המיועד לגדולות: שיחה עם דור גבירצמן

מאת: דלית גבירצמן

הוא נחשב לעילוי כבר מגיל צעיר. הוא ניחן בחוכמה ובחדות מחשבתית שהיא הרבה מעבר לשנותיו. הוא מרשים בחזות שלו ובעומקם של הנושאים המעסיקים אותו תדיר כמו: אמון ואמונה, משמעות החיים, וכן ידידות ואהבה. יש בו אמת ויושרה שמניעות ודוחפות אותו לקבל החלטות קשות, ובלבד, שישאר נאמן לעצמו ולתשוקותיו.

Photo by Ed Krieger

זהו דני סונדרס, והוא ״המיועד״ בספרו הקלאסי והמצליח של הסופר היהודי-אמריקאי חיים פוטוק. הרומן, שיצא לאור בשנת 1967, משמש עד היום כמראה וכמטאפורה למתח הקיים בין הזרמים השונים בקרב היהדות האמריקאית ומחוצה לה. הספר עובד לקולנוע ולתאטרון, והשנה, הועלה בהצלחה רבה בתאטרון The Fountain שבלוס אנג׳לס. כעת, ההפקה המרשימה מגיעה אלינו ל-Oshman Family JCC שבפאלו אלטו, לשתי הצגות בלבד.

זאת אולי הכתבה שהכי התרגשתי לקראתה. ממש, דפיקות לב, וכאלה. ועכשיו, כשהגיע רגע האמת, לא ממש ברור לי מאיפה להתחיל. מהיום בו נולד, בדיוק לפני 24 שנים, ביום המאושר בחיי, בו הפכתי לאם? נדמה כאילו היה זה רק אתמול. גשם ראשון ירד וניקד את שימשת החלון בחדר בית החולים ״הקריה״. האיש הביט בו, בפלא שהגיח זה עתה לאוויר העולם, ולחש באוזניו מילים של ברכה. ואולי להתחיל ביום שבו, שנים לאחר מכן, הודיע לנו שהוא רוצה להיות שחקן? האם לשתף בפרץ הרגשות הסותרים שהציף אותי? האם לתאר את ההתרגשות שאוחזת בי שאני צופה בו מופיע על הבמה? בכל פעם מחדש, אנחנו תמהים מהיכן קיבל את הביטחון והנינוחות הזאת? ואולי… פשוט להתחיל מה״כאן ועכשיו״, בשעה שהוא יושב מולי, חושש ונרגש לא פחות ממני לקראת ההצגה והראיון. ובכלל, איך מראיינים ילד שלך? אוף, כל כך הרבה יותר קל לי להרעיף שבחים, פרגון ואהבה על מי שלא היה מחובר אלי בחבל הטבור. איך עושים את זה ונשארים אובייקטיביים? אני מביטה בפנים המוכרים האלה ומגלה לו שזהו אולי הראיון הכי מרגש שעשיתי, ושאני מרגישה הכי מוכנה, והכי פחות מוכנה אליו. הוא נראה מופתע, אז אני מיד מתעשתת ושואלת את השאלה הראשונה שלי…

– תגיד, דור, איך זה קרה? איך החלטת פתאום שאתה רוצה ללמוד משחק?

