האוצרת: שיחה עם יערה קידר

מאת: אביב פרץ

צילום: גיל חיון

באוקטובר 2015, חצי שנה לפני שהלכה לעולמה ולאחר שלושה עשורים שלא דִּגמנה, פתחה השחקנית רונית אלקבץ את שבוע האופנה של תל אביב. היא טופפה על מסלול התצוגה בשמלה צהובה מתנפנפת והִפְּנטה את הקהל, במה שבדיעבד הייתה אחת ההופעות הפומביות האחרונות שלה. בספטמבר 2016, כשהיא מצויה בשלבים הראשוניים של העבודה על התערוכה של רונית אלקבץ, הגיעה ההיסטוריונית ואוצרת האופנה, יערה קידר, לעוד יום עבודה כמתמחה במכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. ״התפקיד שלי היה קליטה של פריטים חדשים לתוך האוסף של המוזיאון״, היא משחזרת, ״הגעתי בבוקר ואמרו לי: ׳יש שמלה שאנחנו רוצים שתטפלי בה קודם לפני השאר, היא מחכה לך בחדר׳. נכנסתי לחדר – ומולי הייתה תלויה השמלה הצהובה של אלבר אלבז, הוא תרם אותה למוזיאון. עד היום כשאני מספרת את הסיפור הזה יש לי צמרמורת. מי שעבדה איתי הסתכלה עליי ושאלה: ׳הכול בסדר?׳ אמרתי לה: ׳אני מחפשת את השמלה הזאת!׳״

מיד זיהית אותה?

״מיד, אי אפשר היה לטעות. היה לי וידאו של רונית הולכת בתצוגה בהילוך אטי, הוצאתי את הטלפון והראיתי אותו לאנשים שעבדו איתי. לאט לאט התאספו סביבי כל העובדים של מכון התלבושות והסתכלו על רונית מרחפת בשמלה הזו, כשהשמלה עצמה מונחת לידינו על הקולב. זה היה רגע ממש מדהים״.

צילום: שי בן אפרים

לו הייתי נדרש לאפיין במשפט קצר את מהלך הקריירה של קידר (38), הייתי אומר: דבר אחד הוביל לאחר; כמו במשחק ״חפש את המטמון״, היא עברה מנקודה לנקודה, כשהיא מפגינה תושייה לצד ידע לצד כישרון: היא למדה עיצוב אופנה ב״שנקר״, ולאחר מכן עבדה כמעצבת אופנה ב״קסטרו״ במשך שלוש שנים. השלב הבא היה הקמה של עסק פרטי לעיצוב שמלות כלה. לקידר לא היה כסף להשקיע בפרסום, ובניסיון לקדם את העסק היא פתחה בלוג על אופנה. היוזמה הצליחה מעבר למצופה: תוך זמן קצר נרשמו לרשימת התפוצה של הבלוג אלפי קוראים, ואילו קידר מצדה גילתה עד כמה היא אוהבת לכתוב על אופנה מנקודת מבט היסטורית ותרבותית. עורכת מוסף ״סגנון״ דאז, מעין זיגדון, קראה את הבלוג והציעה לה לכתוב בעיתון.

בערך בנקודת הזמן הזו, לפני שש שנים וחצי, עזבה קידר את ישראל ועברה להתגורר בניו יורק בעקבות הצעת עבודה שקיבל בן זוגה. בעודה מתאקלמת לסביבה החדשה, פנה אליה רפי וזאנה מעיריית חולון וביקש שתאצור שתי תערוכות בגלריית ״החווה״ בעיר, סביב תמה של חתונות ושמלות. קידר נענתה ועד מהרה הבינה שמצאה את ייעודה. היא החליטה ללמוד את התחום ברצינות, נרשמה והתקבלה לתואר שני באוצרות, מחקר והיסטוריה של האופנה ב-NYU. את ההתמחות שלה עשתה לא פחות ולא יותר במוזיאון האופנה FIT ובמוזיאון המטרופוליטן.

