עלילות רם אורן בעמק הסיליקון

מאת: דלית גבירצמן

בצעדים מהוססים, היא פסעה אל עבר הבית. עיניה בחנו את החצר ועגלת הילדים ומבטה פנה אל ערימת הנעליים שהונחו בערימה בכניסה. חום נעים מילא את קירבה כשהעלתה זיכרונות מן התקופה שבה חיה היא ומשפחתה בבית דומה, לא רחוק משם. הוא פתח את הדלת ולחץ את ידה בחוזקה. זאת היתה לחיצת יד שהעבירה אליה אנרגיה של איש בטוח בעצמו, איש שיודע בלב ליבו, שהחיים וההצלחה האירו לו פנים הרבה מעבר למשוער. עיניו הכחולות היוקדות, הפיקו ניצוץ וברק שהיה צעיר מכפי שנותיו. כל מה שחשבה בליבה קודם לכן, הספקות והחשש מהאיש הידוע ששמו הולך לפניו, נגוזו בן רגע. היא הופתעה לגלות בחדר האירוח שולחן ערוך מכוסה במפה ועליו כלי הגשה לבנים ויפים, ובמרכזו צלחת עמוסה במאפים, כאילו ידעו יושבי הבית שאלה אהובים היו עליה מכול…

כך, קרוב לוודאי, היה הוא מתאר בספרו החדש את הפגישה בינינו. ומי יודע, אולי הוא עוד יעשה זאת.

הוא הסופר הישראלי הכי נמכר בכל הזמנים. הוא כתב עד היום ארבעים (כן, ארבע אפס) ספרים, ועם הצלחה אי אפשר להתווכח. הוא החל לעבוד כשליח ב״ידיעות אחרונות״ בגיל חמש עשרה, ולאחר מכן עבד כעיתונאי ועורך דין. הוא החל לכתוב בגיל מאוחר, ובגיל חמישים ושמונה פרסם את ספרו הראשון. ספרו האחרון ״עמק הסיליקון״ עוסק בסטרטאפיסטים צעירים המגיעים לכאן לנסות את מזלם. הוא לא מרבה להתראיין כך שכשנופלת לידי ההזמנה לראיין אותו, אני נכנסת למכונית ונוסעת עד למאונטן וויו כדי לפגוש את רם אורן.

אז הנה כמה דברים שלא ידעתי קודם לכן על רם אורן:

הוא לא קורא אף ספר שלו אחרי שהוא יצא לאור

מידי שנה הוא שולח לגליה אלבין פרחים ליום ההולדת, כי במידה רבה הוא חב לה את הצלחתו

הוא קנה דירה בתל אביב רק על סמך החדר שהתאים לו לכתיבה

הוא מעשן סיגרים כשהוא מרגיש תקוע

דחו אותו, אמרו לו שהוא לא מוכשר ושום דבר לא עצר בעדו

– רם אורן, מה הביא אותך אלינו?

הבן שלי גר פה עם אשתו והנכד כך שקודם כל, אנחנו באים לבקר אותם. באחד מהביקורים הקודמים נפגשתי עם אנשים, סיירתי בפייסבוק וחשבתי לעצמי שזה יכול להיות יופי של רעיון לספר, כי יש המון דברים על עמק הסיליקון שאנשים בארץ לא יודעים. התחקיר שלי כלל בעיקר שיחות עם ישראלים שחיים ועובדים כאן, וגם שיחות עם ישראלים בארץ שחולמים להגיע לכאן ונתקלים בהרבה קשיים ביורוקרטים. חזרתי לארץ והתחלתי לכתוב עד שסיימתי את הספר. ואז, שלחתי אותו לכאן כדי שכמה אנשים יקראו אותו ויחוו את דעתם. הפעם, הגעתי לכאן כדי לנוח ולחגוג את החגים עם הבן ומשפחתו, ובהזדמנות זאת, החלטתי גם לתת את ההרצאה בפאלו אלטו.

– לאחרונה נראה שעמק הסיליקון הפך למקום שמעורר השראה לכתבות רבות, סדרות טלוויזיה וספרים. כיצד אתה מסביר את התופעה, ומה משך אותך לכתוב על עמק הסיליקון?

