כל הג׳אז הזה: שיחה עם הפסנתרן עמרי גל-עוז

מאת: דלית גבירצמן

אם אתם הורים לילדים צעירים, אני מציעה שתסתכלו טוב, טוב, על הילדים הקטנטנים שאתם אוספים מבית הספר או מהחוגים ומסיעים במושב האחורי של המיני-ואן שלכם. כבר עכשיו, כדאי שתלמדו להכיר את החברים שבאים לשחק עם הילדים שלכם אחר הצהריים, כי אתם אף פעם לא יודעים לאן החבר׳ה האלו יגיעו בעוד עשור או שניים. תאמינו לי (אפילו אם זה נשמע לכם כרגע מופרך) שיגיע היום שתביטו בבחורים ובבחורות המוכשרים הללו בתדהמה ובהשתאות לנוכח הכישורים והכישרונות הרבים שלהם. הם כרגע אולי יושבים בפישוק רגליים בחדר המשחקים שלכם, בונים בלגו ומכרסמים גזר גמדי, אבל לא ירחק היום, ובמקום לתכנן איתם את הפליידייט הבא, הם אולי יהיו האנשים שיעשו את האקזיט הגדול הבא, יכבשו בסערה את במות ברודוויי, או ימציאו את האפליקציה, הפטנט או התרופה שישנו את העולם.

הייתי מאוד שמחה וגאה לספר לכם, שעוד כשהיה בגן עם בני דור, הבחנתי בכישרון המוסיקלי של עמרי. אבל זה יהיה נכון רק חלקית. מגיל צעיר, ידענו שהמוסיקה מהווה חלק בלתי נפרד מחייו של עמרי, אך לא העלינו בדעתנו, שהוא יוציא דיסק ראשון לפני גיל 25, ושיגיע לתת קונצרט כאן, ממש אצלנו בפאלו אלטו.

אני פוגשת את עמרי לקפה אצלי בבית, פותחת את הדלת ומיד בא לי לחבק אותו. הוא אמנם גבוה יותר וחתיך, אך מתחת לזקן, אני מגלה את אותו הילד המתוק שהכרתי כשהיה בן שש.

הנה כמה תחנות בחייו של עמרי גל-עוז:

מבחינה מוסיקלית, לפני גיל שמונה, הוא לא ממש זוכר שהיה לו טעם מוסיקלי ייחודי. הוא הקשיב לאביו, אוּלי, שניגן בגיטרה, ולאימו עיבל שהאזינה למוסיקת ג׳אז, לצד מוסיקה ישראלית שהתנגנה בבית. הוא זוכר שבבית הספר גדעון האוזנר שבו למד, שרו שירים בכל יום שישי. וזהו, פחות או יותר. ואז, בגיל שמונה, המשפחה החליטה לחזור לארץ, ושם אחרי בית הספר, הוא בעיקר שיחק כדורסל עם חברים. התקופה הזאת זכורה לעמרי כגן עדן לילדים, שבו היה חופש מוחלט לבלות עם חברים, לשחק במחשב ולעשות כל מה שמתחשק. אחרי שנתיים, הם שוב החליטו לחזור לכאן, ועמרי מצא את עצמו לפתע לבד, בלי מחשב, בלי החפצים המוכרים ובלי החברים מישראל. כל מה שעשה היה לנגן על קלידים שקיבל מדודתו. הוא התוודע בעצמו ליצירות של שופן, וגילה את ההנאה ממוסיקה. כך שמגיל עשר, מבלי שאף אחד הורה לו לעשות זאת, עמרי התחיל להתעניין במוסיקה בצורה רצינית. עד גיל שתים עשרה, הוא למד לנגן מוסיקה קלאסית, לרוב רומנטית, ולאחר מכן, התחיל להקשיב למוסיקה מודרנית יותר של גרשווין, שהיא יותר ערבוביה של מוסיקה קלאסית וג׳אז. הוא שמע את ארט טייטום (Art Tatum) מנגן ואז החליט לעבור לנגן רק ג׳אז. עמרי השתתף בסדנאות שונות לג׳אז ובגיל שלוש עשרה, התחיל לעבוד עם מורה פרטי. בזמן שחבריו האזינו למוסיקה פופולרית, עמרי האזין לאמני ג׳אז גדולים כמו ביל אוונז, אוסקר פיטרסון ומיילס דייויס. כשלמד בתיכון, הוא הצטרף להרכבים שונים בסן פרנסיסקו וביניהם ה-SF Jazz, וכמובן, שהצטרף לתזמורת הג׳אז של בית הספר. הוא מצא את עצמו מתאמן מידי יום במשך שעות, ובכיתה י״א התחיל לשקול ברצינות ללמוד מוסיקה בקולג׳. עמרי התקבל ל-usc על מילגה, ובסופו של דבר, סיים שני תארים, במוסיקה ובמתמטיקה.

