הינשופים: אנסמבל הפלייבק של עמק הסיליקון

מאת: דלית גבירצמן

אני לא יודעת מתי בפעם האחרונה נכנסתם לחדר סתמי למדי, שעל אף שלא הכרתם את כולם, היתה בו אנרגיה מחשמלת, פתיחות והכלה, הומור, רגישות, הקשבה ודיוק שגרמו לכם להתרגש ולגמרי לרצות לצאת מאזור הנוחות שלכם. כך הרגשתי כשהוזמנתי להצטרף לחזרה של ״הינשופים״. ״הינשופים״ הם קבוצת ישראלים בעלי רקע תיאטראלי החיים בעמק הסיליקון. הם מעורים בחיי הקהילה המקומית האמריקאית והישראלית ומשולבים בתעשייה ובאקדמיה. הם מופיעים בשיטת הפלייבק באירועים קהילתיים, אירועי גיבוש ופיתוח צוותים בחברות, אירועים פרטיים ועוד, ופעם בשבוע, הם נפגשים לחזרות.

ישבתי מחוץ לדלת והמתנתי עד שיסיימו את ״החימום״. מן החדר עלו קולות רמים של צחוק ושירה, ובחשש מה, נכנסתי אל החדר. נטע לכיש, מנחת ״הינשופים״, סימנה בעדינות את גבולות השיח ו… יצאנו לדרך. מתנדבת ראשונה סיפרה סיפור על הביקור האחרון שלה בארץ ועל חגיגת בת מצווה מאוחרת שערכו לאחותה בגיל ארבעים. תוך דקות ספורות, החלו שחקנים שונים לגלם את התפקידים השונים, והסיפור הפך לפתע להצגה. רגעי חיים מרגשים הפכו לנגד עיני המשתאות לרגעי קסם תיאטרליים. לא חלף זמן רב, ומצאתי את עצמי יושבת מול נטע ומספרת לה את הסיפור המפורסם על ״היום בו הכרתי את האיש היקר״ – מה שכבר הפך בקרב חוגים מקורבים ל״סיפור הפוף״. ארבעה שחקנים העלו את סיפור ההיכרות המיתולוגי שלנו דרך ארבעה מונולוגים שונים, והפכו אותו למערכת מראות שמחד, שיקפו לי את סיפור חיי באופן אישי ומשמעותי, ומאידך, הפכו אותו לחוויה אמנותית, אסתטית ואוניברסלית.

מיותר לציין, שיצאתי נפעמת.

בעקבות המפגש, הסתקרנתי, התחלתי לחקור ולמדתי שהז׳אנר צמח בניו יורק בשנות ה-70, בתקופה שבה התעורר הצורך לחפש משמעויות מחוץ לתאטרון המסורתי ולשבור את הגבולות בין הקהל לבמה. מייסד הפלייבק, ג׳ונתן פוקס ורעייתו ג׳ו סאלס, הושפעו ממסורות קדומות של מספרי סיפורים, מהתאטרון הניסויי-אלתורי והפסיכודרמה. הם תהו מדוע סיפורי החיים של הקהל לא יוכלו בעצם לשמש בסיס למופע תיאטרלי. הם שאפו להסיר את המחיצות בין הקהל לשחקנים והעדיפו ששחקני הפלייבק לא יהיו שחקנים במישרה מלאה, אלא שיגיעו מכל תחומי החיים. וכך נוצר ז׳אנר מקורי של תיאטרון סיפורי חיים ואימפרוביזציה, ששם במרכז את הסיפור האישי והיצירה הספונטנית, הנקרא פלייבק.

מאחר ועוד היו לי שאלות נוספות בנושא, פניתי אל נטע לכיש המהממת.

מה מייחד את תיאטרון הפלייבק מז׳אנר אימפרוב אחר?

