שיחת חו"לין עם משפחת שחר

מי אנחנו? אפרת (46), שי (47), עומרי (14), מיקה (12), אמה (7)

היכן גרים? קמפבל

כמה שנים בעמק? כ-7 שנים

מהיכן אתם במקור? אפרת נולדה וגדלה בראשון לציון, שי גדל בחולון ולפני המעבר התגוררו בהוד השרון.

על המעבר: בשנת 2001 גרנו בסאניוויל במשך 18 חודשים במסגרת חילופי עובדים בחברת ארנסט אנד יאנג בה עבד שי. אפרת בדיוק סיימה את לימודי הפסיכולוגיה שלה בבר אילן ועל אף שלא עבדה כאן באותה התקופה הצליחה ליצור לעצמה חיים מלאים-היא התנדבה במרכז לנפגעות תקיפה מינית ובבית מחסה של הומלסים, עשתה קורסי בישול, שימשה כסו שף וטיילה המון. "לא רצינו לחזור לישראל" הם מספרים, "אבל הייתה לנו ויזה שלא היה אפשרי להאריך אותה, אז חזרנו לישראל ורצה הגורל ו-11 שנה אחר כך חזרנו בדיוק לאותו המקום רק עם שני ילדים קטנים ואחת בבטן.

כשהגענו לסאניוול בפעם השנייה הנחיתה הייתה מאוד מאוד רכה, כבר הכרנו את הכבישים, את החנויות, את בית הקפה שהיינו נוהגים ללכת אליו וזה היה מאוד נוח. עמרי היה בן 7, התחיל כיתה ב' בנימיץ בתוכנית ה-ELD, ואת מיקה העדפנו להכניס לסטוקלמאייר כי פחות התחברנו לריכוז הגבוה כל כך של הישראלים בנימיץ, מבחינתנו עברנו לגור באמריקה ולא בישראל ולכן כשעומרי סיים את ה-ELD, העברנו גם אותו לסטוקלמאייר.

המעבר לארה"ב לא היה מתוכנן, זה לא משהו שיזמנו בעצמנו. בדיוק באותה תקופה רכשנו דירת גן בכפר סבא, תכננו לעבור אליה והצעת העבודה הגיעה די בהפתעה. כשהחלטנו לעבור, לא יצאנו בהצהרה שאנחנו חוזרים בעוד שנתיים, מבחינתנו יצאנו להרפתקאה שלא ידוע מתי היא תסתיים.

העיסוקים שלנו: לפני המעבר, כשעוד התגוררו בישראל שימש שי כ-CFO בחברת Wintegra וכשהחברה האמריקאיתPMC-Sierra  רכשה אותה הוא היה אמור להיות בין הראשונים שמפוטרים מתוקף היותו איש הכספים, אולם, בתהליך החפיפה הם התרשמו ממנו מאוד והציעו לו עבודה כאן. במשך חצי שנה הוא עבד שבועיים בישראל ושבועיים בקליפורניה עד המעבר של כל המשפחה. לאחר תקופה מסויימת גם PMC נרכשה ושוב, כמנהל כספים הוא היה צריך לפנות את מקומו. כיום הוא משמש ב-CFO בחברת FormFactor הממוקמת בליברמור.

שי גם מתרגל ביקרהם יוגה ומשחק כדורסל, אך עם כל העיסוקים והתחביבים הרבים אי אפשר שלא להזכיר את עיסוקו היותר מזוהה בקהילה- אדמין בקבוצת הפייסבוק "כבר כאן- סיליקון וואדי" (בנוסף לטלי גניר ואיריס גלס-שכטר). אם במקרה ביקשתם המלצה על רופא שיניים, מלון במקסיקו, מורה לעברית או חוות דעת על בית ספר נימיץ סביר שניתקלתם בנוסח הקבוע שלו "הנושא נידון רבות בעבר, חפשו בפוסטים קודמים…", וזה המקום להבהיר שאין לו כוונה להפסיק עם זה, האג'נדה שלו היא שזה מעמיס על הקבוצה ואז דברים אחרים נדחקים הצידה. אולם, את התגובות של חברי הקבוצה לעניין, אגב, הוא לוקח לגמרי בהומור.

