"לא מפריע לי שבמפות הפלסטיניות המילה 'ישראל' אינה מופיעה": שיחה עם הסופר יוסי קליין הלוי

מאת: טובה בירנבאום

כשהיה יוסי קליין הלוי נער צעיר בברוקלין של סוף שנות ה60, בן לניצול שואה שלימד אותו שעל הגויים אסור לסמוך בשום פנים, הוא הוקסם מפעילות הרב מאיר כהנא למען שחרור יהודי ברית המועצות והיה מעורב בשורה של פעילויות אלימות כנגד מטרות אמריקניות וסובייטיות בניו יורק ובמוסקבה. אלה היו שנים בהן הקהילה היהודית-אמריקאית גילתה מחדש את יהדותה דרך המאבק לשחרור אחיהם שמעבר למסך הברזל וקלין הלוי, שנשם את טראומת השואה כל ילדותו, רצה להיות יהודי אחר.

התרגשתי מאוד לקראת הראיון עם יוסי וככל שהעמקתי בביוגרפיה של האיש החידתי ורב הפנים, נדהמתי מהתחנות הרבות והקיצוניות שעבר בחייו ומאוסף הזהויות השונות שאימץ לעצמו במהלך השנים. אולי לכן לא מפתיעה העובדה שהספר שלו, "מכתבים לשכני הפלסטיני", הגיע אל רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ימים ספורים לאחר הוצאותו לאור. באומץ נדיר הוא מאתגר את סוגיות הזהות האישיות והלאומיות שלנו ושלו באופן כמעט חתרני ובדיוק כמו בספריו הקודמים, נחשף הקורא אל נבכי הלב של איש מבריק ומורכב.

באשר למטרת הספר, יוסי חד וברור: "ניסיתי לכתוב ספר שבא ממקום בטוח ולא מתפשר בכל הקשור לזהות, אבל מוכן בהחלט להתפשר וללכת רחוק לקראת הנרטיב שממול. לא מפריעה לי העובדה שבמפות הפלסטיניות המילה 'ישראל' אינה מופיעה כיון שבמפה הפנימית שלי המילה 'פלסטין' לא מופיעה".

השיחה שלנו מתנהלת בעברית מושלמת (שלו לפחות). קליין הלוי, איש של מילים, לא רק רכש בעלות שלמה על השפה העברית עם עלייתו לארץ לפני 35 שנה, אלא שבעבודתו הענפה הוא חש את הדופק הפועם של התהליכים התרבותיים שעוברת החברה הישראלית ומתאר אותם בדיוק מזוקק. בספרו "כחולמים" שיצא לאור ב-2013 הוא מתאר מסע מרתק שערך במשך שנים בעקבות שבעה מצנחני שחרור הכותל, בינהם מאיר אריאל, חנן פורת והרב יואל בן נון, המשקף באופן מצמרר את סיפורה של החברה הישראלית למן שנת 67'.

גם בספרו החדש הוא עושה מהלך פורץ דרך: "הופתעתי לגלות", הוא מספר לי, "שהספר החדש שלי הוא הניסיון הראשון אי פעם של סופר ישראלי לפנות אל שכנינו הפלסטינים ולספר להם את הנרטיב היהודי-ציוני מנקודת מבטנו: מי אנחנו, למה בכלל חזרנו הביתה, למה אנו קוראים למקום הזה בית, איך זה שמעולם לא הסכמנו להכיר בעובדה שאיבדנו את המולדת, והנה- עובדה שחזרנו. אין מקבילה בכל ההיסטוריה האנושית לסיפור שכזה. הנרטיב היהודי ציוני על החזרה אל הארץ הוא כל כך ייחודי ופלאי שאין כל אפשרות לתפוס אותו בעזרת הכלים המוכרים לנו".

כשיוסי מבקש להסביר את עמדותיו כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא פונה בטבעיות אל המשנה הפותחת של מסכת בבא מציעא: "שנים אוחזין בטלית; זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה; זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי": "הצד השני של הסכסוך, הצד הפלסטיני, אוחז בזהות חזקה מאוד, לא מהססת ולא מתנצלת, שטוענת בעלות בלעדית על השטח כולו למן הים ועד לנהר. לכן, כשאנו נכנסים אל השיח הזה עלינו להיות בטוחים בזהות שלנו, בשורשיות ההיסטורית שלנו בכל השטח. זוהי נקודת המוצא שלי. אם תרצי, בדיוק כמו העמדה המתנחלית הקלאסית- "כולה שלי". אבל זוהי נקודת ההתחלה ולא נקודת הסיום. הטעות של השמאל היא באי הבהירות שלו סביב זכותנו על הארץ וזהותנו כעם, והימין טועה בתפיסה של 'כולה שלי' כנקודת סיום ולא רק כהתחלה. אני טוען בעלות שלמה על הארץ ובאותה נשימה אני מוכן לוותר על חלק ממנה השייך לי. זו לא שאלה טריטוריאלית. זו שאלה זהותית".

