ונאמר אי-מון! שיחה עם "אמא מאמנת" אפרת לקט

מאת: דלית גבירצמן

אימהות בעיני, היא אמנות. היא מלאכת מחשבת של טווית קורים עדינים, החל מהרגע שילדך הראשון מגיח לאוויר העולם ומשנה לנצח את הסטטוס שלך, ועד יומך האחרון. אימהות בעיני, היא סימפוניה בלתי נגמרת של מוטיבים; חלקם חוזרים, חלקם קונטרפונקטים. היא יצירה מתמשכת המשלבת בתוכה נושא וואריאציות, הרמוניות וקקפוניות המלווה אותך לאורך כל חייך. בשנים האחרונות, נוצרה ניגזרת מעניינת בתחום ההורות, והאמנות – כמו באמנות, כוללת בתוכה גם אלמנטים של אימון. ומי שלקחה את אלמנט האימון והעלתה אותו לדרגת אמנות היא אפרת לקט.

אפרת בת ה-43, היא אמא מאמנת, כותבת "המדריך לאימון ילדים במאה ה־21" ובעלת בית הספר לאימון אמהות. היא נשואה לאסף ואימא-מאמנת אישית לאביתר ואלה. אני פוגשת את אפרת לקט בביתא קפה שבצהלה בעיצומו של ביקור מולדת, ואין יותר מושלם מלפגוש אותה במסגרת שבוע חגיגת יום האישה הבינלאומי.

תוך דקות ספורות, אנחנו מגלות שאנחנו דוברות את אותה השפה, ובחיינו האישיים ישנם הרבה משיקים וקווים מקבילים. השיחה קולחת בטבעיות ובשטף, עד שלעיתים אני צריכה להזכיר לעצמי לחזור לשאלות.

– פעם נתקלתי בהגדרה ש״אימהות היא אי של מהות״. מהי ההגדרה שלך לאימהות?

בעיני אימהות זאת מנהיגות, אבל לא מנהיגות מתוקף של סמכות, אלא מתוקף של מרכז מאוד חזק שמוביל קדימה. זאת גם הסיבה שאני בעיקר פונה אל אימהות, ובטח בעידן שלנו שבו התפקיד שלנו משנה את פניו. אנחנו ״דור המדבר״ שסולל את הדרך לבנות שלנו, ואנחנו נדרשות לחשב מסלול מחדש. הרוב המכריע של האימהות שלנו לא עסקו בקריירה מהסוג שלנו וחלוקת התפקידים היתה שונה. היום, ההורות משנה צורה, ואם אני לא עושה את השינוי הזה בתוכי, אז יהיה לי קשה להתאים את עצמי למאה ה-21. המשימה המרכזית של אימא היא לשחרר כדי לאפשר שיתוף פעולה. לכל אחת מאיתנו יש את הפנטזיה של האימא שהיא רוצה להיות. הרבה מאוד אימהות שאני פוגשת מספרות על ההתנפצות של הפנטזיה הזאת אל מול איך שאני מתנהלת בפועל. הפער הזה יוצר המון רגשות אשמה, ואחד הדברים שאני רוצה לעשות זה להוריד את מעמסת רגשות האשם, לא מתוך מקום אדיש, אלא תוך מתן ידע וכלים.

– מי האנשים שהכי השפיעו על האג'נדה החינוכית שלך?

״הראשונה היתה מריה מונטסורי, שנתנה לאינטואיציה שלי שם, כלים ומתודה. את הכתבים של יאנוש קורצ׳אק אני קוראת והוא עוזר לי לראות את העולם דרך העיניים של הילדים. אחר כך יש את מורי ורבי, ד״ר טל בן שחר, שהיה הראשון שחשף אותי לתכנים ופתח לי צוהר לעולם של הפסיכולוגיה החיובית, והוא זה שראה אותי ודחף אותי ליצור את הדבר הזה. יש את ד״ר אייל דורון שמדבר על הורות במאה ה-21 ועל יצירתיות שמעורר בי השראה. קרול דואק, שמדברת על תבנית מחשבה מקובעת מול תבנית חשיבה מתפתחת מאוד השפיעה עלי. אחד הדברים שבהם זה בא לידי ביטוי זה ביחס לטעויות. בתבנית המחשבה המקובעת היחס לטעויות הוא מכליל, אשיותי וגורף, ואילו תבנית המחשבה המתפתחת שואלת מה אני יכול ללמוד מזה. בכל התרגילים של מריה מונטסורי יש בקרה עצמית ולכן הילד מבין שטעות היא חלק מהדרך. חשוב שהם יחוו זאת בחושים וכהווית חיים ולא כסיסמה״. לאפרת יש מושג שנקרא ״פי 300״ וזהו לוח של צמיחה והתפתחות ובו מופיעים אנשים שמעוררים בה השראה. הלוח יכול לכלול דמויות כמו ביונסה מחד, ויאנוש קורצ׳אק מאידך, והיא חוקרת את דרכי הפעולה שלהם, את הערכים והאופן שבו היא פועלת. ״מקורות השראה נוספים הם חברות טובות, התלמידות שלי והקבוצה שלי״.

