחר מכן, בגיל 50, הגיחה לחייו בת זוגו הנוכחית, ולפני שנתיים הביאו השניים לעולם בן. כשהתקשרתי לקפלן בשעה היעודה לריאיון, שעת לילה בישראל, הוא ענה לי בלחישות: ״הלו? הלו?״, ואז ניתק והקליד/ה: זוגתי נסעה לארה״ב אתמול, כך שאני משכיב את מקס עכשיו, כשאסיים אתקשר (~8;

-מהם זיכרונות הילדות שלך בארה״ב של שנות השישים?

״הזיכרונות החזקים שלי הם בעיקר בתמונות, סצנות של רגעים מסוימים בזמן. זיכרון אחד הוא שלנו בתוך הבית – היה לנו בית עם שתי קומות – מתגלצ׳ים על המדרגות מהקומה העליונה. המדרגות היו מכוסות במין שטיח, אז היינו תופסים כריות מחומר שמחליק ומתגלצ׳ים, עד שאמא שלי הייתה תופסת אותנו וצועקת עלינו שזה הורס גם את הכריות וגם את השטיח; זיכרון נוסף הוא של השלג בחצר בחזית הבית, ושלנו יוצאים החוצה ונופלים אחורה לתוכו. עד היום זכורה לי התחושה הזו, ומאז כל פעם שאני רואה שלג, אני מקפיד לעשות את הפעולה הזו של נפילה חופשית לתוך השלג; זיכרון שלישי הוא של המהומות בשיקגו ב-68׳, אני זוכר אותנו מרותקים לטלוויזיה, צופים במפגינים שצועקים: The whole world is watching! The whole world is watching!, זו סצנה שהייתה לי קצת לא ברורה כילד, מין משהו כאוטי בתוך החיים שלי״.

-אתה עומד להופיע בארה״ב בעיקר בפני מהגרים, ישראלים שעברו לחיות בארה״ב. מה אתה זוכר מחוויית ההגירה שלך?

״כשאני באתי לישראל, אז בגלל שאני אמריקאי, היחס של הילדים אליי היה כמו אל מוצר טוב שהגיע מחו״ל, כמו שאז התייחסו לליוייס או לנעלי אדידס, שזה היה סבבה. זה מצחיק, בהתחלה היה קשה לאנשים לקרוא לי ג׳רמי, שזה השם שלי במקור, אז קראו לי ג׳רבי. ביני ובין אח שלי אהרון, שגדול ממני בשנתיים, היה חיבור מאוד חזק, שעזר לשנינו לצלוח את הקליטה. מהר מאוד התחלנו לדבר את השפה, לא התעצלנו בעניין הזה, אולי כי יש לנו אוזן מוזיקלית, נכנסו לתוך זה והצלחנו להתחבר לאנשים. אני זוכר שבכדורגל הייתי השוער של כיתות ד׳, ובכיתה ה׳ כבר הייתי השוער של בית הספר היסודי, כך שהתאקלמתי בצורה מוצלחת עד מאוד בהוויי הישראלי״.

לצד העדר חבלי הקליטה, קפלן מדווח שלאורך שנות התיכון החברים הכי טובים שלו היו דווקא ״חבורה של חוצניקים, עולים״: אמריקאי, שני ברזילאים, ואוסטרלי. כשאני שואל אותו אם אי פעם שקל לחזור לחיות בארה״ב, הוא משיב שזה עמד על הפרק רק במהלך התיכון, במסגרת שיחה קבועה שהייתה לו ולחבריו על האם לעשות קולג׳, חוויה שנתפסה עבורם כמיוחדת וקוסמת יותר מאשר להיות בצבא. אלא שהדיבורים לא הבשילו למעשים. ״בתכל׳ס״, הוא אומר, ״המהות שלי היא ציונית, ואני מרגיש חשיבות רבה, בכך שלמרות שאני אמריקאי הקריירה שלי בעברית, וחשוב לי שאני מדבר בשפה הזו, ושאלה האנשים שאני חי איתם״.

-אפרופו קריירה, הופתעתי לקרוא שהבנת שאתה רוצה לעסוק במוזיקה בגיל מאוחר יחסית, התחלת בכלל ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. סיפרת שנסעת לחו״ל ושם הבנת שאתה רוצה לכתוב שירים ולבצע אותם, אבל הייתה חסרה לי איזושהי חוליה בסיפור הזה. איך בדיוק הגעת להבנה הזו?