karen ray photography

״זה לא קרה פתאום. אני חושב שזה קרה לאט לאט, במשך כמעט שש שנים. זה התחיל בערך בכיתה ד׳, כשנוסף איזשהו צבע לציור גדול. את הרי זוכרת אותי, תמיד הייתי ילד מתעניין וסקרן. הרבה דברים עניינו אותי והיו שנים שרציתי להיות פסיכולוג, והתעניינתי בכל התחום הזה של הבנת המוח האנושי והנסיון להבין את ההתנהגות וההתנהלות של בני האדם. ככל שגדלתי, תחומי העניין שלי הלכו והצטמצמו יותר ויותר, כתוצאה מזה שנתקלתי במציאות של התחום. למשל, תמיד אהבתי כימיה, ואת הניסויים בכיתה, אבל באיזשהו שלב הבנתי שהמציאות של לעבוד בכימיה, זה משהו יותר מבאס. תחומי העניין שלי הלכו והצטמצמו גם כתוצאה מנסיון עם מורים שלא הצליחו לשמר אצלי את העניין. וכשהגיע רגע האמת, שבו הייתי צריך להחליט מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה, ומה אני רוצה לעשות בחיים, הגעתי למצב שבו בסדר היום שלי, הייתי מבלה את כל יום הלימודים בציפייה לשיעור משחק או לחזרות להצגה אחרי בית הספר. בקיץ שבין כיתה י״א לי״ב, כשנרשמתי ל CSSSA – California State Summer School for the Arts – זה היה רגע המבחן הגדול שלי. רציתי לברר עם עצמי, האם משחק עניין אותי בגלל שכל שאר התחומים והנושאים שלמדתי בבית הספר היו כל כך לחוצים ועמוסים, וזאת היתה דרך לברוח מזה, או שזה משהו שעומד בפני עצמו כדבר שמעניין אותי וממלא אותי באושר. ובאמת, כשהייתי ב-CSSSA, נפל לי האסימון, שמשחק זה משהו שאני יכול להתעסק בו מהבוקר ועד הלילה וזה עדיין מעניין ומדליק אותי, ואף פעם לא משעמם. בשלב הזה, לא הסתכלתי אחורה. התוכנית התקיימה ב-Cal Arts בברבנק, ובתכל׳ס, זאת היתה תוכנית לימודים אינטנסיבית לתלמידי תיכון, שנמשכה למעלה מחודש וכללה את כל המרכיבים, שאחר כך גיליתי שהם הבסיס לתוכנית BFA כמו: קורסים בהיסטוריה של התאטרון, ניתוח טקסטים, קורס משחק כללי שבו עובדים על סצינות ומונולוגים, קורסים בתנועה (movement for actors) שבו למדנו להשתמש בגוף ככלי, קורסים לפיתוח קול, ובנוסף, למדנו גם טאי צ’י. זה היה מאוד מעניין, כי מצד אחד הטאי צ׳י היה משהו מאוד איזוטרי עבורי, ומצד שני, זה היה מאוד מרכז ומרגיע״.

כשהגענו לכאן, לפני תשע עשרה שנה, דור היה בן 5. ילד מתוק עם עיניים כחולות, גדולות, ועברית רהוטה. הוא לא ידע אף מילה באנגלית ונכנס לגן בבית הספר היהודי ע״ש גדעון האוזנר שבפאלו אלטו, שם למד עד סוף כיתה ח׳. כך, בין השאר, השתמרה העברית הרהוטה. אחר כך עבר לבית הספר התיכון שבמאונטיין וויו MVHS, וכשסיים את לימודיו, התקבל לאוניברסיטת דרום קליפורניה שבלוס אנג׳לס (USC) ולמד תיאטרון. אחרי הקולג׳, החליט להשתקע בעיר המלאכים, עם החברה והכלב ג׳ורג׳. בין אודישן אחד למישנהו, ובין תפקיד אחד למישנהו, הוא עובד כבריסטה בסניף של בית הקפה Verve. דור מופיע כיום בהצגה שנקראת More Guns, במחזמר שהוא סאטירה פוליטית בתאטרון Second City.

הוא חולם לשחק את תפקיד מוצרט בהצגה ״אמדיאוס״ של פיטר שייפר, את מארק כהן בהצגה Rent, ואת ז’אק בהצגה The importance of being Ernest של אוסקר ווילד.

– בוא גלה לי פעם אחת ולתמיד, מה מושך אותך לעולם המשחק?