– מה לקחת מהמודל של אימא שלך? אילו שיעורים למדת ממנה? האם ישנן תובנות שלקחת מאימא שלך ומהילדות שלך לתוך המתודה שלך?

״אני למדתי מההורים שלי הרבה דברים על דרך השלילה. אנחנו ארבע אחיות והיה לנו אח צעיר שנפטר מסרטן בגיל שלוש וחצי. הוא אושפז בגיל שנתיים וחצי ואני מצאתי את עצמי בגיל 16 מגדלת את שלוש האחיות שלי. בשנה הזאת למדתי המון על ילדים ועל הורות משמעותית, ובעיקר למדתי שבבית שיהיה לי ידברו על הכול. מי שסיפר לי על המחלה של אחי היתה החברה הכי טובה שלי ששמעה זאת מהוריה. כך נודע לי שאחי חולה סופני. וכך גם המוות שלו הגיע אלי בהפתעה. כולם, פרט לי, ידעו שאחי עומד למות. זה ריסק את כל מה שחשבתי על הילדות שלי. היום, אני אכן מדברת עם הילדים שלי על הכול. בנוסף, אני גדלתי בבית עם עונשים ומכות, ולכן הסדנה של גמילה מעונשים היא בדמי. עונש הוא הפעלה של כוח ואני חוויתי ילדות מאוד כוחנית. ההורים שלי הם אנשים מקסימים ולמדתי מהם המון על מוסר עבודה, חריצות, אהבת אדם ונתינה. את שתי הטעויות האלו הם עשו כי הם לא ידעו אחרת, ואני לא שופטת אותם על כך. יש בי סליחה, חמלה והבנה כלפיהם ואני בקשרים מאוד טובים איתם, אבל אלו הם שני מקומות שבהם אני מאוד נחרצת. לרוב, אני לא נוהגת לתת עצות, אבל לגבי בית בלי עונשים, אני ברורה וחד משמעית. האקלים בבית צריך להיות כזה שבו מדברים על הכול ובלי עונשים.״

– מהן הטעויות הנפוצות ביותר שאימהות עושות כיום?

״עונש זאת הטעות המרכזית שהורים עושים. יש לכך שלוש סיבות. ראשית, כי ככה גדלנו אנחנו. הסיבה השנייה היא חוסר אונים. קורה משהו מאוד דרמטי עם הילד ואני כהורה, חש שאני חייב לתת לה תגובה. אנחנו חשים שאנחנו חייבים להגיב ומיד שולפים את מה שיש, שלרוב יהיה איום או עונש. הסיבה שלישית היא שאנחנו נפגעים מהילדים שלנו, וכשאנחנו נפגעים, אנחנו פוגעים בחזרה. הורים צריכים להבין שלפעמים הילדים נמצאים בשלב התפתחותי בו הם פוגעים בנו בלי כוונה, כמו למשל בגיל ההתבגרות.״

– מדוע זה לא מספיק היום להיות אימא או הורים? כיצד ומדוע הפכנו מהורים למאמנים? ממתי האינסטינקט האימהי הפסיק להיות מספק?