״הפלייבק הוא תיאטרון שמטרתו להגיע אל הקהל מתוך התכנים האמיתיים של הקהל הספציפי בכל רגע נתון. האימפרוביזציה נוצרת מתוך קשב עמוק למְסָפֶּר ולסיפור. השחקנים זוכים באמון הקהל בכך שכל שיקוף תיאטרלי שומר על כבוד המְסָפֶּר, אף פעם לא צוחקים עליו או על הסיפור שלו. אין גיחוך או ״ירידה״ על הקהל, אין עיוות הסיפור למטרת צחוקים של הקהל על חשבון האדם ששיתף. גם על דמויות אחרות בסיפור שאינן המְסָפֶּר עצמו אין הגחכה או פרודיה, אפילו של דמויות ״רשעות״. החיפוש של השחקנים הוא להגיע ל״לב הסיפור״ – אותו רגש מוביל, רגע משמעותי בסיפור, הסיבה שבגללה המספר מספר את סיפורו והביא אותו לבמה, כאן ועכשיו. כאשר השחקנים נוגעים בלב הסיפור, מתרחש הקסם של הפלייבק: נוצרת יצירה בימתית מלאה, עצמאית, שנוגעת באמת אוניברסאלית ובליבו של כל צופה וצופה, ומאידך – נובעת מתוך רגע אישי קונקרטי ביותר.

אז זה שונה מסטנד אפ – כי יש כבוד לקהל. ושונה מאימפרוב – כי לא לוקחים מהקהל רק מילה או כותרת של סיטואציה, ועפים ממנה רק על כנפי הדימיון והכישרון של השחקנים שדוחקים לכיוון קומי בלבד, אלא מבקשים מהקהל רגעים אמיתיים מהחיים, ומתייחסים אליהם כמתנות יקרות ערך עבור היצירה הבימתית המשותפת, שחותרת לגעת בכל רגש רלוונטי – בין אם הקהל יצחק או ידמע, או כמו שקורה לרוב – שניהם גם יחד״.

אז איך זה בכל זאת כל כך קליל ומענג?

״אנחנו מתאמנים להקשיב לתבלינים השונים של כל סיפור – לדימויים, רגשות, מקומות בהם מתרחש הסיפור, הדמויות השונות ותכונות מאפיינות, הקצב של הסיפור, הסאונד של הסיפור, התנועה שיש לסיפור. אנחנו מביעים את התבלינים הללו בעבודת האימפרוביזציה שלנו. העבודה יכולה להיות בכל ז׳אנר בימתי: ריאליסטי (דיאלוג, מונולוג, וכו), מופשט (תנועתי, דמויות לא ריאליסטיות), בשירה, ריקוד, טקסט, באמת – ככל העולה על הדימיון – כל עוד נשמר כבוד הסיפור והמספר. הגמישות של השחקנים היא גבוהה ביותר, כל שחקן יכול לגלם כל דמות, בין אם זכר או נקבה, זקן או צעיר, אנושי או שלא אנושי וכו׳. כך נוצרות סצינות מגוונות, זורמות, מצחיקות, מרגשות, מפתיעות, והכל בהתאם לחיבור החד פעמי בין סיפור שסופר והשחקנים המקשיבים והמאלתרים״.

אחד הדברים היפים בפלייבק זה תיזמור הקולות השונים בסיפור, אפשר לראות את הסיפור מנקודות מבט שונות ומקבילות (מה שלגיה חושבת, מה האמא החורגת חושבת, ומה בעצם העמדה האמיתית של המראה…), ולקבל הבנה עמוקה יותר של הסיפור אחרי הצפייה בפלייבק שלו״.

איך מכשירים את השחקנים לפלייבק?

״שחקני פלייבק – וכך גם שחקני ״אנסמבל הינשופים״ – נפגשים אחת לשבוע, ומתאמנים בשני ערוצים. ערוץ אחד הוא אימון יכולת האילתור ושיתוף הפעולה, לכן עושים המון תרגילים שונים מעולם האימפרוביזציה, שמטרתם לעודד ולהגביר את היצירתיות של כל שחקן בקבוצה בכל תחומי הבמה, וגם לעודד עבודה בצוות על ידי אמירת ״כן״ לרעיון, עבודה בקורוס, לומדים איך יוצרים יחד עם פרטנר באימפרוביזציה. ערוץ שני הוא אימון בפלייבק. בכל מפגש, שחקני הקבוצה יוצרים מעגל פלייבק, בו מישהו מספר, מישהו מנחה, וארבעה שחקנים ממחיזים את הסיפור בו ברגע. ישנם פורמטים שונים לביצוע הסיפור, שהם מין צורות מאד כלליות, שאליהן יוצקים תוכן, דמויות, טקסט, תקשורת, דימויים ועוד. אצלינו אף פעם לא מחליטים מי מתחיל, מי מגלם איזו דמות, מי עושה מה, הכל נובע מתוך האימפרוביזציה, ובזכות שיתוף הפעולה בין השחקנים הסצינה נראית זורמת ומתפתחת בטבעיות״.