ראשית, המקום הזה שונה. להרבה אנשים קשה אפילו לדמיין את כל המנגנון הזה של שינוע אנשים לצורכי עבודה, וזהו דבר שמסעיר את הדמיון. חלק גדול מהאנשים מגיעים לעמק הסיליקון ישר מ-8200 והם יוצאים לעולם הגדול עם החלום של לעשות כאן דברים גדולים. אני כתבתי את הספר כדי לשקף כל מיני דברים שקורים להם כאן, כמו למשל החתירה להצלחה והאילוזיה של הקלות בה אפשר להצליח. ניסיתי להפריח את הדעה המקובלת ואת התייחסות הכללית לעמק הסיליקון כהתגשמות של חלום, כי זאת כמובן פנטזיה שלא כל אחד מגשים אותה. האינטראקציה שלי עם אנשים כאן היתה מאוד מעניינת, כי לכולם יש את החלום להצליח. אני מקווה שכל מי שמתעניין בנושא יגלה בספר שבשום מקום אין תנאי עבודה כמו כאן, ומצד שני, אין גם בשום מקום דרישות כמו שיש כאן. אם אתה טוב, אז השמיים הם הגבול. אך הרבה אנשים מגיעים לכאן וחושבים שהם הכי טובים בתחומם, ומגלים שזה לא תמיד מסתדר כפי שהם חשבו. הסיפור הוא על קבוצה שמנסה ״לעשות את זה״ בעמק הסיליקון, חלקם מצליחים, וחלקם לא. כתבתי את הספר על הפנטזיה הזאת, ובעיקר, על הקשיים שעומדים בדרך.

– אתה מציין בספר שמות של מקומות ספציפיים ואנשים מוכרים בקהילה כמו יסמין לוקץ׳ ואורן חומוס. מה הכריע את מי להזכיר ומי לא? איפה היה הגבול בין המציאות לבין הבדייה?

אני כתבתי על אנשים שדיברתי איתם והרשימו אותי כמאפיין של אנשים שבאים הנה. ישנם את אלה שחוזרים לארץ, ואלה שהצליחו. אורן הוא דוגמה לסיפור הצלחה גדול, ולכן הייתי חייב להזכיר אותו. עשיתי תחקיר די מקיף בארץ וחלק מהדברים קיבלו אישור מאנשים שחיים פה וקראו את הספר.

– מה החלק הכי מהנה בכל התהליך, מהרגע שאתה מתיישב לכתוב ועד הרגע שהספר מתפרסם, זוכה להצלחה והופך לרב מכר?

קודם כל, צריך שיהיה לך נושא, והוא צריך להיות נושא טוב. בארץ זה קל יחסית, כי אני בוחר בנושאים שקרובים לישראלים. בין אם זה הטיול אחרי הצבא, סיפורי מתח למינהם או נושאים שמדברים עליהם בארץ. זהו בעיני, סוד ההצלחה של הרבה מאוד מן הספרים שלי. אני לא יכול להסביר כיצד ספר הופך לרב מכר. אני מספר סיפורים, חלק מהם דמיוניים וחלקם אמיתיים, ואנשים מטבעם אוהבים סיפורים. אחר כך יש גם את עניין המוניטין.

– אז מה נותן לך השראה לנושא?

כל מה שקורה מסביבי. אם זה רומן הסטורי, אז זה יכול להיות כל פרשייה שקרתה בארץ ממלחמת העצמאות ועד היום. לפעמים, זה יכול להיות פשוט סיפור אנושי. רק לעיתים מאוד רחוקות, אני מגיע למסקנה שהנושא לא נכון. אני כותב מתוך אמביציה גדולה, וזה בא לי די בקלות. ברגע שאני מתחיל לכתוב, אני בטוח בהצלחה של הספר.

– כמה ממך יש בספרים?