״תפיסת העולם שלי אומרת שהרבה כלים חינוכיים של פעם פשטו את הרגל וביניהם הסמכות ההורית. הילדים שלנו כיום מאוד עצמאיים והם פחות תלויים בנו. הסמכות ההורית כבר לא רלבנטית. ההורה כמאמן או מנהיג מפעיל את הילד במינימום סמכות. המוטיבציה של הילד צריכה להיות פנימית ולא חיצונית (בגלל פרס או עונש). הרבה מהכלים של החינוך המסורתי יושבים על מוטיבציה חיצונית, ואילו בעיני, הבחירות של הילד צריכות להיעשות מתוך מוטיבציה פנימית וזה הקול שאני רוצה לתת לו. תפקיד המאמן הוא לא להיכנס למגרש ולשחק במקום השחקנים. אנחנו לא צריכים לפתור לילדים את הבעיה. ההבנה ביסוד צריכה להיות שהתפקיד ההורי שלנו השתנה, ואני קוראת לזה אימון, כי זה מגרש החיים שלהם. האינטואיציה והאינסטינקטים הם בסדר, אבל חסרה שם תשתית של ידע וכלים, וזה מה שאני מנסה לתת. אני רוצה לתת לאימא ביטחון שהיא שולטת בסיטואציה ובתגובות שלה בסיטואציה, שהיא מבינה מה היא רוצה ללמד דרך הסיטואציה, ולאט לאט, מתוך בחירה היא יכולה להתקרב אל אותה פנטזיה אימהית שיש לה.״

– כיום, האינפורמציה והידע מאוד נגישים, אז מהו בעצם הערך המוסף שאת מביאה? למה חשוב להשתתף בסדנה?

״אני רואה בעצמי תלמידה נצחית. אני לומדת גם במסלולים פורמליים (יש לי תואר ראשון ואני במחצית הדרך לתואר השני), ואני גם לומדת בסדנאות והרצאות בלמידה עצמית. אני נוסעת לכנסים ברחבי העולם שעוסקים בחינוך, מבקרת בבתי ספר ייחודיים, והדבר שתמיד הכי תפס אותי זה שאחרי התיאוריה, הראו לי דוגמאות. יכולתי לשמוע בהן את המילים בהן השתמשו, את התזמון שבו הפעילו את הכלי, והדוגמאות האלו ליוו אותי. בדקתי עם עצמי היכן אני יכולה לשכפל אותן, בדרך שלי, בטון שלי ולפי הערכים שלי. לכן, בכל ההרצאות והסדנאות שלי, כל התכנים שלי מבוססים על סרטונים. ההרצאה שלי נפתחת בסרטון על אלה שלי, בת השנתיים וחצי, שבו היא חותכת סלט עם סכין. התגובות הן תמיד של בהלה, וכשאני שואלת  מי היתה מאפשרת לילד שלה לעשות את הפעולה הזאת, הרוב המכריע אומר שאין סיכוי. במשך ההרצאה אני בונה את התשתית שעומדת מאחורי הקלעים של הסרטון הזה. ואז אני מראה סרטון שמתרחש שלוש שנים לאחר מכן, ובו אני מראיינת את אלה למה היא חותכת סלט ומדוע היא חושבת שהיא טובה בזה. יש משהו בתגובות אותנטיות של ילדים, שעובד יותר טוב מכל ההסברים. אני מראה סרטון של ילד שמתאמץ במשך שלוש דקות שלמות לפתוח שקית של במבה. אני מבקשת מהקהל להרים את היד כשהוא מרגיש שהתסכול היה גורם לו לפתוח עבור הילד את הבמבה. בסוף הסרטון, רואים את הילד מצליח ואומר בגאווה ״אני!״ ועיניו זוהרות. אין דרך טובה יותר להסביר להורים שלפעמים אנחנו הם אלו שמפריעים לתהליך הטבעי מלקרות. כך החוויה נשארת עם ההורים.״