כשאני שואל את קידר אם בעקבות הנדידה שלה למחוזות הכתיבה והמחקר על אופנה לא חסרה לה היום עבודת הכפיים, היא עונה נמרצות: ״לא!״, ואז צוחקת במבוכה, אולי בגלל הפסקנות החותכת בתגובתה, ומוסיפה, ״ולא כי לא אהבתי לעצב. לאט לאט הכתיבה והעיסוק שלי בתוכן שקשור באופנה השתלט על העיצוב, פשוט תפס יותר זמן. הבנתי שאני צריכה לבחור, והבחירה הייתה מאוד קלה, משום שהעבודה שלי היום היא מאוד יצירתית, מאוד חומרית ומאוד חושית, וכל החוויה הזו יחד – היא עיצוב. לא עיצוב במובן המובן מאליו, אבל עיצוב״.

אז אין לך פנקס בתיק שאת מדי פעם שולפת ומשרבטת עליו סקיצות?

״לא, אני ממש לא מתגעגעת לזה״.

צילום: נועם עטיה

בתחילת אוקטובר תגיע קידר לסיבוב הופעות בעמק הסיליקון במסגרת שיתוף הפעולה שלה עם ארגון ידידי ״בצלאל״ ארה״ב. היא תשתתף באירוע של הארגון בסן פרנסיסקו, תרצה במוזיאון היהודי בעיר, וכן תקיים מפגש ב-OFJCC בפאלו אלטו, שם היא תספר על תהליך העבודה שלה כאוצרת ועל שנותיה כמתמחה.

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך של רגע אופנתי?

״הרגע הראשון שאני זוכרת הוא מגיל חמש: חברה של אמא שלי סרגה לי שמלה כחולה מהממת, ובעיני רוחי היה נראה לי, שאם אקח מספריים וטיפה אשנה לה את הגזרה, היא תהיה עוד יותר יפה. לא ידעתי אז שאם גוזרים סריג, הוא פשוט מתפורר ומתפרק – וככה הלכה היצירה… אבל העיסוק בבגדים והצורך שהם יהיו מאוד מרכזיים בחיים שלי תמיד היה שם״.

את יכולה לנסות להמליל את המשיכה הזו?

״במקור זה היה האסתטיקה. כשהייתי בגיל העשרה, סבתא שלי נפטרה וירשתי את מכונת התפירה שלה – זאת הייתה מכונת תפירה ׳זינגר׳ של פעם – וממש לימדתי את עצמי לתפור: לקחתי בגדים, הסתכלתי על איך הם תפורים, גזרתי אותם כדי להבין איך הם בנויים… אז המשיכה שלי הייתה טבעית. יש לי אמא שמאוד אוהבת אופנה, כך שאני חושבת שבתור ילדה זה נדבק בי. אחר כך, כשלמדתי ב״שנקר״, הבנתי שנורא מעניינת אותי ההיסטוריה – תולדות הלבוש, תולדות האמנות ואיפה כל העולמות האלה מתחברים״.

צילום: ניר אריאלי

״אני תמיד קצת סמרטוט אחרי פתיחות של תערוכות״, כותבת לי קידר בבוקרו של יום הריאיון בתגובה לנסיון השידול שלי לשדרג אותו משיחת טלפון לשיחת וידאו. אלא שבמהרה היא מתרצה, ומקץ כמה דקות מפציעה מולי דמותה המוכרת: חמושת משקפיים (שחורים) ומשוחת שפתיים (אדומות). את הריאיון אנחנו מקיימים פחות מיממה אחרי ההשקה של תערוכה חדשה שאצרה קידר (במסגרת חודש הטקסטיל בניו יורק), המוקדשת לעבודתו של צורי גואטה, מעצב טקסטיל ואמן רב תחומי ישראלי שמתגורר כיום בפריז. ״הוא המציא טכניקה להזרקה של סיליקון דרך תחרות משי – פטנט רשום שלו – והוא עושה איתה דברים מדהימים, מגופי תאורה ועד תכשיטים״, היא מספרת.
מהו בדיוק התפקיד של אוצר תערוכה?