כנראה שזהו לב השינוי שעבר יוסי מתקופת נערותו הפרועה, בה הורכב העולם ממנצחים ומפסידים ושעל מנת להיות בצד המנצח גם שימוש בכח הזרוע הוא כשר, אל עולם בו התפיסה העקרונית הזהותית עשויה להיות שונה מהמציאות הפרגמטית, ולמעשה החיים סביב המתח הזה הם תמצית הווייתנו כעם וכלאום.

אז מי בעצם הנמען של הספר? הפלסטינים? הישראלים? היהודים האמריקאים? העולם?

מבחינתו של קליין הלוי כל התשובות נכונות. הספר, שנכתב באנגלית, כבר תורגם לערבית, הוא זמין ברשת להורדה בחינם והתגובות מהצד הפלסטיני, והעולם הערבי בכלל, כבר זורמות. הוא עמל על תרגום לעברית ובימים אלה הוא בעיצומו של מסע דילוגים אינטנסיבי בין קהילות יהודיות בארצות הברית.

"אחרי 35 שנה, בשנת ה-70 למדינה, אני חוזר אל הקהילה בה נולדתי ומספר לה מה למדתי. העלייה שלי לארץ היתה בתקופה לאומית קשה ביותר- מלחמת לבנון הראשונה. לראשונה החברה הישראלית לא היתה מסוגלת להתלכד בזמן סכנה כיון שהשסעים האידיאולוגיים והחברתיים החלו לפצוע אותה מבפנים. במסע שלי אני פונה אל היהודים האמריקאים שמתרחקים מישראל מתוך כעס ואכזבה ומנסה להסביר מדוע עליהם להישאר ביחסים אינטימיים איתה דוקא מתוך האידיאולוגיה הפרוגרסיבית של תיקון עולם. יש הרבה מה לתקן בעולם וזו חלק מהמשימה היהודית שלנו היום".

ומה אתה אומר ליהודים האמריקאים שמתבוננים בארץ ההולכת והופכת לפחות סובלנית עד שאינם רואים בה את בבואתם כלל?

"כאדם חובש כיפה, שהיהדות היא מרכז זהותי, אני נחרד מהאופן בו הממסד הדתי בארץ הופך את היהדות למוזיאון, של מה שהיה הוא שיהיה, ללא שום ניסיון להתמודד עם השאלה כיצד צריכה להראות היהדות במדינה יהודית ריבונית. לצערינו הבאנו איתנו לארץ את היהדות של הגטו, שהתפתחה בתנאים קשים, שצמחה מתוך טראומה. הציונות הצליחה, לצערי, לשחרר את היהודים, אך לא את היהדות שנשארה בגטו. לא מדובר כאן רק על חופש דת וזכויות הפרט אלא היהדות עצמה שנמצאת בסכנה. כאן אני חוזר אל אחי היהודים האמריקאים ומבקש מהישראלים ללמוד מהם. הם הפנימו באומץ את העובדה שהם בעלי הבית; להם הבעלות על היהדות ועל כן הם יכולים לעצב אותה כרצונם. תפיסת היהדות בצורה כזו מאפשרת לנו לחיות אותה כרצוננו ועל פי הבנתינו. יחד עם זאת, צריך להבין שהיהדות הישראלית העתידית תהיה שונה מהיהדות הליברלית האמריקאית; לכן כששואלים אותי לאיזה זרם אני משתייך אני עונה שאני שייך לזרם ישראלי עתידי שעדין לא קיים. אנו רואים כרגע רק ניצוצת ראשונים שלו".

כאן, כצפוי, אני לא מתאפקת וקופצת לספר ליוסי על היהדות הישראלית העתידית שכבר נוצרת דווקא כאן, בעמק הסיליקון. "החשיפה שלנו, הישראלים", אני מספרת לו, "אל היצירתיות היהודית-אמריקאית לצד היותנו קהילה המאופיינת בליברליות ויזמות, יוצרת את הניצוצות עליהם רמזת".

יוסי צוחק ומיד מוסיף שהוא רואה פוטנציאל חשוב במפגש בין הישראלים שחיים באמריקה לבין האמריקאים שחיים בישראל, כמוהו. "כמוכם גם אנחנו משוחחים בשפת היידיש החדשה – שילוב של עברית ואנגלית – וההזדהות בין הקהילות בכל מה שקשור לתהליכי זהות עשויים להביא לעולם את הדבר החדש, שנחוץ לנו כמו אוויר לנשימה. שתי הקהילות מכירות מקרוב הן את המנטליות הישראלית והן את האמריקאית ובתקופה של משבר ביחסים, כמו זו בה אנו נמצאים, אנו יכולים ליצור שיח מקרב".

זו הסיבה שיוסי מצפה במיוחד, בתוך מסע הדילוגים המפרך שלו לקידום הספר, למפגש שיתקיים ביום רביעי באולם קאברלי שבפאלו אלטו. ההרשמה לערב עדין פתוחה וללא ספק מצפה לנו ערב מרתק ומרגש במיוחד.

לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים לחצו כאן