יש לא מעט ממני בספרים. ישנם ספרים שהם חלק מחיי ואני פשוט מסווה את זה. אתן לך דוגמה: היתה לי דודה שנולדה למשפחה מאוד עשירה באוסטריה. כשפלשו הגרמנים, אבא שלה חיתן אותה עם בחור בעל דרכון פלשתינאי-ישראלי כדי שהיא תגיע לארץ. ההסכם היה, שהיא תתגרש ממנו כשיגיעו לארץ. המשפחה נתנה לה כסף כדי שתוכל להסתדר לבדה בארץ, והם התחתנו בוינה והגיעו לארץ. ואז הוא גילה לה שהוא מאוהב בה, והוא לא היה מוכן לתת לה ללכת. היא לא ידעה איך להגיב, ואף גילתה שהיא בהריון ממנו. זה היה סיפור מאוד קשה, כי הוא לקח ממנה את הכול והשתלט על רכושה, על מוחה ומחשבותיה. המשפחה לא ידעה מה לעשות, ואיך לעזור, ובסופו של דבר, הם שיכנעו אותה להימלט ממנו. היא ברחה וילדה את בנה בתל אביב. מהרגע שהוא נולד היא טיפלה בו במסירות יוצאת דופן, עבדה בשלוש מישרות וחסכה כל פרוטה כדי לתת לו את הכל; הבגדים הכי טובים, עגלת הילדים הכי טובה וכו׳. כשהדירה היתה קטנה להם, היא לקחה אותו לקיבוץ גבעת השלושה והשאירה אותו שם בפנימיה. הוא הפך להיות חניך מצטיין, ואז, במלחמת השחרור הוא נהרג והיא יצאה מדעתה וכך נגמר הסיפור. אני הכנסתי את הסיפור המשפחתי לספר שלי, לא יכולתי לכתוב שהוא נהרג, ונתתי לו סוף טוב.

 – למה בחרת להיות סופר? ואם לא היית סופר, מה היית עושה?

תראי, אבא שלי היה כורך ספרים ואני הייתי בן יחיד. כל שבוע הוא היה מביא הביתה ספרים שנמסרו לו לכריכה. אמא שלי היתה קוראת, הוא היה קורא ואני הייתי קורא. בגיל שמונה אמרתי לאבי שאני רוצה להיות סופר. מצא חן בעיני שסופרים כותבים מן הדמיון שלהם וזה מה שרציתי לעשות. הוא אמר לי אתה יכול להיות כל דבר שתרצה, רק לא סופר, כי הסופרים שאני מכיר רעבים ללחם. יחד עם זאת, אני חייב לומר שהוא מעולם לא הפריע לי. הוא קרא על ערש דווי את הספר הראשון שלי שהצליח, ואמר שיש בו יותר מידי סקס, ובזה זה נגמר. אם יש דבר אחד שאני מצטער עליו, זה שההורים שלי לא זכו לראות את הספרים שלי בחנויות, כי אולי בתוך תוכם, הם לא כל כך האמינו שזה אפשרי.

– אני חייבת לשאול אותך, איך כותבים ארבעים ספרים? איך אתה מסביר את התנובה הזאת?  

תשמעי, כמו בכל דבר, את צריכה שתהיה לך מוטיבציה. אני חלמתי להיות סופר מגיל צעיר מאוד וכתבתי את הספר הראשון שלי בגיל המתקדם של ארבעים ומשהו. כתבתי ספר ובהתחלה לא הצליח לי. שלחתי אותו למו״לים ואף אחד לא רצה אותו. כולם אמרו לי שאין לי כישרון או שהספר לא יהיה ריווחי. זה פשוט לא עבד, אבל אני התעקשתי לכתוב ספרים. אמרתי לעצמי שזה לא יעזור כי אני רוצה את זה, אני אוהב את זה, וזה טוב לי. עזבתי את ״ידיעות אחרונות״ אחרי שעבדתי שם מגיל חמש עשרה, והתחלתי לכתוב.

– אז מה נתן לך את הכוח להמשיך ולכתוב? מה דוחף אותך קדימה?