מתוך ההצגה "מוסיקת לילה זעירה" מאת זונדהיים

״הנסיון להבין אנשים – זה תמיד היה היעד, וזה תמיד היה הנושא. זאת היתה בשבילי הזדמנות, כאדם מאוד אמפטי, שגדל בבית טוב, באזור נעים ובתנאים טובים – ולכן יש לו תפיסת חיים יחסית מצומצמת – להבין איך אנשים אחרים חיים. אני אמנם מהגר וזה מוסיף לי איזשהו אלמנט של תפיסת עולם שאולי לא היתה לי לו לא הייתי גדל פה, אבל בסופו של דבר, זהו נסיון בשבילי למתוח את הכלי של האמפטיה כדי להבין את העולם ולהבין אנשים שהם לא כמוני. אני חושב שזה מאוד חשוב, ושיש הרבה מאוד אנשים בעולם, וככל שהעולם נהיה יותר גדול מבחינת האוכלוסיה ויותר קטן מבחינת המרחק בין האנשים האינדיבידואלים – עם האינטרנט וכל הרשתות החברתיות, וגם פיזית עם כל המטוסים והקלות שבה אנשים מתניידים ממקום למקום – הרבה מאוד אנשים שונים ממני הופכים להיות יותר נגישים. זה מרגיש לי חסר אחריות לא לנסות להבין את העולם ואת האנשים שחיים בו, כי הם ממש במרחק נגיעה. אנחנו חווים את העולם רק פעם אחת, ואם אוכל להרגיש שהבנתי אותו כמה שיותר, אני חושב שזה יגרום לי אושר ורוגע״.

 – אני חייבת להגיד לך, שאני נדהמת בכל פעם מחדש מהנינוחות שיש בך כשאתה על הבמה. אבא ואני לא בדיוק אנשי במה ולא אוהבים להיות באור הזרקורים, ובכל פעם שאנחנו באים לראות אותך מופיע, אנחנו נפעמים מהטבעיות שאתה מפגין כשאתה משחק על הבמה. מה, אתה לא מתרגש?

״בטח שאני מתרגש. חשוב לי להדגיש שאני לא בן אדם שמחפש להיות באור הזרקורים. יש אנשים שהם כאלה, והם מאוד מצליחים. זאת תכונה נהדרת של בדרנים אמיתיים, שמחפשים את האהבה של הקהל. זה סוג של נרטיב של הרבה מאוד שחקנים כמו שרואים בסרט Love, Gilda שבו גילדה רטנר מתארת את התחושה הזאת של הנסיון שלה להצחיק את האנשים, שנבע מתוך רצון למצוא אהבה. ראינו את זה גם לא פעם ולא פעמיים בסדרה שהיינו רואים ביחד Inside the actors studio. אני אף פעם לא הייתי כזה. זה לא הנרטיב שלי. אני יותר נהנה ממה שקורה על הבמה מאשר מהבמה עצמה, אם יש בזה איזשהו הגיון. זה לא שאני לא חש את הנאת הדופמין של מחיאות הכפיים, פשוט המשיכה שלי לבמה לא נובעת מהרצון להיות באור הזרקורים או מהתחושה הזאת של הרבה עיניים שנעוצות בי. הקהל הוא מנגנון מאוד חשוב ומעניין בתאטרון, ובלי הקהל, התאטרון מאבד חלק גדול מהיופי שלו. התאטרון הוא כלי חינוכי ושימושי רק אם יש בו קהל. שחקנים יכולים לשבת שעות ולדבר על ה-אמנות, ולנתח את החוכמה והיופי שבה, אבל בלי קהל צופה, זה הופך למשהו אטום שבו הרבה אנשים פשוט טופחים לעצמם על השכם. הקהל מאתגר את האמנות ומוסיף לה אלמנט של חיים״.

– כל כך הרבה אנשים, כולל אותי, סובלים מפחד במה. איך מתגברים על הפחד מכל העיניים האלו שנעוצות בך?

