צחוק מהול בכאב

רובין ויליאמס בחר ללכת לעולמו השבוע. הוא השאיר אחריו שובל שלם של מעריצים מלאי צחוק מהול בבכי. איך זה יכול להיות שאדם כה מצחיק, כה מצליח כואב מבפנים עד כדי כך שאינו יכול להמשיך יותר? הפער בין החוץ לפנים נראה כל כך אבסורדי, בלתי נתפס.

מעבר לתחושת ההלם הראשונית יש צביטה בלב. כואב להסתכל ישירות בעיניים הקפוצות של רובין ויליאמס, בפה הישר והדק שלו. נדמה עכשיו שהבעות הפנים שלו מסגירות הכל. למרות החיוך, משהו בעיניים המדברות, במבט העמוק, מסגיר כאב ועצב.

אחד מהפנים של הצחוק הוא בכוחו להפוך את היוצרות – הוא מחליף לרגע כאב בהומור מענג. הכאב מתגלגל החוצה בקלילות מצחקקת, בהקלה. זה מרגיש טוב ומרגיע.

כמה גירסאות ישראליות הומוריסטיות נוצרו בן לילה לשיר החמאס "תקוף תעשה ביגועים״ בתחילת צוק איתן. וכך, במקום להזדעזע, לשקשק מפחד מהשאיפה להכחדתינו, במקום לשהות בכאב הקשה של המלחמה המקיפה אותנו, צחקנו באבסורדיות עד מוות. התפרקנו ולו לרגע אחד.

אבל כמו כל משכך כאבים טוב, ההקלה אינה לנצח והכאב מאיים לחזור בהדרגה למלוא עוצמתו. ואז כששוב, כל כך כואב ונהיה בלתי נסבל, הגיע הזמן לעוד תרופה? לעוד בדיחה? עד מתי?

האיכות של הצחוק מבלבלת, מטשטשת את הכאב עד כדי ניתוק לשני עולמות נפרדים. הצחוק כבר אינו קשור לכאב שממנו נבע, וכאן הסכנה. סכנה להשאיר אדם בכאבו, בבדידותו. הביחד המשותף שנוצר מהקלילות ההומוריסטית מרגיש טוב ושלם. יש תחושת קירבה ואהבה,  אבל התחושה לא שלמה, היא רק חלק מהאמת. יש חלק נשכח, חשוב, עצוב מיוסר ובודד. חלק כואב, פוחד, שבוכה בשקט, שלא מפסיק לרצות לבטא את עצמו, להשמיע את עצמו, ככה כמו שהוא. הכאב מחפש אמפתיה, הבנה, מחפש קשר רגשי אמיתי וכנה, ככה כמו שהוא.

תקוף תעשה ביגועים:  http://youtu.be/v9J-vK2gqGo

ענת ברקאי (רישיון פסיכולוג ממדינת ישראל-2007)

MFTI 63227 Supervised by Dr. Miriam Bar MFT 33332

טיפול במבוגרים וזוגות.