עומד על גשר ההלכה, מחפש את דרך השלום: שיחה עם ד"ר ליאון וינר דאו

מאת: טובה בירנבאום

כשליאון וינר דאו היה בן 16, הוא חזר הביתה ליוסטון, טקסס לאחר תוכנית בת שישה שבועות בארץ והודיע להוריו שהחליט לעלות לישראל. הוא הבטיח לסיים תיכון וקולג' בארה"ב, וההורים – אמנם ציונים תומכי ישראל אך עלייה מעולם לא עלתה על דל מחשבתם – הניחו שזהו שיגעון חולף. ליאון החל לשקוד על לימודי העברית שלו וקרא בשקיקה כל מאמר על ישראל שהופיע בניו יורק טיימס. היה לו ברור שאם הפרק החשוב ביותר ביהדות העכשווית מתרחש במדינת ישראל- הוא חייב לחיות שם ולא לחוות אותו מרחוק דרך דפי העיתון.

אני עושה רגע הפסקה בסיפור בשביל ספוילר: היום ליאון הוא רב וד"ר והוא מקדיש את חייו לעיסוק בהגות של ההלכה היהודית. אני סקרנית לדעת היכן כל זה התחיל.

"מגיל צעיר היתה לי מערכת יחסים מורכבת עם המסורת; מעין ריקוד של משיכה ורתיעה". הוא מספר לי בטלפון תוך כדי שהוא מסיע את הילדים לחוגים וחברים ברחבי ירושלים. "השתייכנו לבית כנסת קונסרבטיבי, לא כי ההורים שלי הזדהו במיוחד עם התפיסה הקונסרבטיבית, אלא פשוט כי רפורמי היה קצת יותר מדי רפורמי בשבילם. גדלתי בבית שאינו שומר מצוות ומידי פעם חזרתי מלימודי יום ראשון עם הכרזה שמהיום אנחנו מפרידים בין בשר לחלב או מתחילים לשמור שבת".

אולי הסיבה שאני סקרנית לגבי המסע האישי של ליאון היא כי המסע שלי התחיל בצד השני ויש לי תחושה שנפגשנו באמצע. כמי שגדלה בבית הלכתי מאוד ובשלב מסוים הבינה שזה לא בשבילה, אני מרותקת מהאופן בו אנשים שונים תופסים וחווים חוקים באופן שונה. ליאון ואני לימדנו יחד מספר שנים בישיבה החילונית "בינה" בתל אביב. באותה תקופה צוות הישיבה כלל בעיקר דתלש"ים (דתיים לשעבר) שנשאו איתם את הידע מילדות, אך לימדו אותו מנקודת מבט חדשה, וליאון – רב אורתוכסי שמלמד בישיבה חילונית – היה (ועדין) אחר מכל מה שניתן לדמיין כשחושבים על רב אורתודוכסי.

השוני שלו וחוסר היכולת לשבץ את ליאון במשבצת דתית או חברתית מסוימת נובעת כנראה מהמסלול הלא שגרתי בו בחר: לאחר לימודי דתות באוניברסיטת פרינסטון ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, למד ליאון אצל הרב פרופסור דוד הרטמן, מייסד מכון הרטמן, והוסמך אצלו לרבנות. את מספר האנשים שהרטמן ז"ל הסמיך לרבנות ניתן לספור על כף יד אחת. לליאון היה ברור שהוא אינו רוצה להשתייך לאף אחד מהזרמים הקיימים, והרטמן, שהיה מנהיג מיוחד במינו ושובר מוסכמות במובנים רבים, היה המורה הרוחני הנכון עבורו: "הוא לימד אותי פתיחות אמיתית מהי; איך באמת ניתן לאפשר לאחר לחיות באמונתו בלי לצפות ממנו להית כמוך".

חוסר ההשתייכות של ליאון לזרם דתי מסוים ניכרת מאוד בכתיבה שלו, בעבודה החינוכית שלו ובהתנהלות היומיומית שלו. הוא חובש כיפה על ראש מלא תלתלים וממש לא עונה על התדמית של רב כפי שאנחנו, הישראלים, רגילים לתפוס. "במשך הרבה שנים הצלחתי להסתיר מהילדים שלי את העובדה שאני רב", הוא צוחק, אבל בעומק הדברים, ליאון תופס את ההלכה היהודית באופן שונה מאוד מההנהגה האורתודוכסית הקלאסית בארץ; כאיש הגות הוא מתמקד במסר שההלכה משדרת ולא בפרטי הלכות לגבי נסיעה בשבת, שיחה בטלפון או דקויות של כשרות.