מתוך ההצגה "אותלו"

״אישית, אני לא חושב שאי פעם התגברתי על זה. אני הרבה פעמים מאוד מתרגש עד הרגע שבו אני עולה על הבמה. ואז, זאת תחושה שכבר קפצתי מהמטוס, ועכשיו זה כבר קורה. הקטע המפחיד הוא בשני הצעדים הללו שבין לא להיות על הבמה ולעלות לבמה. ברגע שאני יוצא, אז זהו, כבר אין דרך חזרה.  כשאנשים מתארים את הרגעים שבאמת מפחידים אותם על הבמה, אלו הרגעים בהם הם נתפסים על ידי הקהל מחוץ ל-flow שלהם, וכשננעלים ברגע הזה, זה מפחיד. אני חש את זה כשאני טועה או כשאני מוצא את עצמי בשלב בהצגה שמשהו אמור היה לקרות והוא לא קרה, ואני לא יודע איך לצאת מזה. אחרי שהתגברתי על הקטע של לעלות לבמה ולהיות שם, השאר זה פשוט. בדיוק בשביל זה יש את החזרות, וכשאנחנו מוכנים להצגה, אנחנו כבר מתורגלים בשלב הזה לספר את הסיפור של ההצגה. הפחד נובע מאי הנוחות ומהחרדה מהבלתי צפוי. זה מה שמדהים אותי בקומיקאים, ובאנשים שחיים על גבול החרדה הזאת. זה מרשים, שיש אנשים שמסוגלים להשתמש בחרדה הזאת בכדי ליצור משהו גאוני ומשעשע״.

– מהו החלק שאתה הכי נהנה ממנו בכל התהליך הזה?

״יש רגע שאנחנו דיברנו עליו לא מעט. זה קורה כמעט בכל תהליך של חזרות להצגה, הרגע הזה שבו את מצלצלת אלי ושואלת אותי איך הולך, ותמיד מגיע השלב הזה בחזרות שאני אומר לך שאני לא חושב שתהיה הצגה. זה לא יקרה. ואז, יש איזשהו רגע, שפתאום הכול ננעל. שבועות של עבודה מאומצת מגיעים לרגע שבו כל החלקים, כל המחשבות, כל המוטיבציות, כל הכלים והטריקים הפיזיים שאספתי בשביל לתאר את הדמות ולספר את הסיפור, מתחברים. בשבילי, זהו הרגע הכי מרשים, ומרגיע ומשביע, בו אני יכול לחבר את הכול לדמות, כמו לגו. משהו פתאום יושב לי בתוך הגוף ואני מסוגל להשחיז את כל ההחלטות דרך המחשבות של הדמות, בשביל להביא אותה מתחילת ההצגה ועד לסופה. זה הרגע שבו אני מרגיש שעשיתי את זה. זאת העבודה שלי כשחקן, לחבר את הטכניקה ביחד עם המחשבות והנשמה. מכאן, אפשר להוסיף לזה עוד עיטורים, אך זה הרגע שבו אני מבין את מה שאני עושה, את המקום שלי בהצגה, ואיך לספר את הסיפור כדי שהקהל יבין אותו באמת״.

…דני סונדרס חלף על פניי, כפפת הבסיס הראשון עדיין על ידו. הוא היה הרבה יותר גבוה ממני, ובניגוד לתווי פניי שהיו רגילים למדי ובפרופורציות הולמות, ולשערי הכהה, נראו פניו כאילו סותתו באבן. הסנטר, הלסת ועצמות הלחיים שלו היו מורכבים מקווים ישרים ובולטים, אפו היה ישר ומחודד, שפתיו העבות התרוממו בזווית תלולה מנקודת האמצע שמתחת לאפו, ואז נטו בשיפוע ויצרו פה רחב מדי. צבע עיניו היה כחול עמוק, וקווצות השיער הבודדות על סנטרו, עצמות לחייו ושפתו העליונה, שערו הקצוץ ופאותיו המסתלסלות מאוזניו, היו בצבע חול. הוא נע ברישול, איבריו התנופפו לכל עבר כאילו כל־כולו ידיים ורגליים, הוא דיבר ביידיש עם אחד מחברי קבוצתו והתעלם ממני לחלוטין כשחלף על פניי…

 (המיועד, חיים פוטוק)

– אילו תפקידים הכי נהנית לשחק עד היום?

