שישי אישי: ששה דברים שעשו לי את השבוע

מאת: דלית גבירצמן

לחודש תשרי יש אווירה וניגון מיוחד משלו, ויש במהלכו שבועות הנעים בקצב שונה, במרווחים הנקבעים על ידי לוח השנה היהודי. החגים היהודיים מכתיבים את חיינו במקטעים קבועים, קצת כמו בשפת מורס. מי שילדיו לומדים בבית ספר יהודי, מי ששומר מצוות, וודאי מי שחי בארץ, רגיל לרקוד את ״ריקוד תשרי״ שנה אחר שנה. וזה הולך ככה: ערב חג, חג, יום חול, שבת, ערב חג, חג, יום חול, יום חול, שבת, ערב חג, חג, חול המועד, שבת. זר לא יבין זאת, ואילו אנחנו כבר כל כך מתוכנתים ומכוונים לקצב המוכר, ופעימות החג-חול מוכרות לנו כמו צעדים של איזה ריקוד שבטי עתיק יומין הנמצא עמוק בזכרון הקולקטיבי שלנו.

כולנו גם רגילים, מידי שנה בשנה, להתלונן על שבועות העבודה המקוצרים, השיגרה המשובשת, הארוחות המשפחתיות, האכילה המרובה, העבודה והטירחה, אך זיכרו, עוד שנייה ויגיע מר-חשוון אז וודאי נתחיל שוב להתלונן על כך שהוא קו אחד א ר ו ך, חדגוני ומשעמם, חודש שכולו מסע מתמשך ובלתי פוסק המגשר בין שמחת תורה לחג חנוכה. שם מצחיק הוא מר-חשוון. כילדה, דמיינתי אותו כאדון חמור סבר עם מגבעת שחורה, גבוהה, שתמיד ממהר למקום אחר. כמו אורח לא רצוי שמגיע לביקור, אך אין לו ממש עניין בכאן ובעכשיו. מרחשוון תמיד נמצא בתקופת מעבר, בין הקיץ לחורף ובין חגי תשרי לחנוכה. מר-חשוון טיפוס מריר ולא נחמד, והוא הכי פחות חביב על מורים ותלמידים. אז בין אם אנחנו עדיין רוקדים את ריקוד תשרי ובין אם מתחילים כבר לספור את ימי מרחשוון, תמיד חשוב לנקד את הימים והשבועות בעניין, ולהוסיף להם קצת תוכן וצבע. לשם כך התכנסנו לנו שוב, למפגש שישי-אישי. שישה דברים קטנים שעשו לי, באופן אישי, את השבוע, והם מוגשים לכם באהבה, לגמרי לשימושכם האישי. הוסיפו אותם לתוכניות סוף השבוע שלכם, לימי החג או סתם לימי החול. והעיקר, תהנו מכל רגע!

מעורב ישראלי

זה תמיד קורה במפגש עם חברים. מישהו בסוף שואל, ראיתם לאחרונה איזה משהו טוב בטלוויזיה? אז השבוע, בהמלצת אח׳שלי האהוב, בשיחת האפטר-צום המסורתית, הוא מספר לי על תוכנית דוקו-אוכל חדשה מבית היוצר של טל פרידמן. תוך שנייה, ואני כבר בתוך הגפילטע פיש. עכשיו, זה לא סוד שיש לי חולשה לתוכניות אוכל, מהקרם דה לה קרם – chef’s table – שפוצחת בעונה חמישית ב-28 בספטמבר, דרך תוכניותיו מעוררות החשק של השף אנתוני בורדיין זצ״ל, ועד הסדרה ״שמישהו יאכיל את פיל״. בליגה הלאומית יש לנו, כמובן, את אהרוני וגידי, ועכשיו, גם ידידנו טל פרידמן החליט שאינו טומן ידו בצלחת. ואולי בעצם החליט שכן. אז במסגרת הסדרה, שביימה איילת הלר, טל יוצא למסע בעקבות המטבח הישראלי. בארבעת הפרקים של "מעורב ישראלי" הוא מתחקה אחר תעלומת היעלמותו של הגפילטע פיש ממפת הקולינאריה הישראלית, בוחן את מקורות החומוס (והפלאפל), בודק את הפיתה וכל מה שנכנס לתוכה, ותוהה בנוגע לסצנת היין והשיכר המקומית. קליל, משעשע ונוח לעיכול.