״החבר הברזילאי שלי כללללל הזמן פמפם לי ׳אנחנו חייבים לעשות ביחד טיול לברזיל ולארה״ב׳, כאילו מין טיול שורשים שכזה לשנינו. כשסיימתי את השנה של המשפטים והבנתי שאני לא מעוניין להמשיך, יצאתי איתו לטיול הזה. הייתי חצי שנה בברזיל, שזו הייתה מכת תרבות מאוד חזקה, ומשם פתאום נחתּי בארה״ב: מקום ענק, מלא באווירה אמריקאית, קלישאתית משהו, של Be the best you can be, לחלום בגדול וללכת על זה, משהו תרבותי שהתחבר לי עם האמריקאיות של עצמי. במיאמי קנינו וואן, פורד 69׳ חבוטה, ועשינו קרוס קאנטרי, בנסיעות נורא ארוכות. הגענו עד קליפורניה, שם פגשנו את החבר האמריקאי – זוכר שאמרתי לך שהיה לי גם חבר אמריקאי? – שהצטרף אלינו מישראל. רק מה, הוא בא עם החברה שלו, אז היא די הרסה את החבילה המשולשת, ואני והחבר הבריזלאי שלי נשארנו בלוס אנג׳לס לאיזו תקופה. החבר האמריקאי חיבר אותנו לאיזו אישה, שרצתה שיצבעו את הבית שלה. לאורך כל הטיול – שמונה חודשים – היינו אני והחבר הברזילאי עם ווקמן אחד ושני זוגות של אוזניות, שומעים יחד מוזיקה כל הזמן, מפט מתיני ועד לד זפלין. ובזמן שצבענו את הבית, בגלל שכל אחד צבע בחדר אחר, היינו מתחלקים: אחד היה עם הווקמן והאחר בלי. ותוך כדי הצביעות, בזמן שהווקמן לא היה אצלי, ולא שמעתי משהו באוזניים – בכל זאת שמעתי כל מיני דברים בראש. שמעתי מנגינות, והייתי משוכנע שאלה מנגינות של שירים. שאלתי את עצמי, איזה שיר אני שומע עכשיו בראש שלי? ואני חופר בזה, ופתאום קולט, שזה לא שיר של שום דבר ושל אף אחד, זו סתם מנגינה שהתהוותה לי בדמיון תוך כדי שאני עושה עבודה מונוטונית. התחלתי להקליט את הדברים האלה, כרעיונות. השגתי דרך החבר האמריקאי פסנתר-צעצוע של אחד האחיינים שלו, והייתי יושב עליו ומפענח מה אני שומע בראש, כי לא ידעתי תכל׳ס לנגן על פסנתר. זה היה בשבילי משהו מופלא, התחושה הייתה שגיליתי את העולם שלי. סיפרתי את זה להורים שלי והם קצת התפלצו, אמא שלי ישר אמרה לי: ׳ירמי, אתה לא פרנק סינטרה, מה קורה אתך?׳ היה מאוד קשה, אתה יודע, התחושה שנותנים לך שאתה לא נורמלי. ואני, שהייתי במסע של החיים שלי, אמרתי: לא, אני נשאר עם זה. לא דיברתי איתם כמה חודשים. החבר הברזילאי חזר לישראל, ואני נשארתי שם. רוב היום ישבתי בוואן וכתבתי שירים, עשיתי את הדבר הפנטזיונרי הזה, וכדי להתקיים עבדתי במכירות בטלפון באיזה מקום שרלטני. הרגשתי בזוי, אבל ככה הצלחתי להרוויח את המינימום כדי שיהיה לי כסף לאכול וכדי להירשם לאיזה Health Club ולעשות שם את המקלחות שלי. הייתי ישן באוטו, לפעמים ברחובות, לפעמים בחנייה של ה-Health Club. הייתה פעם אחת שחניתי בבוורלי הילס, ומיד שוטר זיהה את הוואן שלא שייך למקום, וסילק אותי משם בבושת פנים״.

-זה התחיל עם מנגינות שצצו לך בראש, באיזה שלב התחלת לכתוב להן מילים?