Photo by Ed Krieger

״התפקיד של דני ב״מיועד״, הוא ללא ספק, אחד מהם. הוא מספיק קרוב ומספיק רחוק ממני. בדני יש את הפחד להיתפס. מוכלות עליו כל כך הרבה ציפיות להיות החסיד הגדול והמנהיג של הקהילה, ואני חושב שיש בו חשש גדול שכולם יסתכלו עליו ויבינו שהוא לא כזה, שאין לו את זה. וזה משהו שאני מזדהה איתו. החשש הזה שכל ההישגים שהיו לי עד עכשיו הם תוצאה של זה שאנשים לא ראו את החרדות ואת מה שאני יודע שיש בי, והתכונות שבי שאני לא אוהב. שבאיזשהו שלב, כולם יסתכלו עלי ויגלו את זה, ויבינו שאני לא מתאים או שאני לא מי שהם חושבים שאני. שאר השונות בינינו הופכת לנגישה יותר, ואני יכול להרכיב את הדמות שלו מאיזשהו גרעין שבי, שאני מכיר. הדמויות שהכי מעניינות אותי הן של אנשים שאני מרגיש שהייתי יכול להיות כמותם בעולם אחר ובמציאות אחרת. הנריק בהצגה ״מוסיקת לילה זעירה״ של זונדהיים הוא כזה. אלן בהצגה Equus של פיטר שייפר הוא כזה. אלו דמויות שלרוב מאוד רחוקות ממני, אך יש בהן גרעין שאני מזהה בעצמי״.

״המיועד" מגולל את סיפור חברותם של שני נערים בשכונת ויליאמסבורג בברוקלין של שנות ה־40, על רקע מלחמת העולם השנייה. הכול מתחיל ממשחק בייסבול בין נערים יהודים משני קצוות אידיאולוגיים מנוגדים: תלמידי ישיבה חסידים, עם פאות וציציות מול הדתיים המודרניים, המכונים בפי הראשונים "אפיקורסים". כוכב הנבחרת של החסידים הוא דני סונדרס, בנו של האדמו"ר ומי שאמור לרשת אותו. סונדרס זורק בעוצמה רבה את הכדור אל עבר ראובן מלטר מהקבוצה היריבה, מרסק את משקפיו ופוגע קשות בעינו. משחק הבייסבול הזה נגמר בבית החולים, כשדני מגיע לבקר את ראובן, וכך מתחילה הידידות ביניהם.

– אני רוצה לשאול אותך על החוויה של התפקיד הספציפי הזה, בדיוק מאחר ואני יודעת שעבורך זהו רגע מושלם של סגירת מעגל.

״בטח, זה די מדהים. זאת הפעם הראשונה שאני מופיע בהצגה שראיתי כילד. אני זוכר שלקחת אותי ואת מיה לראות את ״המיועד״ במרכז לאומנויות הבמה במאונטיין וויו. זאת היתה אחת החשיפות הראשונות שלי לתאטרון מקצועי, ויש משהו מאוד מרגש בלהחזיר את ההצגה הזאת הביתה. מילא זה שאני מופיע בה, אבל מלכתחילה, זה שהשגתי את התפקיד, היה מאוד מרגש עבורי. וכעת, ההזדמנות להופיע עם ההצגה הזאת כאן, בבית, מאוד קרוב לאיפה שראיתי אותה במקור, זאת חוויה מדהימה. זה מעורר בי תחושה של תיקווה, שאולי עוד איזה ״אני״ קטן יראה את ההצגה ושזה ישאיר עליו או עליה רושם. אני מקווה שאנשים יראו בהצגה את היופי שאני ראיתי בה, את האנושיות הרבה. בעיני, זאת הצגה שמדברת על הכוח של אמפטיה. מעבר לזה, ההצגה מלאה באהבה; בין חברים, בין אבות לבנים, אהבה בתוך הקהילה היהודית (כמו גם השנאה). מה שמאפיין את ההצגה, זה שיווי המשקל בין החוכמה לאמפטיה. כלומר, שאפשר לנסות לפענח את הבעיות האנושיות מבחינה לוגית, ואפשר באיזשהו מקום, להישען על משהו שהוא הכי אנושי, שהוא הנסיון ליצור קשר, אפילו כשהמצב גרוע ומבלבל וגדול מאיתנו. הפתרון טמון בנסיון ליצור קשר עם מישהו שיש בו משהו שאנחנו מזדהים איתו, ולנסות להבין איך זה שמישהו כל כך דומה לנו מבחינות מסוימות, יכול להיות כל כך שונה מבחינות אחרות״.

