מפועל בניין לזמר מוערך: סיפורו המופלא של סיקסטו רודריגז לקראת הופעתו בסן פרנסיסקו

מאת: איתי שמי

השנה היא 1976, שעת לילה מאוחרת, בר אפלולי באזור תעשייתי בדטרויט. לא מקום שהייתם מרשים לבנות שלכם להסתובב בו בלילה. זמר חצי שיכור עולה לבמה, בקושי יש קהל. גם מי שמגיע, משוחח בקולניות עם חבריו לשולחן ומתעלם מהנעשה על הבמה. הזמר מכוון את הגיטרה ושר כשגבו אל הקהל. מלבד מלצרית חביבה שמרגישה מעט חמלה, אף אחד לא מוחא כפיים. מישהו זורק פחית בירה שמפספסת את ראשו של הזמר רק במעט, ושואג "Go home". אחרי כמה שירים הזמר ניגש לבקבוק שנמצא בירכתי הבמה, שופך על עצמו את תכולת הבקבוק (אולי חם לו, חשב מישהו בקהל שטורח להעיף מבט לעבר הבמה), מפשפש בכיס מעילו, מוציא קופסת גפרורים, ושורף את עצמו למוות. נסיונות ההחייאה עלו בתוהו.

אבל סיקסטו רודריגז (Sixto Rodriguez), אותו זמר אלמוני, עדיין איתנו, והוא מגיע אלינו לשלוש הופעות בסוף השבוע הקרוב. מי שלא מאמין בתחיית המתים, כדאי שיגיע להופעה ויראה במו עיניו.

רודריגז נולד ב 1942 בדטרויט, ילד שישי (מכאן שמו…) למשפחת מהגרים מקסיקנית קשת יום. בשנת 67, כשהוא בן 25, חמוש בגיטרה, הוא מקליט סינגל ראשון. שלוש שנים אחר כך הוא מוציא אלבום ראשון, אבל אף אחד לא מתרגש והאלבום נוחל כישלון מסחרי. תכל'ס זה לא מפתיע. ב 1970 עולם המוזיקה הפופולרית עובר מפסיכדליה לפרוג, אף אחד לא מתעניין ב"סתם" סינגר-סונגרייטר, ולא משנה כמה כשרוני ומיוחד הוא יהיה. נסיון נוסף להצליח והוצאת אלבום שני ב 71 מניבה תוצאה דומה. אחרי כמה שנים של הופעות במקומות קטנים וחיים בדלות הוא עוזב את עולם המוזיקה והופך להיות פועל בניין.

כאן סיפורנו מקבל תפנית בעלילה. עותקים של האלבום מגיעים לדרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד במזוודות של כמה מבקרים. שיריו של רודריגז נופלים על אזניים קשובות ולאט לאט, מפה לאוזן, רודריגז מתחיל לצבור פופולריות. האלבום, שמקבל הדפסה חדשה, אפילו מגיע למעמד של תקליט פלטינה (בדר"אפ, לא בארצות הברית). עובר אורח שהיה נכנס לחנות תקליטים אקראית בדרום אפריקה או אוסטרליה, יכל היה בטעות לחשוב שמדובר בכוכב בסדר גודל של קט סטיבנס או אפילו בוב דילן. אבל מה, מכיוון שחברת התקליטים לא שילמה לו תמלוגים (ספק אם הם בכלל ידעו מה עלה בגורלו), רודריגז עצמו כלל לא מודע לפופולריות המאוחרת והוא ממשיך לחיות חיי פועל אלמונים…

את הסיפור שפתח את הפוסט קדחתי ממוחי, אבל סיפורים דומים התרוצצו במשך הרבה שנים, והפכו את רודריגז לסוג של מיתוס. הכל השתנה כששני בחורים דרום אפריקאים סקרנים ובעלי תושייה ניסו להתחקות אחר קורותיו של גיבור נעוריהם. בשבילם רודריגז היה מוסיקאי מצליח ומפורסם והעובדה שהם נתקלו במבוי סתום פעם אחר פעם בנסיונותיהם לדלות אינפורמציה לא הרפתה את ידם. מסע החיפוש המדהים הזה עובד לסרט דוקומנטרי בשם "Waiting for Sugarman" (שוגרמן הוא אחד משיריו של רודריגז המספר על ג'אנקי שזקוק לעוד מנת סם) בו אנו מלווים את יוצרי הסרט בפתרון התעלומה. אם עוד לא ראיתם, תעשו לעצמכם טובה ותצפו בו, סרט נפלא. ב 2013 הסרט זכה בפרס האוסקר כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר והחשיפה הנרחבת הוציאה את רודריגז פחות או יותר מעולם המתים. בן רגע הוא הפך מפועל בניין החי בדירה עלובה בדטרויט לזמר נערץ שאלפים נוהרים לראותו, מכירים כל מילה וכל תו. האמת שמגיע לו. יש לו שירים נהדרים שנקלטים בקלות ולא עוזבים כל כך מהר.

גדלתי בקיבוץ שחציו גרעיני ה"בונים" שהגיעו מארצות אנגלוסקסיות דוגמת דר"אפ, אוסטרליה וניו זילנד. בחיפושי הבלתי נדלים אחרי פנינים, הייתי מגיע לביתם של בני כיתתי האנגלוסקסים ונובר באוספי התקליטים שהוריהם הביאו מנכר (התקליטים שלהם קסמו לי בהרבה ממבחר תקליטי הגבעטרון או אילן ואילנית שהחזיקו הורי או חבריהם הצברים). לצד ניל יאנג, קרול קינג וסיימון אנד גרפונקל, הונחו תקליטיו של רודריגז כשווה בין שווים. עד צאתו של הסרט לא הייתי מודע לאלמוניותו ולאגדות האורבניות שרצו סביב גורלו.

אלינו הוא מגיע בסוף השבוע הקרוב (בפעם המי יודע כמה) להופעות במועדון Warfield הותיק שבסן פרנסיסקו וגם ל Mountain Winery ,אותו אמפי מקסים הצופה אל העמק וממוקם על הר מעל סרטוגה. הוא כבר בן 76, זקוק לעזרה בהתניידות על הבמה, אבל עדיין יודע לרגש ולתת הופעה מרשימה. אני בטוח שיהיו בקהל לא מעטים שעדיין לא נולדו כשהוא הופיע בתחילת דרכו במועדוני דטרויט והסביבה. אבל יש לי הרגשה ששיריו ימשיכו להיות איתנו גם אחרי לכתו. תחיית המתים.

eshemy@gmail.com