הורות כצוק איתן

בעקבות אירועי השבועות האחרונים בישראל התעוררו בי מחשבות על ההתמודדות שלנו, האוכלוסיה הישראלית בפנינסולה האמריקאית, עם הדיווחים הקשים המתלווים למבצע "צוק איתן". כיצד לענות על שאלות הילדים הבוגרים המודעים למתרחש, ומה ואם להגיד לאלו הצעירים שכלל אינם יודעים. איך לעזור לעצמנו ולילדינו שחזרו מביקור בארץ וחוו בעצמם את האזעקות ונפילות הטילים, ולאלו שדואגים למשפחות ולחברים בארץ. עם שאלות אלו אני מתמודדת בעצמי הן בממד האישי, כמו כל ישראלי החי מחוץ לגבולות הארץ, כאימא לילדים צעירים הגדלים פה, והן בפן המקצועי- עם מטופלים המדברים על חרדה ומחפשים דרכים להתמודד עמה.

כמו לגבי נושאים אחרים, המגורים כאן, רחוק מהארץ, מציבים אותנו במצב של דו קוטביות… מצד אחד, דאגה וחשש לקרובים לנו בארץ, מצד שני, הקלה (גם אם קשה להודות בה) שהילדים, הבעל וכולנו נמצאים כאן, בטוחים מטווח הטילים ולא חווים מקרוב את האזעקות, צווי הגיוס והאווירה הקשה שיש בארץ בימים אלו… מצד אחד, רצון להיות מחוברים, לקרוא כל פיסת מידע ולהתעדכן בחדשות דרך ערוצי התקשורת השונים, ומצד שניף לגונן על הילדים, שלא ישמעו ולא יראו את התמונות הקשות של ההרס, מות חיילים, והאיום הממשי על חייהם של רבים מאוכלוסיית הארץ. כיצד לשמור על הגאווה הלאומית והפטריוטיות לצד הביטחון האישי שלנו ויותר מכל על התמימות של ילדינו מול מגזרים סביבנו שלא מגלים אמפתיה למצב מדינת ישראל ולא מהססים להשמיע את קולם בהפגנות מתסיסות עם ניחוח אנטישמי?!

אלו שאלות מורכבות והתשובות אליהן צריכות להיעשות ברגישות ובשיקול דעת.

מחקרים רבים מראים שאחד הדברים המקנים ביטחון יותר מכל, הן לילדים והן לקהילה, הוא מנהיגות יציבה, שקולה ואחראית. לעם יש מנהיגות, למשפחה ישנם ההורים. אם נפגין כלפי ילדינו ביטחון בפן האישי ובחוסנה של מדינת ישראל, ברוח המאחדת אותה ובצדקת דרכה, נוכל לעזור לילדים הבוגרים יותר להתמודד עם חוסר הביטחון והחששות. ממש כשם שקהילה מרגישה חוסר ביטחון אל מול מדיניות רופסת, מהססת ומתחמקת, כך גם לנו ההורים יש תפקיד חשוב בדרך שבה אנו מדברים עם הילדים. אני לא מדברת כלל על פוליטיקה, ולא על צדקתה או על אי-צדקתה של גישה מיליטנטית אחת אל מול גישה אחרת המחפשת דרכים מדיניות, אלא על גישה ישירה וברורה אל הילדים הבוגרים; כזו שלא מתחמקת, גם משאלות נוקבות וקשות, וכזו שהיא בגובה העיניים של הנער/ה שעמם אנחנו משוחחים.

 כולנו דואגים. כולנו חוששים. ויש רבים מאיתנו שמיואשים ולא יודעים איך מדינת ישראל תצא מהבוץ. אך כדי להקל על הילדים שלנו, ולעזור להם להתמודד עם החששות שלהם, עלינו להעביר מסר של ביטחון במדינה וביכולות שלה ושלנו (כמשפחה גרעינית, משפחה מורחבת, קהילה, מדינה, עם) להתמודד גם עם סיטואציות קשות ביותר. ככל שנהיה יותר ברורים ולא ננסה להתחמק ולנסות לערפל את המצב, כך נקנה  לילדים הבוגרים את תחושת הביטחון שאותה הם מחפשים, כאמור גם אם בקרבנו מכרסמים החשש והדאגה למשפחה ולמצב בארץ.

באשר לילדים הצעירים, אלו שעדיין לא קוראים ולא גולשים באינטרנט באופן עצמאי, וכל הידע שלהם על העולם שמחוץ לגבולות האני הפרטי שלהם מנותב על ידי ההורים. אני ממליצה לשקול את המילים, אם בכלל, בזהירות מרובה. לילדים הצעירים שלא ביקרו בארץ, אין יכולת אמיתית להבין מה זה טיל ולמה שמישהו יירה אותו לעבר בית. ועל כן אם אפשר הייתי נמנעת משיתוף בשלב הזה. אולם לאלו מאיתנו שהמשפחות הקרובות, סבים וסבתות, דודים ובני דודים חיים עם איום הטילים באופן רצוף ויום-יומי, וכן לאלו שביקרו הקיץ בארץ, כדאי לנסות לפשט את הסיטואציה לעולם הדימויים שלהם, שהם מכירים מהמשחקים, וכמובן במקביל להמשיך ולהקנות תחושת ביטחון ביכולת להתגונן ולהצליח להתגבר על הרוע.

אני מקווה שאף אחד מהקוראים לא צריך להתמודד עם אובדן ואבל על מי מיקיריו; אולם אם יש מכם בקרבנו, הייתי ממליצה להיעזר בקהילה התומכת ובאנשי המקצוע הנמצאים בינינו.

ההיסטוריה והמסורת שעליהן כולנו חונכנו מקדשים את ערכי העזרה ההדדית והידיעה שכל ישראל אחים. רבים מאיתנו בתוך הקהילה  כאן בעמק חשים אולי יותר מתמיד את הצורך להתאחד, להתחזק, לתרום ולהירתם לעזרת אלו הזקוקים לתמיכה. העזרה ההדדית והתמיכה הקהילתית הן עוד דרך נהדרת לעזור לעצמנו להתמודד עם תחושת חוסר האונים שלנו אל מול המצב הקשה. זו גם דרך חשובה להראות לדור הצעיר שניתן לעשות, גם מרחוק ובדרכים שונות.

אסיים בתפילה לימים שקטים וטובים יותר לכולנו,

חן בנטוב-חמם .chenbmft.com

 פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית עם רשיון קלפורניLMFT

מטפלת במבוגרים, ילדים ובני נוער