״בנוסף, יש כיום אינפלציה של ייעוץ ואנחנו טיפה מאבדות את המיקוד הפנימי. אני נזהרת מאוד מלתת עצות, ואני מנסה במקום זה לפרוס אפשרויות. בעיני כל מפגש וכל אינטראקציה עם הילד שלי היא הזדמנות ללמד אותו מיומנות. לכל אחת מאיתנו יש הזדמנויות שונות עם ילדים שונים, בגילאים שונים ועם ערכים שונים ותפיסות עולם שונות. בקהל של מאה אימהות ישנן מאה דרכים להיות אימא מאמנת. אין אצלי ״עשי״ ו״אל תעשי״, מלבד נושא אחד של עונשים. אני מנסה לתת תשתית של מה שעובד עבורי ועבור 23,000 אימהות בארץ ובעולם. אני נותנת דוגמאות לאימהות שבחרו לפעול עם הכלים ומראה תוצאות. המפגש עם האימהות הוא מאוד אינטראקטיבי ואני נזהרת מלהביע את דעתי. אני אדבר על ההקשר ועל הערך, אני אשאל את האימא מה היא היתה רוצה ללמד את הילד שלה באותה סיטואציה. אולי חשוב לה ללמד נחישות ואולי חברות, ולכן שני הערכים האלו יניבו שתי דרכי פעולה שונות, שתי שיחות שונות, ושתיהן טובות. אני מזמנת הצצה ופותחת אפשרויות, אני מגרה את האינטלקט וגם הספר שלי נפתח בהזמנה. אם משהו מעניין אותך בספר, לכי תרחיבי דעת ותקראי עוד גישות. בסוף תגבשי לך את הציר הפנימי שלך. אני מבקשת להפריד את התלות ביועצת, בדיוק כפי שאני מבקשת להפריד את התלות של הילדים בהורים.״

– מהנסיון שלי כאימא, אני יודעת שכל ילד הוא עולם ומלואו, ועל פי רוב, מה שעובד על ילד אחד, לא עובד על השני. אלו כללים בעינייך חלים על כל ילד?

״הכלים שאני מציעה מבוססים על נטיות טבעיות של הילד. זה נכון שכל ילד הוא גרסה חדשה לחלוטין, הילד הוא לא אני, הוא לא אחיו, הוא לא שלוחה שלי, ולא כרטיס הביקור שלי או של המשפחה שלי. לכן, התפקיד המרכזי שלנו כהורים הוא לבוא ממקום של סקרנות לגבי היכולות של הילד, ללמוד מה הוא מביא איתו, מהן החוזקות שלו ומהם הקשיים שלו. אחד הדברים שחשוב לעשות, זה לגלות את הפוטנציאל של הילד, שהוא דבר עלום. אנחנו כל הזמן צריכים לגשש ולבדוק, לאתגר ולכוון, וזה נכון בכל גיל. הכלים שלי מבוססים על הגישה של מריה מונטסורי, שהיתה חוקרת מוח וגילתה שתים עשרה נטיות טבעיות בכל ילד. הגישה מאוד מדעית והיא נתמכת על מחקרים ובדיקות FMRI הבודקות מה קורה לנו במוח בתהליכי הלמידה. כיום, הנטיות הטבעיות שהיא גילתה לפני 112 שנה מקבלות חיזוק מדעי וזאת הסיבה שזה עומד בבסיס האימון שלי. מעבר לאינטואיציה ולכלים של עזרה עצמית, יש לשיטת האימון שלי בסיס מדעי של מונטסורי ופסיכולוגיה חיובית. ברגע שאני מדברת על כלים, נטיות טבעיות ועל סט של ערכים, אז זה מתאים לכל ילד, בכל גיל. לדוגמה, אם אני רוצה ללמד את הילד שלי יוזמה ותושיה, שאלו המיומנויות החשובות ביותר במאה ה-21, הערכים הללו רלוונטים בגיל 3 וגם בגיל 13 ואפילו בגיל 23. יש אינסוף דרכים להיות אימא מאמנת, ומול כל ילד ובכל הזדמנות אלמד אותו ערך אחר; הדדיות, אכפתיות או שיתוף פעולה.״

אפרת הגיעה לעולם הייעוץ ואימון אימהות מעולם הפרסום ויש בעיניה ערך חשוב לשיום ולמיתוג של התהליכים. חשוב לה ללמד את האימהות את המושג של ״על הרצף״. הורות, אושר ואימהות לא נמדדים בנקודה בזמן אלא בקו בין שתי נקודות, שהמגמה שלו צריכה להיות בעלייה. היא מסבירה שגם אם היה לך יום קשה ופעלת הכי רחוק מהאימא שאת רוצה להיות, זו רק נקודה בזמן. כאן נכנס התפקיד של המאמן, לעשות תיקון ושיפור לפעם הבאה. המושג של ״על הרצף״ מלווה את האימהות במהלך הקורס. כלי נוסף הוא לדמיין שהילדים הם מעין מצלמת ״האח הגדול״ והם לומדים מאיתנו בלמידה אגבית. הילדים רואים איך אנחנו רבים, כיצד אנחנו מתפייסים, והמודעות לכך גורמת לנו לחשוב כיצד היינו רוצים להיראות מבחוץ. חשוב לאפרת שהכלים יהיו פרקטיים ושהאימהות המאמנות תוכלנה להפעיל אותם בכל רגע נתון. המושג ״חוג אימא״ הוא גם מיתוג לזמן שלנו עם הילדים שלנו.