סיפור זמני

אחד הדברים שאני הכי מצפה לו ביום הכיפורים הוא לצלול לתוך איזה ספר טוב. כל השנה אני מחכה ליום הזה, שבו אני מתנתקת מהעולם החיצון, על כל המשתמע מכך, ומדמימה מנועים למשך 25 שעות. והשנה, צללתי לתוך סיפרה המצוין של רות אוזקי, שהממה אותי בשעתו עם ״שנת הבשרים שלי״. באנגלית הספר נקרא ״Tale for the Time Being”, ואני הייתי קוראת לו אולי ״סיפור לבינתיים״. מרוב שהסתקרנתי, הורדתי אפילו את הספר באנגלית באודיו, ונהניתי ממנו שבעתיים. אז נכון ששמתי לי השנה ב-bucket list נסיעה ליפן, אבל גם אם זה לא היעד המועדף עליכם, אי אפשר שלא להיסחף אחר הכתיבה המהפנטת של אוזקי וההרהורים שהיא מעלה על מהות הזמן ואמנות הכתיבה. הסיפור מספר על רות אחרת, אישה בשנות החמישים לחייה, המתגוררת עם בעלה אוליבר באי קנדי קטן ונידח. יום אחד היא מוצאת על החוף שקית, ובתוכה תיק אדום של ״הלו קיטי״. בתוך התיק מתגלה שעון יד ישן, שעל גבו חקוק כיתוב ביפנית, חבילת מכתבים בצרפתית וספר ישן שעליו כתוב בצרפתית "בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט". הספר מתגלה כיומנה של נאוקו יאסוטני, נערה יפנית בת שש עשרה, שגדלה בסאניוויל קליפורניה עד שאביה פוטר מעבודתו, והיא נאלצה לחזור עם משפחתה מארצות הברית ליפן. העלילה המתרחשת בעולמות מקבילים, כשהיומן הופך לאובססיה של רות. היא קוצבת את הקריאה בו, ומחפשת רמזים לקיומה הממשי של נאו. היא קוראת את היומן ובמקביל מנסה למצוא מה עלה בגורלה, למרות שהיא יודעת שמה שנכתב כבר עבר, כאילו יש לה יכולת להשפיע על קורותיה של נאו. זן ואמנות אחזקת הספר. מבריק ומאוד מומלץ!

ארבעת השבטים

על נאומו המיתולוגי של הנשיא ריבלין, שבו טען שישראל מחולקת לארבע זהויות, מגזרים או שבטים (דתיים, חילוניים, חרדים וערבים), דובר כבר רבות. בדוקו "ארבעת השבטים", יוצאת שרון כידון בעקבות נאומו של הנשיא, לבדוק האם השתנה משהו בשנתיים האחרונות. היא מנסה לשוחח עם נציג מכל שבט ואף מנסה ליזום מפגש כפול בין נציגים מכל מתרס. כידון מפגישה את עזרי טובי המתנחל מיצהר עם השחקן הישאם סולימאן מנצרת, המוכר לנו מהסדרה המצוינת ״פאודה״, ואת עומר ינקלביץ׳ החרדית היפיפיה מבית שמש עם העיתונאי רענן שקד מרמת אביב החרד לחילוניותו. מדינה אחת וארבעה עולמות כל כך שונים, שלעיתים נדירות זוכה מי מהם לחצות את הגבול, תרתי משמע, ולשוחח עם הצד שכנגד. הפערים והתהומות עמוקים כשהיו, אך לפחות הם מביטים זה לזה בעיניים. יותר ממה שנאמר שם, הקשבתי לשתיקות, לרגעי ההרהור ולמבט בעיניים, שבעיני, דיבר יותר ממילים.

מדאיג ומעורר מחשבה!

Namu Gaji

ואחרי כל הדיונים העמוקים האלה והשאלות הגדולות, נהיינו רעבים והחלטנו לנסות מסעדה שכבר מ ז מ ן הייתה אצלי על הכוונת, אבל אתם יודעים איך זה, הזמן קצר והמלאכה מרובה. אז סוף סוף, הזמנו מקום והגענו לNamu Gaji, וכמה טוב שבאנו! שלושת האחים דניס, דייויד ודניאל גדלו במסצ׳וסטס ולמדו מאימם את האהבה לבישול. משהגיעו כולם, בזה אחר זה, לסן פרנסיסקו החליטו לפתוח מסעדה אסיאתית מוקפדת, שלה חוות גידול אורגנית משלה, שחרטה על דיגלה להעניק לסועדים חוויה בלתי נשכחת. ואנחנו לא נשכח את קדירת האבן הלוהטת שהוגשה לנו לשולחן ובה כל טוב צמחוני היושב על מצע אורז מתפצפץ, מנה שבשבילה גיבורים עפים. מומלץ בחום!