– איך אתה מסביר את ההצלחה של ההצגה למרות שהספר נכתב בשנות השישים? איך זה שעדיין היא רלבנטית כל כך, אקטואלית, ושאנשים מתחברים אליה? 

״אני חושב שהתשובה ל״למה עדיין״ היא פשוטה יחסית, כי עדיין יש בני אדם, עדיין יש יהודים, ועדיין יש וויכוח על מה זה להיות יהודי. אני גם חושב שמה שאפיין את התקופה שאחרי מלחמת העולם השניה, היא העובדה שהעולם נהיה הרבה יותר קטן, הרבה יותר מהר. זאת תחושה שרק הלכה והתגברה עם השנים, ובדיוק מהסיבה הזאת, עדיין נעשים המון סרטים על התקופה הזאת בהסטוריה. זאת תקופה מסקרנת, שבה המין האנושי עשה דברים מדהימים מבחינת הכוח האמפטי שלו, ומחרידים מבחינת הפסיכופטיות שלהם. אנחנו עדיין מזדהים עם הנסיון להבין את העולם הגדול על ידי מערכות יחסים קטנות. בדיוק מכל הסיבות האלה, אנחנו זקוקים עכשיו לסיפור פוזיטיבי, סיפור שהוא לא אירוני, סיפור שאין בו רוע. מה שמאפיין את ההצגה בעיני, זאת העובדה שאין בה טיפת רוע. היא מלאה באנשים חכמים ומתוסבכים שהם טובים בליבם, והם מנסים לעכל ולפתור את הבעיות הגדולות ביותר שהעם היהודי נתקל בהן. יש משהו שמעורר הרבה תיקווה בלראות אנשים שמנסים להתגבר על הקושי שבעולם ולמצוא בו משהו יפה. גם אם סוף ההצגה הוא אולי משהו שלא היה קורה בהכרח במציאות, ומבלי לגלות יותר מידי, זה ללא ספק סיפור פנטסטי. וחוצמזה, מה, אסור לנו לקוות שדברים כאלו יכולים לקרות? זה נדיר לצאת מהצגה, שהיא לא מחזמר, עם חיוך ותחושה של נעימות, תיקווה ואהבה. תיקווה לידידות והבנה, כתרופה לכל הרוע והרעל. אין לי בעיה עם אירוניה, ואני אוהב את התרבות הפוסט- מודרנית שגדלתי בה, אבל צריך גם לפעמים לשטוף את הלב מהתחושה האפילה, מהאבק הזה שנוצר מתוך הרצון להגן על עצמינו מנגטיביות״.

– יש עוד משהו שחשוב לך שהקהל ידע על הסיפור? על ההצגה? עליך?