אני החלטתי שאני אכתוב, ויהי מה. עד אין סוף. החלטתי לכתוב עוד ועוד, עד שבסופו של דבר, יקבלו את הספרים שלי. ההורים שלי אמרו לי לעשות כל מה שאני רוצה, וזאת הגישה הנכונה. כשסופר מתחיל, הוא לא חושב על העניין הכלכלי. אתה צעיר מספיק בשביל לא לחשוב על זה. אתה כותב, הספר יוצא ובדרך כלל, הוא לא נמכר. ואז צריך נס. צריך פשוט להאמין בניסים. למשל, במקרה שלי, ניסיתי לשלוח את הספר לכל הוצאות הספרים ואף אחד לא רצה אותו. בסופו של דבר, הוצאתי את הספר וגם אז אף אחד לא רצה לקרוא אותו. נאמר לי בהוצאת ״כתר״ שאני צריך לעשות לו יחסי ציבור. אחרי שניסיתי הכול, פניתי לדן שילון וביקשתי להתראיין אצלו בטלוויזיה. לדן שילון היתה בשעתו תוכנית טלוויזיה מצליחה שנקראה ״במעגל״ והתחננתי שיתן לי שם שלוש דקות. הגעתי לבמה העגולה שם ישבו כל הידוענים של המדינה, וחשבתי בליבי שזהו, הצלחתי. ואז, במקום לראיין אותי, הוא ראיין מישהו מש״ס שהשמיץ את הספר שלי. הוא קרא לספר שלי תועבה ואמר שאף אדם שומר מצוות לא יקרא אותו. אני ישבתי שם וידעתי שדי, לעולם לא אוכל יותר לכתוב ספרים. לידי במעגל ישבה גליה אלבין, והיא אמרה לי, תקשיב, אתה חייב עכשיו להיות יצירתי. לא ידעתי מה לעשות. ואז, היא פנתה לדן שילון ואמרה שהיא וקבוצה של מיליארדרים החליטו להקים בארץ את אולפני הסרטים הכי גדולים במזרח התיכון והסרט הראשון שיצלמו יהיה מבוסס על הספר החדש של רם אורן. עכשיו, תביני שהיא אפילו לא קראה את הספר. הוא לא הספיק אפילו להשיב לה והתוכנית נגמרה. למחרת, כבמטה קסם, התחיל הספר להימכר. הוא נמכר כל כך טוב, שהוא היה שנה שלמה ברשימת רבי המכר. לאחר כל זה, החלטתי שאני אמשיך לכתוב, ויהי מה.

– איך אתה מתמודד עם ביקורת?

אני כמעט ולא קורא ביקורות. קראתי ביקורת נוראה ואיומה על הספר הראשון שלי, ומאז אני לא קורא.

הגעתי למסקנה שהמבקר הוא רק אדם אחד. הוא אמור לשקף את דעת הקהל, אבל אני לא מוכן לקבל את זה. אם אני קורא ביקורות, הן על ספרים אחרים.

– מה חשוב לך שאנשים ידעו עליך?

הדבר היחיד שאני רוצה שאנשים ידעו עלי זה שאני סופר לרוחם, ושהם יאהבו לקרוא את מה שאני כותב. בכל מקום אליו אני הולך, אנשים אומרים לי שקראו את הספרים שלי ונהנו מאוד, וזה מה שחשוב לי. אני לא מגלומן, ובדרכי משתדל להוריד פרופיל ולא לרוץ אחר התהילה. היו הרבה דברים שרציתי לעשות כשהייתי צעיר. רציתי להיות בעולם הסרטים, לשחק בתאטרון, אבל העדפתי את הכתיבה, כי זה מה שנותן לי הכי הרבה סיפוק.

– תאר לי יום שיגרתי בחייו של רם אורן.

אני קם כל יום בשש בבוקר. אני מתיישב ליד המחשב ומנסה להספיק כמה שיותר. לא תמיד זה יוצא, אז אני הולך לים או צועד ברגל עד שזה חוזר אלי. ישנם ימים שאני מתחיל בשעה שש וכותב בלי הפסקה אל תוך הלילה. כדי לכתוב אני זקוק לשקט מוחלט, ממש דממה. אני גר באזור שקט שמאפשר לי כתיבה. לפעמים יש לי איזה בלק-אאוט שלוקח לי איזה יום או יומיים לצאת ממנו, אז לפעמים אני מעשן סיגרים, כי הם מגבירים את האנדרנלין בגוף. אם אני אני מעשן סיגר תוך כדי כתיבה, זה מעודד אותי לכתוב. אני קובע לעצמי לוח זמנים של בערך שנה לספר. חלק מהשנה מוקדש לתחקירים, בפרט בספרים ההיסטוריים כמו ״לטרון״ ואחרים. אני אוהב מאוד את שלב התחקירים, כי אני נוסע ונפגש עם אנשים ויש אקשן מסביב. אני כותב יחסית בקלות, ומסוגל לכתוב 200-300 עמודים בשנה, וכשהספר יוצא לאור אני לא קורא אותו. הנושא של הספר הוא הדבר החשוב ביותר, וכשיש לך נושא טוב, אז אפשר לשבת לכתוב.