– שמעתי אותך אומרת ש״אנושית זאת המושלמת החדשה״  – הסבירי.

״אחד המושגים מעולם הפסיכולוגיה החיובית שטבע ד״ר טל בן שחר, שהוא המנטור האישי שלי, הוא המושג של הרשות להיות אנושי. קשה לנו לחוות רגשות קשים כמו קינאה, אז אנחנו חוסמים אותם, אבל אז אנחנו חוסמים גם רגשות של אהבה וחמלה, אמפטיה והתלהבות. בחווית האימהות, מכינים אותנו ללידה, אבל לא מספרים לנו על כל הרגשות השליליים שלפעמים אנחנו עלולות לחוש כלפי הילדים שלנו. קשת הרגשות הזאת עלולה להיות מאוד מבהילה, וחשוב לנרמל את התופעה. חשוב לתת לגיטימציה לרגשות גם של הילדים וגם שלנו. חשוב לתת שמות מדויקים לרגשות כדי שהילדים יוכלו לדייק ולתאר מה הם חווים ואיזה עוד מופעים היו לרגש הזה ואיך להתמודד איתם. חשוב לי שאימהות תדענה שזה אנושי להתפרץ או לפעול באופן שלא היו רוצות, אבל מחר הן תעשינה בחירות חדשות. זה בסדר להיות פגיעה או חסרה, זה בסדר להיות לא מושלמת.״

– מהם האתגרים המיוחדים לאימהות שמגדלות את ילדיהן מחוץ לארץ?

״אחד הדברים הראשונים שזיהיתי בביקור שלי בארצות הברית היה התחרותיות הגדולה. אחד הכלים שלי הוא ללמד את הילדים להיות בתחרות אבל אל מול עצמם. ילד תחרותי לא פנוי לשיתוף פעולה. עבודה בצוות זאת אחת המיומנויות החשובות בעידן שלנו. חשוב ללמוד אחד מהחוזקות של השני. הדבר השני הוא יחסים. חשוב ליצור עבור הילדים גרעין קהילתי וליצור עבורם קהילתיות ישראלית. לדוגמה, אפשר ליצור קהילה שיכולה לכלול ארבעה זוגות שניפגשים לארוחות שבת ביחד. אני גם נגד המושג של Time-out. בעיני טיימאאוט זאת הדרה, זה סוג של חרם לשלוש דקות, ועבור ילד בן שלוש, זה עונש. כדי שהוא יהפוך להיות כלי אמיתי חשוב שיהיה שם מבוגר שינחה אותו על מה להתבונן. שיח, דיאלוג והסבר זה הכלי המרכזי שלנו. כשהילד שלי אומר לי שאני חופרת, זה סימן טוב.״

– ומה לגבי טנטרום?

״אני חושבת שטנטרום זה נושא שיש לגביו לפעמים הרבה בורות. כשהילד בטנטרום ואנחנו מנסות להפעיל עליו באותו הזמן מניפסט חינוכי של עשה ואל תעשה, אצלו כל העמדות תפוסות. הוא לא פנוי ללמידה. אצלי בקורס, האימהות מקליטות סיטואציות ואנחנו מנתחות אותן. כשהילד נמצא בטנטרום, כל התשומות הקוגניטיביות שלו מביעות מחאה. התפקיד שלי להסתכל ולהבין שכרגע יותר קשה לו. צריך לרדת לגובה העיניים ולומר לו שאני רואה שכרגע משהו מאוד מתסכל אותו, ושהוא לא מצליח לשלוט בעצמו, אבל שידע שאני פה. חשוב כל הזמן לשמור על קשר עין ומבט שאומר שאני פה. חשוב להבין שהוא לא עושה דווקא. צריך לשיים לו, לתת לו להרגע, להבין שהגל הזה יעבור, לחבק אותו חזק, לתת לו לאכול משהו שנותן אנרגיה כמו בננה ולאפשר לו לנוח. רק לאחר מכן, אפשר לשוחח. טנטרום יושב לפעמים על עייפות או רעב וצריך לנטרל אותם. אם לא זאת הסיבה, אולי משהו אחר מתסכל אותו ואנסה לראות מהיכן הבעירה מגיעה. כשאני משדרת לילד שלי ביטחון הורי, הילד מרגיש את זה.״

– מה הציפיות שלך מהביקור?