אפרת למדה פסיכולוגיה בבר אילן, ובסיום הלימודים עשתה שתי התמחויות- שיקומית (שיקום ילדים בתל השומר ובבית לוינשטיין) וחינוכית (פסיכולוגית של תיכון מטרו ווסט ברעננה). את הצעת הדוקטורט הגישה בדיוק לפני המעבר ולכן לא הצליחה להשלים את לימודי הדוקטורט.

"כשהגעתי לכאן לא היה לי רישוי לעבוד כפסיכולוגית, נזכרת אפרת, "הייתי יכולה לעבוד כ-MFT (Marriage and Family Therapists) שבשביל ההסמכה הזאת זה הייתי צריכה לעבור שמונה קורסים, 3000 שעות התמחות ושתי בחינות וכל זה כדי לעשות משהו שעשיתי ממש בתחילת דרכי. כשעזבנו את ישראל הייתה לי בכפר סבא קליניקה פרטית מלאה עם רשימות המתנה בה עבדתי בעיקר עם ילדים ונוער סביב לקויות למידה, קשיים חברתיים וגם עם אנשים עם מוגבלויות, נכויות, מחלות כרוניות, אבל ואובדן.

צילום: אפרת מורג

כשהגעתי לכאן, כל עניין הרישוי הוציא לי את הרוח מהמפרסים, זה היה לעבוד במשהו שעבדתי ממזמן, הייתי גם בחודש שישי אז לא מיהרתי לצאת לעבודה כל כך מהר. כשאמה נולדה הייתי איתה בבית שנה ואז התגלגלה לפתחי הצעת עבודה מקליניקה פרטית בלוס גאטוס בה עבדתי במשך שנתיים וחצי על תקן של MFT.

אל עולם האמנות הגעתי לגמרי במקרה, הכל התחיל מרגליים של שולחן שמצאתי ברחוב בסאניוויל לפני 6 שנים. הן ישבו כמה שנים בגראז', והן למעשה היו הבסיס לשיפוץ הרהיטים הראשון שעשיתי.

התחלתי ללמוד את הנושא לבד, צבעתי, שייפתי, השתתפתי בסדנאות ובהמשך עשיתי קורס נגרות מקצועי. נשאבתי לעולם הזה מתוך ריפוי עצמי, זו ממש התראפיה שלי והיא ממכרת מאוד. אני כל כך נהנית מהתהליך, ליצור משהו חדש מפריט שנזרק ברחוב ועל אף שאני מאוד אוהבת וגאה בתוצאה, אני שמחה לפנות אותה כדי לתת מקום ליצירה הבאה שאני אוכל לעבוד עליה.

יום שישי הוא יום קודש בשבילי. מידי שבוע אני יוצאת לאסטייט סייל ומכירות יד שנייה כדי לחפש רהיטים עתיקים עם סיפור מאחוריהם, חומרי גלם מעניינים מהם אוכל ליצור משהו חדש ועוד אוצרות שאוכל להוסיף לאוספים שלי. יש לי המון אוספים, הבית שלנו נראה כמו ה-American History Museum בוושינגטון, יש לי אוסף מכונות כתיבה ומכונות חישוב, משקלים, כלי מטבח ישנים, מצלמות, טלפונים ומה לא.. עם הזמן נוצרו קשרים עם אספנים נוספים באיזור וממש הפכנו לקהילה בה אנחנו משתפים אחד עם השני את האוצרות שאנחנו מוצאים, יש את זה שאוסף ספרים ואת זה שאוסף טלפונים וזה שאוסף מחשבים, וכל פעם שאחד מאתנו נתקל במשהו מעניין, אנחנו מצלמים ושולחים אחד לשני.