הנה כמה דברים שאומרים ל״ינשופים״ אחרי מופע פלייבק:

זה נראה כאילו עשיתם חזרות! (עשינו, אבל מעולם לא על הסיפור הזה, כל פלייבק הוא יצירה ייחודית וחד פעמית)

איך ידעתם מי מתחיל? איך קובעים? יש לכם איזה סימנים? (לא יודעים, לא קובעים, ואין שום סימנים)

איך ידעתם ועשיתם בדיוק גם את מה שלא סיפרתי? (הקשבנו לך)

מהו לדעתך ההבדל בין פלייבק בישראל לזה שבאמריקה?

ישראלים אוהבים לדבר, לשתף, להשתתף, לשמוח ולבכות ביחד, אז אין פלא שהפלייבק צמח בישראל בשנים האחרונות כמו פטריות אחרי הגשם. בארה״ב – מקום הולדת הפלייבק, יש גם קבוצות רבות, באזורינו יש קבוצה בסן פרנסיסקו וקבוצה באיסט ביי, רק של דוברי אנגלית.

יש שני סגנונות של פלייבק, אמריקאי ואוסטרלי, אבל לא ניכנס לזה… בגדול – הסגנון האמריקאי (המקורי) הוא מובנה יותר, מעט נוקשה יותר, פורמטים קצרים יותר, פחות חופש לשחקנים. הינשופים עובדים בשיטת הפלייבק האוסטרלי – יותר חופש בימתי לשחקנים, ובעיניי, היצירות מעניינות יותר, נוגעות יותר ללב, ומשרתות טוב יותר את הסיפור והקהל״.

נטע לכיש הגיעה לעמק לפני שלוש שנים, ובישראל היתה ממקימי ״אנסמבל קרטושקס – תיאטרון המדורה המודרנית״ – קבוצת תיאטרון פלייבק מקצועית, איכותית, שפיתחה ומובילה טרנדים ופורמאטים של פלייבק בישראל. במסגרת אנסמבל קרטושקס, עסקה נטע בחקירה של תיאטרון הפלייבק במטרה להביאו למלוא הפוטנציאל שלו ולהשתמש בו כמעבדה בה ניתן לחקור עקרונות בסיסיים בהתנהגות האנושית.

כשהגיעה לעמק, הופיעה נטע בפלייבק לבד, דבר שנוגד את אחד מעקרונות הבסיס של הפלייבק, שהוא העבודה והיצירה הקבוצתית (השלם גדול יותר מסך כל חלקיו, וכו…). ההופעות והסדנאות היו מוצלחות, כיון שכבר צברה הרבה ניסיון בפלייבק שהפך לחלק ממנה, ומהאופן שבו היא רואה וחווה את העולם, אבל זה לא היה אותו הדבר, או לא היה מספיק עבורה.

״אני בטבע שלי אדם שפורח בקבוצה, לא לבד", היא מספרת, "אני לא עצמאית קלאסית, והיצירתיות האישית שלי נובעת כמעט רק כשאני עובדת עם פרטנר, ולא בחלל ריק. לכן לא נבניתי כיוצרת עצמאית, אלא כיוצרת בתוך קבוצה. גם ההפקות מחוץ ל״קרטושקס״ שהשתתפתי בהן בארץ, ובהן הרגשתי הכי ייחודית ויצירתית, היו בטבען עבודות אנסמבל. אחרי שנתיים שבהן קצת שמתי את הפלייבק בצד ופצחתי בקריירה חדשה ומפתיעה של הוראת עברית, פנו אליי שתי בחורות נפלאות (רויטל גנון ברוך וויקי פלקס) ובקשו שאפתח קבוצת פלייבק לישראלים בעמק. התאהבנו כבר במפגש הקפה הראשון, ומשם הדברים זרמו והתגלגלו די מהר. ה״ינשופים״ החלו לעסוק בפלייבק בינואר 2018, אחת לשבוע, ואנחנו כבר מופיעים בפני קהל פתוח בהופעות מגוונות, באירועים שונים, בכל איזור העמק״.