״חלק מהמנגינות באו עם חלקי משפטים. כתבתי בשלב יותר צעיר בחיים שלי, הייתי שָׂם מחשבות על דף, בצורה שהייתה להן איזו חריזה או קצב פנימי. בתיכון הייתי בלהקה עם אחי הגדול ורמי קליינשטיין. זה היה בפוקס, היינו באותו בית ספר, וכשרמי היה בכיתה ט׳ ואני בי׳ הוא צלצל אליי ואמר: ׳שמעתי שאתה מנגן בתופים׳. הייתי חובבן, אחד שלא למד אבל היה לו איזה חוש קצב מגניב. רמי היה המוזיקאי האמיתי הראשון שהייתה לי קרבה גדולה אליו, אז הוא היה זה ששלחתי לו מארה״ב את הסקיצות הראשונות, הַקְלטות מטייפ קסטות קטן, שלי מנגן על הפסנתר-צעצוע. רמי היה היחיד שאמר לי: ׳וואו, איזה יופי, ירמי, זה מדהים׳, והרחיק לכת אפילו ועשה סקיצה מעולה לאחד השירים ששלחתי לו. על רמי סמכתי לגמרי בעניין המוזיקלי, הוא היה עבורי החיזוק הגדול שבזכותו לא נכנעתי וחזרתי לישראל, ובעצם בזכות הגב שלו יכולתי לעמוד מול המשפחה שלי והחברים שלי, שחשבו שהשתגעתי. באיזשהו שלב לקחו לי את הפסנתר-צעצוע, והחברה של החבר הברזילאי – הוא פגש באותו טיול מישהי, שלימים התחתן איתה ועד היום הוא נשוי לה – נתנה לי גיטרה שקיבלה מאבא שלה בגיל 12 ומאז לא ניגנה עליה. בזכות המאורע הזה התחלתי לנגן על גיטרה. חזרתי לישראל – עם תספורת וגיטרה, מה שנקרא – ובאמת מעטים האנשים שהיה נראה להם הגיוני שזה מה שאני אעשה עכשיו. יתרה מכך, הייתי אז בן 24, ולקח לי עד גיל 30 ללמוד לפתח את הדבר הזה, להיות בנאדם שבאמת יכול לכתוב שירים וגם לשיר אותם. יכולת השירה שלי הייתה איומה, בפעם הראשונה שניסיתי לשיר מול קהל, קמה מישהי ואמרה: ׳למה אתה שר בכלל? אתה נשמע כמו צפרדע׳. אבל הייתי חדור אמונה וחדור מוטיבציה פנימית, שפה אני מבטא את עצמי״.

-אתה ידוע כמי שמופיע מאוד טוב וכמי שמאוד אוהב להופיע. נסה לתאר את התחושה של להופיע על במה בפני מי שלא חווה את החוויה הזו. מה מרגישים?

״אני חושב שמה שאנשים מרגישים בהופעה – אנשים בדרך כלל יוצאים עם עיניים בורקות ובהתלהבות מאוד גדולה, מלאי אנרגיה ועם איזו ויברציה חיובית – זה מה שאני מרגיש על הבמה, אבל כנראה כפול עשר, כי אני צריך לשדר את זה לכל החדר. זו תחושה מאוד טובה, בהחלט יש בה התעלות, משהו רוחני, של הרוח, שגם אם היית חולה או שאתה לא מרגיש בשיא שלך, תוך כדי ההופעה אתה נרפא. אני יכול לומר לך שבכל מיני שלבים בקריירה שלי הופעתי בפני מעט אנשים, בתחילת הדרך יצא לי להופיע מול עשרים אנשים – ונתתי להם הופעה כאילו שאני מול מאתיים או אלפיים איש, זה לא שינה לי. גם בחזרות, כשאין קהל, יש רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה מתמזג עם משהו בשיר וזה מטיס אותך, אז כשהדבר הזה קורה מול הקהל, ואתה מרגיש שהוא מתגלגל אל הקהל – זה אקספוננציאלי, זה מוגבר בטור הנדסי״.

-לפני כמה שנים ביצעת את השיר ״תוף בודד״ של לאה גולדברג, שנפתח עם המשפט: ״הם אהבו אותי מאוד, עד שעליתי לגרדום״. ספר לי מה אתה יודע על בוגדנותו של הקהל.

״האלבום השלישי שלי יצא אחרי שהתחתנתי, אז אנשים חשבו שכתבתי אלבום על המשפחה שלי, והתייחסו אליי כאילו אני כבר לא רוקר. היה כזה מין דיבור של ׳התברגנת׳, לא היה לו שום קשר למציאות, האלבום נכתב בכלל לפני שהתחתנתי, אבל אנשים כנראה חייבים להכניס איזה נרטיב לתוך מה שהם שומעים. כל האלבום ההוא נכתב בתור לבטים פנימיים של הבחור, שהוא הרווק התל אביבי ההולל, שמהרהר: ׳האם אני מוכן לעבור לשלב הזה שאני מתחייב לזוגיות? האם זה משהו שאני יכול להתמודד איתו בכלל?׳ סביב זה היה האלבום, אבל התייחסו אליו כאל אלבום שהוא אחרי המעשה. הרגשתי סוג של באסה, שאנשים לא מקשיבים למה שאני אומר. למשל, יש באלבום שיר בשם ׳ילד תם׳, אז מישהי כתבה בעיתון שאני לא צריך לכתוב שירים על הילדים שלי. זה לא נכתב על הילד שלי אלא הרבה לפני שהוא נולד, זה נכתב על עצמי: אני הילד התם. באלבום שאחרי, המבקרים שוב אהבו אותי ונהייתה שיחה טובה, אבל גם כשחזרו לאהוב אותי, הרגשתי כמה הקהל הפכפך, רגע מעלים אותך ורגע מורידים אותך״.