את כמויות השידות והפריטים העתיקים שנערמו בבית משפחת שחר היה צריך באיזשהו שלב קצת לסנן. כדי שאפרת תוכל להמשיך ולעשות את מה שהיא אוהבת היא הייתה חייבת להיפרד מחלק מן העבודות שלה וכך החלה במסורת של מכירות שנתיות בהן היא פותחת את ביתה לקהל הרחב ומציעה למכירה עשרות פריטים עתיקים, פריטי אספנות ווינטג'. בסוף השבוע הנוכחי (10.12-13) תקיים אפרת את המכירה בביתה וכולכם מוזמנים.

"בנוסף לרהיטים, אני עובדת הרבה בנייר (סקראפבוקינג), מכינה אלבומים מותאמים אישית לאירועים או ימי הולדת, שנות טובות וכדומה. כל בוקר אני אומרת תודה על כך שיש לי את הפריבילגיה המטורפת לעשות את מה שאני אוהבת. אם לא היינו עושים את המעבר הייתי שקועה 24/7 בעבודה ורוב הסיכויים שלא הייתי יודעת שיש עולם אחר כל כך טוב וממלא בחוץ".

על הילדים: "יש לנו ילדים סופר סתגלתנים. בתוך תקופה של חמש שנים, עמרי עבר ארבעה בתי ספר וגם אמה בת ה-7 הספיקה לעבור בית ספר בלי שום בעיה. מיקה אובחנה עם סכרת נעורים לפני כשלוש שנים וגם לזה לא היו לה קשיי הסתגלות. היא אובחנה יום בהיר אחד לאחר תקופה של כמה שבועות במהלכם שתתה המון המון וגם קמה הרבה בלילה לשירותים. מיד היה לנו החשד שמדובר בסכרת. כל תהליך האבחון היה מאוד מהיר-  יום אחרי שכתבנו אימייל לרופאה, כבר היינו בקליניקה בבדיקת שתן וכעבור חצי שעה מיקה כבר הייתה במיון, מאושפזת לשלושה ימים. בתום האשפוז מיקה כבר הלכה לבית הספר ומאז לא החסירה יום לימודים אחד.

זה משהו שמשנה את החיים מן הקצה אל הקצה. היא מחוברת למשאבת אינסולין ומוניטור של סוכר באופן קבוע וזה לא דבר פשוט לילדה בת 12. היא צריכה להיות עירנית לכל דבר שהיא מכניסה לפה, קשה לה ללכת לישון אצל חברה כי אם הסוכר עולה במהלך הלילה היא צריכה להזריק אינסולין ואם יש ירידה היא צריכה לשתות מיץ והיא לא תמיד מתעוררת מהמוניטור שמתריע לה את זה, אז אנחנו צריכים להיות אלה שקמים ומעירים אותה. זה משהו שקורה כמעט כל לילה, כבר הפך לרוטינה שהורגלנו אליה. הנחמה היא שהיא נמצאת בגיל שההורמונים משתוללים ומשפיעים על רמת הסוכר, לחץ מבחינות יכול להעלות לה את רמת הסוכר ולכן כשתתבגר הסוכר יהיה קצת יותר מאוזן והעליות והירידות שלו יהיו צפויות יותר. עד כמה שזה נשמע מצב מורכב, למדנו לחיות עם הסכרת, כולם מסביב יודעים על זה, מיקה מדברת על זה בפתיחות וחופשיות ובבדיחות הדעת, היא מזריקה לעצמה אינסולין, מחשבת לעצמה את כמות הפחמימות וחיה איתה בשלום. מיקה לומדת ב-Rolling Hills מידל סקול והיא הולכת לחוג טקוואנדו שלוש פעמים בשבוע מזה שלוש שנים.