״עלי? חשוב לי שידעו שאני לא דני. שיבואו להגיד לי שלום אחרי ההצגה. אני הרבה יותר נגיש והרבה פחות חכם ממנו. לגבי ההצגה, הייתי פשוט אומר – בואו. אני חושב שזאת לא הצגה שצריכים לעשות שיעורי בית כדי להבין אותה. אפילו הקטעים בהם אנחנו מתפלפלים בתלמוד, הם לא האלמנטים הכי חשובים בהצגה. יש אנשים שבאו לראות את ההצגה שאין להם שום קשר לעולם היהודי והם ראו בה משהו שהם זיהו. היתה משפחה קוריאנית שהגיעה לראות את ההצגה בלוס אנג׳לס, והבת סיפרה באחת מהשיחות שלנו אחרי ההצגה, שהשתיקות בין דני לאביו זה משהו שמאוד נפוץ בתרבות הקוריאנית. כולנו היינו בהלם, כי לא האמנו שיש בסיפור הזה אלמנטים שאנשים שבאים מתרבות כל כך שונה יזדהו איתם. אחרי שבילינו כל כך הרבה חודשים בלהופיע אך ורק בפני יהודים, היה בזה משהו כל כך מרגש ומרענן״.

– מה אתה יכול לספר לנו על השחקנים האחרים, על הבמאי והאנשים האחרים שקשורים להפקה הזאת?

Photo by Ed Krieger

״וואו, הם נס. כל אחד ואחד מהם, הם אנשים טובים, ואנחנו כולנו אוהבים אחד את השני, וזה משהו מאוד נדיר. אני וסם מנדל -השחקן שמשחק את ראובן, מרגישים שזאת מתנה שיש לנו את סטיב גרין וג׳ון ארקין איתנו, כדי לספר לנו סיפורים. נוצרה בינינו מערכת יחסים אבהית בין השחקנים המבוגרים לצעירים, וגם זה לא מובן מאליו. זה נדיר למצוא קבוצה של שחקנים שכל כך אוהבים אחד את השני, ואוהבים לעבוד ביחד, ותומכים זה בזה. התיאטרון מאוד תמך בתהליך היצירתי שלנו, ולו מעצם העובדה שהיו מוכנים להביא את ההצגה לכאן. זאת ההוכחה לכך, כי זה פרויקט אדיר להביא אותנו לעמק הסיליקון. בכל פעם ששואלים אותי איך זה שלא התעייפנו מלהופיע עם ההצגה כל כך הרבה פעמים, אני אומר שיש לנו מזל, שתמיד היה מישהו שהצליח לעורר או לגלות משהו חדש לגבי הדמות או ההצגה. כל פעם מישהו הציע איזו הברקה חדשה, על נושא שחיים פוטוק הצליח להשחיז, שכדאי היה לשחק איתו. זה ריענן את הדינמיקה בינינו ותמיד עורר עניין. איזה כיף לעבוד עם שחקנים סקרנים שרוצים להבין, ולא מסתפקים בעובדה שעכשיו יש paycheck לשישה חודשים ואפשר לבוא לעשות את ההצגה וללכת, אלא לבוא בכל שבוע ולרצות לחדש ולעניין ולרגש מחדש. אנחנו ביחד כבר הרבה זמן, ולמעשה, אנחנו בדיוק חוגגים עכשיו שנה ביחד. זה די מדהים שאנשים שרואים אחד את השני כל שבוע, שעושים משהו אינטימי פעם אחר פעם, עדיין נהנים לעבוד ביחד, וזה נהדר״.

אז נכון, הוא הילד שלי, ואני לא מתיימרת להיות לגמרי אובייקטיבית, למרות שממש השתדלתי. אבל דבר אחד אני יכולה לומר לכם בוודאות: דני סונדרס וההפקה הפנטסטית של ״המיועד״ ימצאו דרך אל ליבם של כל מי שאהבה, הורות, חברות, וכן, גם… לבטים וספקות, מדברים אליהם. אני, כמובן, אהיה שם. להתראות בתאטרון!

לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים לחצו כאן

שבת שלום וחג שמח!

שלכם,

דלית

dalit@gvirtsman.com

מעונינים בעדכונים והמלצות נוספות?

הצטרפו לרשימת התפוצה

https://paloaltojcc.org/Subscribe