הדברים הקטנים שעשו לי את השבוע

מאת: דלית גבירצמן

ישנם שבועות כאלה, דחוסים ולחוצים, שנדמה שכולם, כולל אותך, כבר רצים על האדים שבמיכל הדלק. האוויר מסביב טעון, ויחד עם זאת, האנרגיה ירודה. אני קמה בבוקר, וכבר עייפה, מחשבת את קיצו של היום לאחור. זה היה השבוע שהיה לי. שבוע שבו אפילו האיש היקר שאל אותי מתי יגיע סוף סוף, סוף השבוע, כאילו הוא לא יודע. חופשת הקיץ מנצנצת מרחוק כמו חזיון תעתועים של הלך במדבר, ועד אז, רשימת המטלות של סוף השנה נראית לי אינסופית. התרגשות מהולה בעצב כשעוד מחזור של תלמידים מסיים וממשיך לדרכו. עמיתים עוזבים, חברים נפרדים. כן, כזאת אני, לא ממש טובה בפרידות ובסיומים. אז מה עושים? חוזרים לבייסיקס, לדברים הקטנים, לשמחות קטנות של יום חולין שממלאות לי את הלב. עם השנים, למדתי שהאושר שלי מורכב ממולקולות קטנות של שימחה, עניין, התלהבות, נתינה וסקרנות.

הבנתי שברגעים כאלו, אני צריכה לקחת אחריות על האושר שלי, ומהכרותי רבת השנים עם עצמי, לדעת מה יעשה לי טוב. שוב ושוב, אני נוכחת לדעת שאת הדרך אל האושר הכי כיף לחלוק עם אחרים.

אז השבוע, הנה לכם רשימת השמחות הקטנות שלי:

Al’s Place

ארוחה טובה תמיד מצליחה לרומם את רוחי וחברה נעימה רק מעצימה את החוויה. בלב שכונת המישן נחבאת לה פינת חמד קטנה עדויה בכוכב מישלן מנצנץ. מנות האוכל בה צבעוניות, מגרות וכל כך טריות, שממש אפשר להריח עדיין מהירקות את ריח האדמה. השילוב של האווירה הנינוחה יחד עם האיכות וההקפדה של המקום, עושים לי את היום.

Al’s Place, 1499 Valencia St., San Francisco

General Store

אין כמו להכנס לחנות מטריפה ולהתחדש בזוג נעליים וצעיף מפנק. בשכונת סאנסט הנהדרת נמצאת חנות בדיוק כזאת. היא נקראת General Store ויש בה את כל מה שצריך בשביל לרומם את הרוח ולרוקן את הארנק. שווה לבוא אפילו רק בשביל לשטוף את העיניים ולשבת בפאטיו הקסום שבפאתי החנות. לא לשכוח להצטייד בקפה ומאפה משובח מבית הקפה Trouble Coffee הסמוך, ולהזכר שהאושר נמצא בפרטים הקטנים. אגב, חנות הספרים שליד מלבבת לא פחות. ממש שווה!

General Store, 4035 Judah St. San Francisco

De Young: Cult of the Machine

בפגישה עם חברה על כוס קפה היא מספרת לי על תערוכה מעניינת במוזאון דה יאנג החביב עלי במיוחד. התערוכה נקראת Cult of the Machine, והאיש רק שומע את המילה Machine, ומיד מחליט להצטרף. התערוכה מציגה עבודות של קבוצת אמנים מודרניסטים הנקראת Precisionism, שעליה לא שמעתי מימי, אך עבודותיהם מרתקות. הם הוקסמו מהאסתטיקה של המכונות, האורבניות והתיעוש. ההקבלה לעידן שלנו ותשומת הלב לאסתטיקה והעיצוב של המכשירים הטכנולוגיים המקיפים את חיינו מתבקשת ומוסיפה לתערוכה רלבנטיות ועניין. עבודות רבות שבו את ליבי (הופתעתי לגלות בתערוכה כמה יצירות של אוקיף) ואפילו לואו-טקיסטית שכמותי התרשמה.

Cult of the Machine, De Young Museum, San Francisco

Lean on Pete/ The Rider

עבורי, הקולנוע היה ועודנו מקלט וחוף מבטחים. השבוע, צפיתי בצמד סרטים העוסקים באותו הנושא. הראשון הוא ״הרוכב״ – סיפורו הנוגע ללב של בריידי בלאקבורן, כוכב עולה בזירת הרודיאו ומאמן סוסים מחונן, הנאלץ להתמודד עם קטיעה פתאומית של הקריירה שלו בעקבות תאונה קשה. בריידי מאבד באחת את שני הדברים שהגדירו אותו כאדם – הרכיבה והסוסים. הוא שב הביתה לחווה ללא השכלה או כישורים אחרים, ונאלץ להתמודד עם הדילמה של חייו: מה קורה כשאינך יכול לעשות את מה שנועדת לו. על רקע המרחבים המרהיבים של המערב האמריקאי נפרשת הדוקו-דרמה האימפרסיוניסטית של קלואי ז'או. ז'או מלהקת את הקאובוי בריידי ג'אנדרו לתפקיד הראשי והסרט עורר בי מחשבות על הז׳אנר הזה של הדוקו-פיקשן. הסרט השני, אף הוא עוסק בנער שיוצא לחפש את דודתו כאשר הוא מלווה בסוס גנוב שעל שמו נקרא הסרט. אנדרו היי אינו שם מוכר במיוחד, אבל הוא עבד כעורך ב"גלדיאטור", "בלאק הוק דאון", "חיוך של מונה ליסה", "לילות שנחאי" ועוד כמה סרטים, בטרם החל לביים בעצמו. סרטו המוכר היחיד עד כה הוא "45 שנים" מלפני שנתיים. "לין און פיט" ו״הרוכב״ מרגשים ומעוררי מחשבה.