״הרבה אנשים לא לגמרי יודעים מה זה אומר, אני חושבת שהדרך הכי טובה להסביר היא להקביל את העבודה של אוצר לעבודה של במאי קולנוע: אתה בעצם לוקח משהו שקיים, אבל אתה זה שמכוון לאן הדברים ילכו, איך הם יקרו, ואיך הם ייראו. עבודה של אוצר מורכבת מהמון חלקים תחת המטרייה הזו: בנייה של קונספט, היצירה של הדבר עצמו, מחקר, ובנוסף –  הפקה. להיות אוצר כרוך בהמון עבודה שחורה, המון. גם אם יש לאוצר מפיק שעובד איתו, הוא עדיין צריך להיות מאוד מוכוון ללוחות זמנים ולאילוצי תקציב. לי אוצרות מאוד התאימה, כי היא משלבת כל מיני עולמות – חשיבה, כתיבה, מחקר – ויש בה המון יצירה. למשל, לאצור את התערוכה של רונית אלקבץ היה אחד התהליכים הכי יצירתיים שהיו לי, כי גיליתי שהיא הייתה מכינה סקיצות ובאה איתן למעצבים, ושישנן ארבע סקיצות שמעולם לא הוגשמו. עבדתי יחד עם המעצבים יניב פרסי ובטי אלדד כדי לבנות קבוצה שלמה בתערוכה שהוקדשה לבגדים האלה. ביקשתי מהם להשאיר את הבגדים לא גמורים – עם סיכות וחצי מחוברים – כמו דגם שמחכה למדידה ראשונה של לקוחה אצל החייט. וככה הכנסנו משמעות סמלית: הבגד הלא תפור, שהוא גם חלום שלא התגשם וגם יצירה שנקטעה בעיצומה״.

התערוכה "זֶ'ה טֵם, רונית אלקבץ", שאצרה קידר וניהל אומנותית שלומי אלקבץ, הוצגה בהצלחה במוזיאון העיצוב בחולון, והיא פרי מחקר מעמיק בארון הבגדים של אלקבץ, מאות רבות של פריטים שנשמרו בקפידה במשך ארבעה עשורים. מה פירוש ״בקפידה״? חלק מהפריטים היו עטופים בנייר משי(!) ואלקבץ רשמה מתי היא לבשה אותם, איך היא לבשה אותם, מי נתן לה אותם, ומי יצר אותם.

לרונית אלקבץ הייתה מודעות ארכיונית גבוהה מאוד ביחס לבגדים שלה. עד כמה זה נדיר?

״זה נדיר, ויצא לי לראות אוספים וארכיונים אז אני יכולה להעיד. זה לא רק נדיר בקנה מידה בינלאומי, זה במיוחד נדיר בתרבות הישראלית, שבה יש מעט מאוד ארכיונים, בוודאי של בגדים. רונית הבינה שיש משמעות לחפצים שלה, לדברים שהיא יוצרת. ובאותו הכבוד שבו היא התייחסה לבגדים שלה, כך היה גם עם התכשיטים, הנעליים, משקפי השמש, ואפילו עם ארכיון הניירת שלה – צילומי משפחה, צילומים מקצועיים, מחזות שהיא כתבה, יומנים אישיים – הכול היה שמור, כמו איזה אוצר שרק חיכה להתגלות״.

בתערוכה בא לידי ביטוי נרטיב ההגירה של רונית אלקבץ – מבאר שבע לקריות, מהקריות לתל אביב, מתל אביב לפריז וחזרה. איך האופן שבו את מתלבשת הושפע מחוויית ההגירה הפרטית שלך?