– מהו החלק הכי כייפי בלהיות רם אורן?

תראי, למרות שהמילה הצלחה נחשבת למילה מגונה, אני חושב שההצלחה היא חלק גדול מההנאה. אנשים מזהים אותי בכל מקום וזה נחמד. אני מאוד נהנה מהעובדה שאנשים חושבים שזה דבר גדול.

– האם יש איזשהו ספר שאתה מצטער שכתבת?

כתבתי פעם ספר הסטורי על אניית המעפילים ״אקסודוס״, הקדשתי לזה שנה של כתיבה, ואז החלטתי לגנוז אותו. הרגשתי שנכתב כבר המון על אקסודוס, ולא הרגשתי שאני מחדש משהו או מביא לקהל דבר שהוא לא מצא עד כה בספרים. הכנסתי את הספר למגירה מתוך הנחה שלא אוציא אותו לעולם לאור. לגמרי במקרה, פנה אלי מישהו שהיה רב חובל של ספינות מעפילים וביקש שאכתוב עליו. לא חשבתי שהסיפור שלו מעניין, אבל אשתו התערבה וסיפרה שעל האונייה היה ילד קטן שעלה עם האומנת האיטלקיה והקתולית שלו והיא גם הגיעה לארץ ב״אקסודוס״. היא נתנה לי את הטלפון שלו בניו יורק, וצלצלתי אליו. אחרי יומיים הוא הגיע לארץ וביקש לדבר איתי. נפגשנו במלון דן ואחרי חצי שעה ידעתי שהוא ה-סיפור שלי. הוצאתי את הספר שגנזתי בשעתו והוספתי לו את הסיפור המדהים של הבחור הזה, וכך נולד הספר ״השבועה״. הספר זכה להצלחה בינלאומית גדולה והוא נמכר ב-13 מדינות.

– איזה ספר אתה מצטער שלא כתבת בעצמך?

אני מצטער שלא כתבתי את הספר ״התיקונים״ של ג׳ונתן פראנזן. מה לעשות, הוא וודאי יותר מוכשר ממני. אני לא מצטער שלא כתבתי ספרים מסוימים, אבל מידי פעם, כשאני קורא ספר טוב באמת,

מכל הבחינות, מהרעיון והכתיבה דרך פיתוח הרעיון, אז אני קצת מקנא.

– על מה תהיה ההרצאה שלך בג׳יסיסי?

ההרצאה תהיה לא רק על הספר ״עמק הסיליקון״ אלא על הדרך שעשיתי עד שהפכתי לסופר. זה היה קשה מאוד, כי קשה לסופרים חדשים לפרוץ את החומה או הגדר של הכתיבה הספרותית. גם אם הצלחת להוציא ספר לאור, עדיין לא בטוח שהקהל יקנה אותו. אני עברתי את כל הייסורים שרק קיימים, והספר הראשון שגרם למפנה הגדול היה ״פיתוי״. ההרצאה תהיה על סיפור חיי שהוא כשלעצמו, סיפור מרתק.

– ולסיום, מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה?

שאני אמשיך לכתוב. זה הדבר היחיד שאני מאחל לעצמי. פעם, כשאף אחד לא רצה את הספרים שלי ותהיתי אם אמשיך לכתוב, דמיינתי לעצמי את הפיליפיני שלי שיבוא אלי בגיל 105 ויאמר לי שיש הוצאת ספרים שמעוניינת בספר שלי, ואז אמרתי לעצמי שאני אכתוב עד שמישהו ירצה את זה.

פרטים נוספים על ההרצאה תמצאו כאן.

גמר חתימה טובה!

דלית

dalit@gvirtsman.com

 

*מעונינים בעדכונים והמלצות נוספות?

הצטרפו לרשימת התפוצה של ICC: BAinyanim