The Handmaid's Tale/ Sneaky Pete

עוד סיבה שגרמה לי להתרגש השבוע היתה העונה השנייה של הסדרה המרתקת The Handmaid's Tale (סיפורה של שיפחה).

העונה הראשונה עטורת הפרסים המבוססת על סיפרה של מרגרט אטווד המצוינת, השאירה אותי ללא אוויר לנשימה, כאילו מישהו נתן לי פתאום אגרוף ישר לתוך הבטן. היא אכזרית, היא מטרידה והיא עשויה כל כך טוב, שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. מחכה כבר לסוף השבוע כדי לטרוף אותה.

סדרת טלוויזיה נוספת ששבתה את ליבי נקראת Sneaky Pete. זוהי סדרת עוקץ ממכרת שנעשתה עבור אמזון, ובו שוב אנו נהנים מבריאן קרנסטון הנפלא והזכור לטוב מהסדרה המעולה “Breaking Bad”. הסדרה עוקבת אחר אמן הונאה, מריוס (ג'ובני ריביסי), שעומד להשתחרר מבית הכלא ולהתמודד עם חוב בסך 100 אלף דולרים לגבר מסוכן ואלים, וינס (קרנסטון). במשך שנותיו מאחורי הסורגים, שותפו הפטפטן לתא המעצר, פיט, סיפר לו פרטים רבים על חייו ועל ילדותו בבית סבו וסבתו (מרגו מרטינדייל ופיטר גרטי). מאחר שפיט לא ראה את משפחתו זה 20 שנה, מריוס מחליט להתחזות לו. הוא מופיע בבית המשפחה ומשתמש בזכרונות שסיפר פיט כדי לבסס את זהותו. בזמן שהוא משתלב בעסק המשפחתי, מריוס זומם לגנוב מהמשפחה את הכסף שהוא חייב לווינס, המחזיק בשבי את אחיו הצעיר.

עכשיו, אתם כבר יודעים מה אני הולכת לעשות בסוף השבוע…

טארט טאטן

ולסיום, לבקשת הקהל, אני מכינה וחולקת מתכון לקינוח קלאסי, איכותי, מנחם ומנצח. הלא הוא הטארט טאטן. שנים שכבר האיש מבקש, ממש מתחנן שאכין לו את הקינוח היפיפה הזה, המושלם לעונת הקיץ. אז לכבוד ארוחת ערב משובחת עם חברים אני מפתיעה ומפנקת בקינוח המושחת הזה.

מה צריכים?

לבצק:

2 כוסות + 2 כפות (300 גרם) קמח

1/4 כפית מלח

100 גרם אבקת סוכר

200 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות

1 ביצה טרופה

100 גרם חמאה רכה

11/2 כוסות (300 גרם) סוכר

8 תפוחי עץ חמצמצים (מזן סמית) קלופים, מנוקים מליבה וחתוכים לרבעים

מה עושים?

מעבדים את הקמח, המלח, אבקת הסוכר וקוביות החמאה במעבד מזון בלחיצות קצרות (פולסים), עד שהתערובת פירורית. מוסיפים ביצה טרופה ומעבדים רק עד לקבלת כדור בצק. משטחים את כדור הבצק ועוטפים בניילון נצמד. מעבירים למקרר לשעה.

מחממים את התנור לחום של 350 מעלות פרנהייט. מרדדים את הבצק לעיגול בעובי 1/2 ס״מ ובקוטר של 35 ס״מ. דוקרים במזלג ושומרים במקרר. מורחים תחתית של מחבת עם ידיות חסינות חום בכל כמות החמאה, ומפזרים מעל את הסוכר. מסדרים מלמעלה בצפיפות את התפוחים, כשהם נוטים על צידם. מבשלים את התפוחים על אש בינונית כ-10 דקות, עד שהסוכר נמס, הרוטב מבעבע ותחתית התפוחים מזהיבה. התפוחים מפרישים נוזלים ומתכווצים, וזה בסדר. מניחים את הבצק על התפוחים, ודוחסים את שולי הבצק בין התפוחים ודפנות המחבת. מעבירים לתנור ואופים 20-25 דקות, עד שפני הבצק מזהיבים. מוציאים מהתנור ומצננים כ-10 דקות. בשלב הזה אני קוראת לאיש להפוך את הטארט על צלחת הגשה. ככה אני יכולה להאשים אותו אם זה מתפרק, אבל אצלו זה לא קורה, כמובן. פורסים ומגישים עם כדור גלידה.

שבת שלום,

דלית