״חוויית המהגרת היחידה שיש לי לגבי אופנה היא שאני מאוד אוהבת אופנה ישראלית. זה דבר שקרוב ללבי, אז אני מקפידה כמעט תמיד ללבוש בגדים של מעצבים ישראלים, ואני עובדת הרבה מאוד כדי לקדם בעולם עיצוב ישראלי, שהוא בעיניי מאוד חדשני ומפתיע ויוצא דופן, בצורה שלא מאפיינת את כל המדינות. זה תמיד מעורר בי גאווה, וזה אולי משהו שקצת מחזיר אותי הביתה אחרי כל כך הרבה שנים שאני פה. אתמול בפתיחה לבשתי שמלה של ישראלית בשם מריה ברמן עם התכשיטים של צורי, וכ—ל הערב באו לשאול אותי מאיפה השמלה. זה היה נורא משמח״.

התערוכה ירדה באפריל, יש תוכניות להציג אותה מעבר לים?

״אנחנו מאוד מקווים, ועובדים על זה. נדידה של תערוכה היא דבר מורכב, בין היתר כלכלית, אבל אנחנו מרגישים שזה קלאסי שהיא תגיע לצרפת, שם רונית הייתה כוכבת אהובה מאוד״.

בתוך כל הלו״ז הצפוף שלה, קידר אף מעבירה סיורים במוזיאון המטרופוליטן (״הוא בשבילי עולם ומלואו, מעין בית שני״), ומזה כשנתיים שהיא מלמדת ב-NYU קורס בשם ״אופנה במוזיאונים״.

אמרת באחד הראיונות ש״כשמסתכלים על ציור או על שמלה, חייבים להסתכל כאילו נסענו בזמן ונכנסנו לתפיסה של האנשים שיצרו באותה התקופה״. למה זווית ההסתכלות הזו חשובה?

״כי אידיאל היופי משנה את פניו: לאורך ההיסטוריה מה שאנשים תפסו כיפה ואסתטי הוא הרבה פעמים ההפך הגמור ממה שאנחנו תופסים ככזה היום, בין אם זה נשים מלאות; או תקופה במאה ה-18 שהיה בה מאוד פופולרי להדביק מדבקות של שומות שחורות על כל מיני אזורים בפרצוף – ואני מדברת איתך על שמונה מדבקות, לא על נקודת חן של מרילין מונרו או סינדי קרופורד; או תקופה שבה כרס לגברים הייתה מאוד פופולרית; או הגוף השחור, שהיה יפה בתקופות ארוכות בהיסטוריה. ישנם המון דברים שקשורים גם ללבוש עצמו שנחשבו למקובלים ויפים, כמו שמלות בגודל של חדר שנראות כמו ארון או מחוכים… הדברים משתנים כל הזמן. שואלים אותי: למה הם עשו את זה? איך יכול להיות שהם חשבו שזה יפה? ואני תמיד מזכירה שהעיניים שלנו הן עכשוויות, והן לא לוקחות בחשבון את התקופה״.

כלומר, זו הסתכלות שעוזרת לנטרל את השיפוטיות ומאפשרת יותר אובייקטיביות?

״לגמרי, כן. וגם להוציא מהלקסיקון ביטויים כמו ׳האישה הזו יפה או מכוערת׳, שהם הרבה פעמים חלק מהדיון. אידיאל היופי היה אחר לגמרי, רואים את זה במיוחד בדיוקנאות של רמברנדט, שם הנשים נתפסות גבריות ולא מספיק יפות״.

אז כשאת רואה מפגעים משנות השמונים – כריות כתפיים או חותלות – את לא נחרדת?

״אני מודה שגם שאני מתקשה לא לגחך מול התסרוקות… אבל העובדה היא שטרנדים משנות השמונים פתאום חוזרים: חותלות חזרו, נעלי ריבוק עם שני סקוצ׳ים חזרו, כריות כתפיים חזרו ממש, לא סתם. צריך לזכור שלא פעם כשנכנס טרנד, מסתכלים עליו ואומרים: ׳אוי, זה נורא, זה נורא, זה נורא!׳ ואז אחרי שנה כולם מתרגלים אליו״.

מה בעצם הופך בגד מסוים ליצירת אומנות?