״אני תמיד אומרת שמספיק שתתנו לי ארגז הפוך באמצע פארק שעליו אעמוד ואדבר את התכנים שלי, ואני מאושרת. חשובה לי החשיפה, אבל מבחינתי, כל אימא שתשב בכיסא היא מאה אחוז. כל בית הוא מאה אחוז ואם בבית אחד הכלים שלי יכולים לעשות את ההבדל, מבחינתי זאת כבר הצלחה. אני אעשה את המקסימום שאני יכולה כדי שכמה שיותר אנשים ייחשפו לשיטה.״

– מהו הדבר שלקח לך הכי הרבה זמן ללמוד?

״וואו, איזו שאלה טובה. אני חושבת על מימד מסוים בחיים שלי ובהורות שלי שהוא פסימי, תחרותי ואימפולסיבי. אלו היו שלוש התכונות ששילמתי עליהן את המחיר הכי יקר כאדם; בחברויות שלי, בזוגיות שלי ובחיים המקצועיים שלי. אני עדיין עובדת על האופטימיות שלי, כי צריך בעבודה שלי הרבה ממנה. אם אימא שואלת אותי האם הדברים הפיכים, אני יודעת באמונה שלמה שכן, שהכול פתיר, גם אם זה כרוך בעבודה יומיומית. אני עובדת גם על יצירת מנגנוני השהיית תגובות ודחיית סיפוקים כדי להתמודד עם האימפולסיביות שבי. הטרנספורמציה הכי גדולה בחיים שלי היתה בתחום התחרותיות. כולן נראו לי בעבר יותר חכמות ממני, יותר מוצלחות ממני, יותר מוכשרות ממני, כולן נראו לי יותר. אז קודם כל, למדתי להכיר בקינאה שלי, כי בעיני תחרותיות יושבת על קינאה, ולתעל אותה לקינאת סופרים. היום, תלמידות שלי הופכות לקולגות שלי. בספר שלי, כתבתי במפורש שיש להעתיק, יש להפיץ ויש לשכפל. חשוב לי שכמה שיותר אימהות תדברנה בשפה שלי. זה היה נכון גם בזוגיות שלי שבה היתה תחרותיות של מי הורה יותר טוב, מי מצליח יותר, מי מרוויח יותר, ולמדתי להכיר בחוזקות של כל אחד מאיתנו וביחד זה סינרגיה. זה מה שמאפשר לנו כיום לעבוד ביחד גם בהורות שלנו וגם בעסק שלנו.״

– איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

״שרק ימשיך ככה. אני מניחה שבעוד חמש שנים יהיו מאמנות בגישה הזאת שילוו תהליכים פרטניים, דבר שלצערי, אין לי זמן לעשות כיום. יהיה לי עוד ספר שיכלול את כל הסוגיות שלא נכללו בספר הראשון. היכולת הזאת לפגוש כל כך הרבה הורים, שלפעמים מזיזים במעלה אחת את ההורות שלהם, וכל המסלול משתנה, יותר מזה אני לא צריכה.״

מעבר לעובדה שהשיחה שלי עם אפרת חרגה הרבה מעבר לזמן המשוער, היא הסבה לי הנאה מרובה, עניין והשראה. העיניים שלה בורקות כשהיא מדברת על הורות, היא רהוטה, הידע שלה מרשים והכלים הפרקטיים שהיא חולקת צריכים להיות חלק מארגז הכלים של כל אימא והורה בעידן שלנו. ונאמר, אי-מון!

אל תפספסו את ההרצאה של אפרת לקט מחר, כאן אצלינו ב-OFJCC. כל הפרטים כאן.

שבת שלום,

דלית