Namu Gaji, 499 Dolores Street at 18th, San Francisco

BlacKkKlansman

ספייק לי הוא אחד מהבמאים הכי חשובים, בועטים, פרובוקטיביים ומעניינים שפועלים כיום באמריקה. הוא לא מתנחמד, לא מצטדק ולא מתנצל. סרטו החדש, "שחור על לבן" ("BlacKkKlansman"), זוכה הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, הוא סרט משטרה שמתרחש בשנות ה-70, והוא מבוסס על סיפורו האמיתי והלא יאמן של רון סטולוורת', שוטר אפרו-אמריקאי במשטרת קולורדו שהצליח להסתנן אל שורות הקו-קלוקס-קלאן, ואפילו להתיידד עם מנהיגו המתועב של הארגון, דיוויד דיוק. שוב ושוב, אנחנו למדים שהמציאות עולה על כל דמיון, וכשיד מיומנת כידו של ספייק לי, מונחת על סיפור מטורף שכזה, מיד מדובר בסיפור הצלחה. את דמותו של סטולוורת' מגלם ג'ון דיוויד וושינגטון, בנו של דנזל, ואילו את עמיתו הלבן-היהודי מגלם אדם דרייבר הנפלא. בקיצור, שחור על גבי לבן- סרט חזק!

עוגת דבש מלכותית

אם תבטיחו שלא לגלות לאף אחד, אספר לכם בסוד, שעם כל אהבתי לעוגות ומאפים, עוגות דבש… אפעס, לא עושות לי את זה. איך שלא נסובב את זה, נערבב עם קולה, עם תה או עם קפה, זה אף פעם לא יוצא עסיסי כמו שמבטיחים לי. איך שלא אסתכל על זה, זה נגמר בסוף בחנק. אז מבחינתי, זה מה שנקרא, לא מדובשה ולא מחונקה. ולכן, כל השנים, אהממ… פשוט זייפתי. הכנתי עוגת תמרים נהדרת שקיבלתי לפני שנים מחברתי עינת (מתכון כאן) וקראתי לה עוגת דבש. ותאמינו לי, אף אחד לא הרגיש, ו״עוגת הדבש״ המפורסמת שלי אפילו זכתה לשבחים ומחמאות. אבל, עכשיו הגיע רגע האמת. כשרציתי לאפות בכיתה עם התלמידים עוגות דבש, עמדתי לפני שוקת שבורה. מה לעשות? מה לעשות? ואז, דני ידידי הזך והטהור, לחש באוזני שעוגת הדבש שהוא מכין על פי מתכון של מיקי שמו, היא לא פחות מאשר הורסת. עסיסית, רכה ונימוחה, ממש כמו השנה שאנחנו מאחלים לעצמנו. ניסיתי, וראיתי כי טוב. אז זהו זה, השנה פתחתי דף חדש עם עוגות הדבש, ומיד אני רצה לספר לחבר׳ה.

עוגת דבש קלאסה

מה צריכים?

1 כוס מים (240 מ״ל)

2 כפות קקאו (20 גרם)

3 כוסות קמח (420 גרם)

1 שקית אבקת אפייה (10 גרם)

1 כפית אבקת סודה לשתייה

2/3 כוס דבש (200 גרם)

1/2 כפית קינמון

1/2 כפית קפה נמס

2 ביצים גדולות

1 כוס שמן פחות כף (180 גרם)

3/4 כוס סוכר (150 גרם)

3 חלבונים

1/4 כוס סוכר, להקצפה (50 גרם)

מה עושים?

מרתיחים את המים, מערבבים עם הקקאו ומצננים. מערבבים במיקסר עם וו גיטרה את הקמח, אבקת האפייה, הסודה לשתייה, הדבש, הקינמון, הקפה, הביצים, השמן ושלושת-רבעי כוס הסוכר עד לקבלת תערובת אחידה. מוסיפים את המים עם הקקאו ומערבבים.

שוטפים את הקערה ומנגבים היטב. מקציפים את החלבונים עם 1/4 כוס סוכר לקציפה תפוחה ויציבה. מערבבים את קצף החלבונים לתוך התערובת בתנועות קיפול. מחממים תנור ליום של 325 מעלות פרנהייט. מוזגים את תערובת העוגה לתבנית עגולה בקוטר 24 ס״מ או ל-3 תבניות אינגליש קייק באורך 25 ס״מ. אופים 35 דקות, עד שקיסם שמעת בעוגה יוצא עם פירורים לחים. עוגת דבש מנצחת!

עד כאן שישי-אישי להפעם. מקווה שנהניתם, וכמו תמיד, אם יש לכם המלצות נוספות על דברים שעשו לכם את השבוע, הרגישו חופשי להוסיף בתגובות. מאחלת לכם שבת שלום/חג שמח/מועדים לשמחה עד לפעם הבאה.

שלכם,

דלית

 

dalit@gvirtsman.com

מעונינים בעדכונים והמלצות נוספות?

הצטרפו לרשימת התפוצה של ICC: BAinyanim

https://paloaltojcc.org/Subscribe