למה החלטתם לקרוא לעצמכם ״הינשופים״?

״חיפשנו שם….עלו כ-100 אופציות…. לא רציתי להחליט עבור הקבוצה, שם צריך להיבנות מבפנים ולא להיות מונחת. היו שמות מתחומי האוכל, ישראל, עמק הסיליקון, חיות ועוד ועוד. ואז בהצעות של שמות על חיות ועל מספרי סיפורים עלתה ההצעה לינשופים, על בסיס הינשוף שסיפר סיפורים בתוכנית הילדים העתיקה (״סיפורים פה״ ). אני התחברתי מיד, גם כי ההפקה הראשונה שהשתתפתי בה אחרי בית הספר למשחק היתה ״ינשופות״ (תיאטרון שירה תנועתי על בסיס שיריה של אגי משעול), ומאז תמיד נשארתי ינשופה… וגם כי הינשופים נחשבים אוהבי סיפורים, תמיד נראים קשובים ומתבוננים, חכמים ומשונים, מעופפים וקצת כבדים, מגושמים אך גמישי צוואר, הם רואים גם בחושך, והם חלק טבעי מהנוף. וככה החלטנו -אנחנו הינשופים״. והנה הם:

נטע לכיש- אוהבת פלייבק, כי לכל רגע בחיים יש משהו לספר לנו.

רויטל גנון-ברוך- אוהבת פלייבק בגלל הקשר הישיר והחיבור עם הקהל.

 רחל פרידמן, המבוגר האחראי- אוהבת פלייבק כי זה מרחיב אופקים רגשיים לקהל ולשחקנים.

 דותן כנען- אוהב פלייבק כי אפילו בסיליקון וואלי נחמד מידי פעם להפעיל את האונה הימנית.

עדי רום – אוהבת פלייבק שנותן נגיעה בחיים של אחרים. 

עומר ריינגולד- בזכות הרגעים המזוככים בפלייבק של הקשבה והזדהות בין השחקנים והמספרים

כרמל בר- אוהבת פלייבק כי זה כלי מדהים ליצירת קהילה.

 ויקי פלקס playback junky- מכורה לסיפורים, למספרים, ולפלייבקיסטים.

 טוביה בר לב- אוהב את החופש שבאילתור.

 שלומית ועדי נתן- כי התיאטרון בדם.

מישל וידאל-נקה- אוהב פלייבק בזכות גילויים חדשים שנולדים בשיתוף בין עבודת השחקנים והמספר

נועה כנען און- כי הפלייבק היא אמנות שאוהבת, מתחברת ורלוונטית לחיים של אנשים.

  שביט קנר לוינסון- אני רואה בפלייבק מעין מדורת השבט, ואני אוהבת מדורות.

 

הינשופים״ נפגשים עם קהלים שונים, מקשיבים לסיפורים וממחיזים אותם עם דימיון, רגש והרבה הומור.

להזמנת מופעים וסדנאות בעברית ובאנגלית התקשרו לנטע לכיש 650-9315034 או בכתובת האימייל:

netta.lachish@gmail.com

 

אני מאמינה שדברים טובים קורים לאנשים טובים. אני מאמינה שכשאנשים עושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות, קורים דברים נפלאים. אני מאמינה שיש קסם בהקשבה וכוח בנרטיב. אני מאמינה שכולנו שחקנים בסיפור של חיינו. אני מאמינה ש״הינשופים״ הם קבוצה נפלאה של אנשים טובים שעושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות – וזה כל הקסם.

ההופעה הקרובה של ״הינשופים״ תתקיים ב-APJCC ביום שישי, ה-24 לאוגוסט בשעה 8:00, הכניסה חופשית, ההנאה וההפתעה מובטחת. לפרטים: http://www.yanshufim.com

שבת שלום,

דלית

dalit@gvirtsman.com