– עמרי, תגיד לי, למה דווקא ג׳אז?

בג׳אז יש המון ביטוי עצמי. במוסיקה קלאסית אתה מנגן את מה שאחרים כתבו, ויש הרבה רעיונות על איך אמורים לנגן את היצירות, ואילו בג׳אז הכול פתוח. יש את קווי המתאר של המלודיה, וכל מה שמחוץ למנגינה הוא מאולתר. (וכאן, לצורך ההדגמה, עמרי פוצח בהמהום ותיפוף של השיר Autumn Leaves תוך שהוא מסביר לי איך ניתן לאלתר סביב המלודיה של השיר). וגם – הוא מוסיף – כשנגני ג׳אז מנגנים ביחד, כל אחד מביא את הסגנון האישי שלו, ולכל הרכב יש את הייחוד שלו.

– אז בזמן האילתור, איך יודעים מי אמור לנגן ומתי? איך נגני הג׳אז מתקשרים בינהם?

זאת שאלה טובה. לפעמים לא יודעים, פשוט מישהו מתחיל, וכשהוא מסיים, מישהו אחר מתחיל. זה כמו בשיחה, אני גומר משפט ואז מישהו אחר מתחיל, מבלי שאף אחד מורה לנו מתי לדבר.

– חשבת אי פעם שתהיה מוסיקאי?

לצערי, לא חשבתי שאהיה מוסיקאי. אף פעם לא חשבתי לטווח רחוק אלא עשיתי את מה שאני אוהב בכל רגע נתון. כשהתחלתי לחשוב לטווח רחוק תהיתי האם יהיה לזה שוק, כי היום כשיש מערכות רמקולים כל כך טובות, האם יש בכלל צורך במוסיקה חיה. עכשיו, אני כבר יודע שיש לזה עדיין שוק. אולי האיכות קצת פחות טובה, אבל יש משהו בחוויה האנושית שהוא אמיתי ומיוחד יותר.

– אילו אמנים הכי אהובים עליך?

או, יש כל כך הרבה… היום למשל, יש גיטריסט שקוראים לו בן מונדר (Ben Monder) שגר בניו יורק ויש לו מוסיקה ממש מיוחדת. אני מאוד אוהב את המוסיקה שלו. יש גם כל מיני נגנים ממש טובים שמופיעים ב- SF Jazz כמו גונזלו רובלקבה (Gonzalo Rubalcaba) שהוא נגן מעולם אחר. יש זמרות טובות כמו ססיל מקלורין סאלוונט (Cécile McLorin Salvant), יש עוד פסנתרן שנקרא טיגרן האמסיאן (Tigran Hamasyan) שמנגן מודרני וחדשני.

– לא היו לך חששות בנוגע לבחירה המקצועית שלך?

יש אנשים שעובדים כל החיים ורק כשהם יוצאים לפנסיה הם מחליטים לעשות את מה שהם אוהבים. בשבילי, כשאני עובד במשהו פרט למוסיקה, זה מרגיש כאילו שאני לא עושה את מה שאני צריך לעשות. אני חושב שיש לי כל כך הרבה יותר מה לתרום לעולם, משהו שהוא יותר איכותי, שאני יכול לעשות דרך המוסיקה. אף פעם לא רציתי להיות עשיר, ואם אני אוכל לעשות את מה שאני אוהב ועדיין להרוויח מזה – אני אהיה ממש מאושר.

– חמש עובדות שאתה רוצה שאנשים ידעו עליך. עמרי גל-עוז הוא…

  1. עמרי גל-עוז אוהב תרבות והיסטוריה של תרבות. הוא תמיד מנסה להקשיב למוסיקה ממקומות שונים וחדשים ולהתחבר לאנשים שלא היה בהכרח מתחבר אליהם, דרך המוסיקה.
  2. הוא מנסה לפתוח את הראש דרך מוסיקה מתרבויות שונות.
  3. הוא חושב יותר בתווים מאשר במילים. יש לו יותר מנגינות בראש מאשר מילים.
  4. הוא מנסה לנגן את המוסיקה שהוא ממש שומע בראש ולא מוסיקה שיש לה איזו כוונה מסוימת.
  5. הוא ישמח לדבר איתכם על כל דבר ולענות על כל שאלה.

– מה הכי חשוב לך כאמן?