״שאלה מעולה, שודאי שהתשובה עליה עשויה להיות סובייקטיבית. אני חושבת שבגד שמצליח לייצר באנשים רגש, מכל כיוון, בין אם זה התפעמות או חלחלה או התאהבות – ואני ראיתי אנשים מתאהבים בבגדים – ובין אם זה געגוע או נוסטלגיה, אז הוא צריך להיות מוצג במוזיאון. אני לא בהכרח חושבת שכל דבר שנכנס לתערוכת אופנה הוא יצירת אמנות, ע״ע נעלי ריבוק עם שני סקוצ׳ים, שהיו בתערוכה על תרבות הסניקרס במוזיאון ברוקלין, וראיתי אנשים עומדים לידן וקוראים: ׳או מיי גאד!׳ האם זו יצירת אמנות? זו שאלה ממש גדולה. אני חושבת שבבגדים, בניגוד ליצירות אמנות, זו באמת שאלה של מה הסיפור שהם מספרים ומה המחשבה מאחוריהם. הרבה פעמים זה יכול להיות בגד רגיל – לדוגמה, החליפה הורודה של ג׳קי קנדי, שהייתה אמנם חליפה מחויטת ויפה אבל לא היה בה משהו מיוחד – אלא שיש לו קונטקסט ויש לו סיפור״.

נשאלת פעם בריאיון על המעצב הישראלי האהוב עלייך וענית שם תשובה… של פוליטיקאית. אז אנסה לשאול בניסוח שפחות יסבך אותך: תוכלי לנקוב בשם של מעצב ישראלי מבטיח ששמת עליו עין?

״יש מעצבת נעליים ששמה רותם גור, היא מעצבת שאני מסמנת. היא בוגרת ״בצלאל״ ויש לה מותג שנקרא Vas. שיתפתי איתה פעולה פעמיים, והיא עשתה שתי עבודות שונות לגמרי, בכל אחת מהן היא הביאה קונספט מדהים, החשיבה שלה מאוד יוצאת דופן. היא יכולה מצד אחד לעשות את הנעליים המנומרות המושלמות, ומהעבר האחר היא עשתה נעלי עקב, שהן בעצם הקרנה של כוסות יין על הקיר. זה נשמע מטורף, אבל בסוף מה שראו על הקיר זה זוג נעלי עקב״.

בתור היסטוריונית אופנה, נסי דווקא להפנות מבט קדימה ולתת תחזית לגבי עתיד האופנה.

״זה מצחיק שלאורך ההיסטוריה כשביקשו ממעצבים לדמיין את העתיד, הם כמעט תמיד דמיינו שנלבש בגדים כסופים או שקופים או מפלסטיק. אני דווקא חושבת שנתרחק מפלסטיק, ושכן תהיה חזרה לצריכה יותר אטית. אני מרגישה שיש חזרה לבגדים שמחזיקים מעמד יותר זמן, ומקווה שיחזור להיות עיסוק בטקסטיל ובאיכויות שלו. ברגע שאנשים יקנו פחות, אז הם יעשו את הבחירה לרכוש גם את המוצרים שבאמת גם יחזיקו בארון יותר זמן. מה נלבש? העולם נורא נפתח והטרנדים מתחלפים כל כך מהר, אז אני חושבת שבעיקר זה יהיה קשור לתפיסה של צרכנות״.

כלומר, איזושהי ריאקציה לקפיטליזם ולתרבות הצריכה?

״כן. אני לא נגד קניות, אבל בקנייה צריכה להיות גם איזושהי אחריות. כרגע יש פסולת אדירה שנוצרת בגלל תעשיית האופנה, יש עודף מותגים בעולם, ויש בעיה עם התנאים שבהם עובדים האנשים שמייצרים אופנה, שהם שקופים כלפי הצרכנים – כך שאני מאמינה שזה יהיה חייב להתמתן באיזשהו שלב״.

 

לפרטים ולרכישת כרטיסים להרצאות של יערה קידר: בפאלו אלטו לחצו כאן, בסן פרנסיסקו לחצו כאן.

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.