-אמרת פעם בריאיון שכשאתה רואה איך אנשים בגילך, או אפילו צעירים ממך, מתעייפים ודועכים להם, אתה רוצה לשאול אותם: ׳למה אתם מתעייפים?׳, אז כקונטרה אני רוצה לשאול אותך: איך אתה לא מתעייף? או במילים אחרות, מה מעיר אותך בבוקר?

״זה שאני דלוק על מה שאני עושה מעיר אותי. זה מעיר אותי ברמה הזאת, שאני רוצה לכתוב את העוד-שיר הבן-זונה הזה. העניין הזה, שהשירים מדברים לאנשים, תופס לאורך זמן הרבה יותר מאשר אם כרגע הז׳אנר שלך הוא הפופולרי. ׳מדוע לא באת׳, לצורך העניין, הוא שיר שלא הצליח כשיצא, אבל הוא שודר לאורך שנים, עוד קצת ועוד קצת, ופתאום אני קולט שמלא אנשים מכירים אותו ואוהבים אותו. הוא נוגע באיזה תדר רגשי – וזה העניין שלי, אני אוהב להרגיש שאני נוגע במשהו אמיתי. גם השירים שלי על אהבה הם לא שירים טיפוסיים, אלא נקודות שאני חופר בהן, למשל ׳ממחר אני אשתנה׳ – אני לא באמת אשתנה, מה נכנסת לי לחיים אם לא רצית אותי? – או ׳מודדת׳, שלא היה טקסט נורמטיבי. יש משהו בעניין הטקסטואלי שתקף כמעט לכל גיל. כך שגם בגיל חמישים ומשהו אני עדיין יכול להיות במצב שאני מתאהב, או שיש לי ילד חדש וזה מטריף אותי. ככה אני קם בבוקר לחיים, אני מרגיש שהחיים שלי הם תמיד מכרגע וקדימה. ברגע שבנאדם מסתכל אחורה ואומר: ׳אלה היו הזמנים הטובים׳, סימן שהוא הולך ומזדקן, ומידת ההזדקנות שלו היא כמרחק בינו לבין אותם זמנים טובים שהיו. אני כל הזמן מחפש את הדבר החדש, כי כל דבר, גם כשהוא מרגש אותי, באיזשהו שלב הרגש הזה דועך, וזה נותן לי דרייב הולך ומתחדש לא להישאר במקום, ולא להרגיש כאילו ׳הנה, עשיתי את הדבר הנכון והשלם, בוא נשחזר אותו׳. אני מרגיש שכל הדברים האלה מחזיקים אותי צעיר יותר, וערני יותר״.

-לסיום, אני מוכרח לשאול אותך: ראיתי בעבר הופעות שלך עם דנה ברגר, וראיתי את הכימיה ביניכם, ותמיד הייתה לי תחושה… שבמקום אחר, בזמן אחר, יכולתם להיות זוג. זה הכול בראש שלי?

״זה הכול בראש שלך ובאנרגיות של ההופעה – אבל זה טוב, שנינו מודעים לזה ובעד זה. אנחנו יודעים שאנחנו משחקים על הנקודה הזו. אנחנו מאוד אוהבים זה את זו, אבל בצורה לחלוטין לא מינית. דווקא בזכות המרחק של השנים, והעובדה שעברנו כבר איזשהו סיבוב, כשהיא הייתה בת 19 ואני הייתי בן 28… אבל זה היה ממש לפני המון שנים, אין לזה באמת משמעות. בעבר שלי יש אקסיות הרבה יותר משמעותיות מדנה ברגר, רק שהיא המפורסמת, אז בזכות זה חמי רודנר – שבאותה תקופה גרנו יחד והיינו ממש צמד – כתב על זה את השיר ׳נפלת חזק׳. ונשאר משהו בפנטזיה של האנשים, שגורם להם לחשוב שאולי יש שם משהו״.

אתם מוזמנים לפגוש את ירמי קפלן בהופעה אינטימית במועדון הרוסטר בסאניוויל בימים שני ושלישי השבוע.

לרכישת כרטיסים ליום שני, ה 19 במרץ לחצו כאן
לרכישת כרטיסים ליום שלישי, ה 20 במרץ לחצו כאן

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.