חשוב לי שאנשים ילמדו על עצמם דרך המוסיקה. אני רוצה שהמוסיקה שלי תוכל לרפא אנשים מבחינה נפשית. למשל כשאנשים מרגישים בודדים, אני חולם שהמוסיקה תחבר אותם למשהו או כשאנשים מרגישים שאין להם בשביל מה לחיות, אני מקווה שהמוסיקה תעזור להם לרצות לחיות עוד יום כדי שיוכלו להקשיב לה. זאת נראית לי הסיבה שמוסיקה קיימת. בעיני, בלי מוסיקה אי אפשר להתקיים.  מוסיקה בשבילי היא חלק כל כך אינטגרלי מהחיים שלי, זה משהו שאני עושה ונהנה ממנו כל יום.

– תאר לי יום רגיל בחיים שלך.

יום טוב בחיים שלי הוא יום שבו אני מתעורר, שותה קפה, מלחין כמה שעות, קורא חדשות, ובערב מנגן עם חברים באיזה שהוא אירוע. אני גם מאוד נהנה ללמד את התלמידים שלי. יש לי תלמידה אחת בת חמישים שהיא עיוורת ורצתה לחזור לנגן בפסנתר. היא נגנית ממש טובה, ואני מנגן לה קטעים באיטיות כדי שהיא תוכל להתאמן עליהם משמיעה.

– מה החלום שלך? איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

אמממ, אם לומר את האמת, אני מאוד אוהב לכתוב מוסיקה (עמרי כתב את כל המוסיקה לדיסק שהוציא) ואני מקווה שלכתוב מוסיקה תמיד יהיה חלק מהחיים שלי. החלום שלי הוא שאמצא קהל שיקשיב למוסיקה שלי. הייתי שמח יום אחד לנגן ב-SF Jazz, אבל נראה לי שזה יקח עוד כמה שנים.

– אילו תכונות יש בך שעשויות לעזור לך להצליח?

אוקי, כשאני מנגן אני מוצא בעצמי שקט ומרוכז בדבר אחד, שזאת תכונה ממש טובה להלחנה. אני מאוד אוהב יופי. אני אוהב אמנות ולטייל במקומות יפים. תמיד עניינה אותי ספרות שקשורה בחוויה האנושית. זה נראה לי גם קשור לג׳אז. נראה לי שקשיי החיים הוציאו מהם את זה. אני חיפשתי את המקום הזה של הקושי, אבל למדתי שהכי חשוב לי זה להתחבר לעצמי, ואצלי זה בא ממקום יותר אינטלקטואלי ואישי.

– מה צפוי לנו במופע?

המופע בפאלו אלטו יכלול לרוב מוסיקה מקורית וקצבית, מעין ערבוביה של המוסיקה שאני אוהב, מוסיקה אפרו-קובנית, קלאסית וג׳אז משנות ה-60. יהיו כמה שירים בסגנון סווינג משנות ה-20 וה-30. יהיו איתי שני מתופפים ובסיסט. למופע יצטרף גם זמר מהאזור שכתב מילים לשניים מהקטעים שהלחנתי. במהלך המופע, אני אסביר קצת על המוסיקה שלי.

– שאלה אחרונה: אתה מחליט לארגן ארוחת ערב חגיגית אצלך בבית. איזה מוסיקאי אתה מזמין, חי או מת?

וואו, זאת שאלה ממש טובה! אוקי, נתחיל הסטורית מבאך, מוצרט, שופן ובטהובן. ואז אזמין את ארט טטום, ג׳ון קולטריין, מיילס דייויס, ביל אוונס, אוון ג׳ונס, מקווי טיינר וטוני ויליאמס. הייתי רוצה להכיר אותם כבני אדם. הייתי רוצה להקשיב להם וללמוד מהם מה היו התנאים ליצירת המוסיקה הכי טובה שלהם. הייתי רוצה לדעת איך הם הרגישו אחרי זה ואילו קטעים הם הכי אהבו.

רגע אחרי ש(בקושי!) התגברתי על החשק לחבק אותו כאילו היה ילד שלי, אחרי שהבטתי בו חושב ברצינות על כל שאלה שלי, שוקל כל מילה ומשתדל לדייק בתשובות, ובעיקר, אחרי שהאזנתי לדיסק שלו – Time Framed, לא נותר לי אלא לומר את הדבר הבא: עמרי גל-עוז הוא לא פחות מאשר וירטואוז.

לפרטים נוספים על ההופעה לחצו כאן

שבת שלום!

שלכם,

דלית

dalit@gvirtsman.com