"אפשר לחיות בעולם ההלכה ולהיות עיוור לגמרי למה שמתרחש בה באמת; לא לראות כלל את הכיוון אליו היא חותרת. ההלכה היא אינה סט נוקשה של חוקים ללא נשמה וללא רוח; היא מציעה אורח חיים רוחני מעשי עם הרבה אתגר ועומק, אבל צריך להיות פתוחים מספיק כדי להקשיב לזה. אחד החטאים הגדולים של הפוסקים האורתודוכסיים הוא שהם סוגרים את השיח בפני מי שאינו מחויב לאורח חיים הלכתי. בתקופת חז"ל הקו הברור היה שאין לתקן תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה ושיש קודם כל להתבונן באופן בו מתנהגת הקהילה ולפסוק בהקשבה למציאות. הפסיקה האורתודכסית של ימינו מחשיבה קהל מצומצם מאוד כ"ציבור" שלה ומתעלמת מ'מה שהיהודים באמת עושים'."

לכן, כנראה, ליאון בחר להקדיש את רוב חייו המקצועיים להוראה במכינות קדם צבאיות וכיום הוא המנהל החינוכי של מכינת "חברותא" של מכון הרטמן. הוא מרותק מן האתגר שהציונות מעמידה בפנינו – יצירת מרחב יהודי ישראלי והזדמנות לבירור עומק ויצירה של הלכה ישראלית. הוא תופס את המכינות כמי שנמצאות בחזיתה של חלוציות ציונית חדשה, שדורשת מחויבות חברתית כוללת יחד עם חידוש והעמקה של זהות יהודית פלורליסטית. "בחלק גדול מן המכינות העשייה החברתית נתפסת קודם כל כמעשה יהודי וזוהי בשורה חשובה. התביעה מחדש של מהו מעשה יהודי ומה היהודים עושים היום במובן המחויב והעמוק של הדבר".

לאחרונה פרסם ליאון את הספר The Going: A Meditation on Jewish Law בו הוא מציג את התפיסה שלו את ההלכה היהודית. את רוב הספר הוא כתב ממש פה לידינו, באוניברסיטת ברקלי, שם שהה במשך שנה עם משפחתו. "הכתיבה של הספר דרשה ממני תעוזה גדולה; זהו ספר מאוד אישי בו אני חושף את עצמי ואת העמדות שלי", הוא אומר.

אני מקשה ושואלת מדוע כתב את הספר באנגלית והאם הוא חושב שתרגום שלו לעברית עשוי להשפיע על החברה הישראלית סביב התפיסה של ההלכה או היהדות בכלל.

"יש לי בהחלט שאיפה להוציא את הספר בעברית. לגבי השפעה- לא קל למדוד השפעה של ספר כזה. זהו ספר הגות יהודית. הסיפור היהודי הוא סיפור ארוך וצריך לנשום עמוק ולא לצפות למהפכים דרמטיים מיידיים".

אחד האלמנטים המרתקים עליהם ליאון מצביע בספר שלו הוא הזמן. הפרקטיקה היהודית משתמשת בזמן ובמרחב כמרכיבים מרכזיים, וליאון בעבודתו מברר כיצד בעידן בו הטכנולוגיה מקצרת מרחקים, הן בזמן והן במרחב, אנחנו יכולים לשאוב השראה מההלכה היהודית. "ההלכה דורשת מאיתנו לוותר על השליטה בזמן שלנו על מנת להיות חלק ממשהו שגדול מאיתנו- קהילה או משפחה. השבת, למשל, מציעה לנו לחזור לסדרי בראשית בהם על מנת להיות ביחד צריך באמת להיות ביחד. אין הכוונה לשלול את ימות החול, את הטכנולוגיה, אלא לנסות ולחשוב כיצד השבת משפיעה על ההוויה שלנו גם במהלך השבוע".

אני מוקסמת מהרעיון שההלכה היהודית, שאנחנו, הישראלים, התרגלנו לצערינו לראות בה כנחלת הדתיים בלבד, יכולה להעניק עומק וחומר למחשבה לאנשים כמוני, שאינם חיים חיים הלכתיים. החשיבה הבינארית של דתי/חילוני הלכתי/לא הלכתי מקבעת אותנו כל כך ומונעת מאיתנו גישה למעיין ידע עצום ומקור השראה מרתק ורלוונטי כל כך.

הטכנולוגיה הזו, שמונעת מאיתנו להיות אחד עם השני באמת, ושההלכה היהודית מציעה להגביל מידי פעם, היא זו שעזרה לליאון ולי לשוחח משני עברי העולם והיא זו שמביאה אותו אלינו בשבוע הבא בטיסה ישירה. היכולת לחיות בדיוק את המתח הזה, שלא שולל את האחד על מנת לחייב את השני, מגדיר בעיני את מה שליאון מביא איתו והאתגר שהוא מציע לנו לאמץ.

מזמינה אתכם להצטרף אלינו ביום שני, 6.25 לערב שובר מוסכמות ומלא השראה ב-OFJCC. לפרטים נוספים לחצו כאן