אמה עד לא מזמן הייתה מתעמלת קרקע באופן אינטנסיבי, שלוש פעמים בשבוע, שעתיים וחצי בכל פעם, אולם באיזשהו שלב היא התעייפה מזה וביקשה לעבור לבלט. ובנוסף הולכת לחוג אמנות שהיא מאוד אוהבת אצל מרינה פז. אמה לומדת בבית הספר Campbel School of Inovation. בית ספר ציבורי שנפתח השנה ועובד על כישורי חיים, למידה תוך התנסות, חשיבה מחוץ לקופסא והרבה STEM.

עמרי לומד ב-Westmont היי סקול, עד גיל 13 הוא שיחק בייסבול ואז החליט ללכת בדרך של אביו ועבר לשחק כדורסל.

השיחות שלנו בבית עם הילדים מנהלות בעיקר בעברית, אבל אנחנו לא מתעקשים איתם יותר מידי. זה לא הצד החזק שלנו לשמור על העברית. חשוב לנו לשמר את העברית אך לא הופכים עולמות בשביל זה. בהתחלה הם היו הולכים לשיעורי עברית והבנו שפעם בשבוע זה לא מספיק, מה גם שזה בא על חשבון הלימודים שלהם באנגלית. הגענו למסקנה שאם וכאשר נחזור יום אחד לישראל אז הם ילמדו את העברית שלהם בדיוק כמו שהם למדו כאן אנגלית. כרגע הם חיים כאן וזו השפה והתרבות שלהם, זה נותן להם להרגיש בבית ופחות זרים".

טיול מומלץ: "טיול קראוונים לצפון קליפורניה ואורגון. זה היה אחד הטיולים הטובים שעשינו. אורגון מדהימה והקראוון מאפשר ליהנות מהיופי הזה בכל רגע נתון ולהיות באווירה משפחתית כיפית. כמויות המים הגדולות, הנופים המדהימים, האטרקציות המגוונות אם זה שיט בסירת מירוץ, טיול ג'יפים או אבובים על הנהר- כל אלה הפכו את הטיול הזה לבלתי נשכח".

מה אתם אוהבים ומה לא אוהבים בארה"ב? "אוהבים את החופש לעשות מה שאנחנו אוהבים, את האנונימיות, את המרחב בבית ומחוצה לו, את השקט- גם הפנימי וגם החיצוני, את הבטחון. את הטיולים המדהימים במרחק נסיעה, את ההטרוגניות של האנשים.

לא אוהבים את כמויות הכסף שנשפכות כאן באיזור בו אנו גרים ואת אובדן הפרופורציות בעקבותיו. הכל כאן זמין, נגיש וקל להשגה ולא בטוח שזה כל כך טוב לדור הצעיר. סף הריגוש כאן עולה ועולה ועולה וכדי לרגש את הילדים צריך לעשות סלטות באוויר. זה משהו שמאוד מפריע. הילדים מוקפים שפע מטורף של מותגים, גאדג'טים שכל הזמן רק צריכים להשתדרג, טיולים ואטרקציות שילדים במקומות אחרים רק היו חולמים עליהם והם מגיעים לנקודה שכבר שום דבר לא מרגש אותם. אנחנו מאוד משתדלים להצמיד לכסף ערך של עבודה, של המתנה, לא מתפנקים במלונות יוקרה או מבזבזים ללא הכרה.

למה אתם הכי מתגעגעים בישראל? אפרת: "לחברות שלי".

איפה אתם בעוד 5 שנים? "בקמפבל. כל עוד טוב לנו כאן, אז אנחנו נשארים. אפרת: "אנחנו מקווים שעומרי יהיה בקולג', ושאני אצליח להגשים את החלום שלי שהוא שילוב בין שתי האהבות הגדולות שלי- שיקום נפשי ושיקום רהיטים. הייתי רוצה לעבוד עם אנשים שמתמודדים עם אבל, לקות, אובדן או משבר דרך עבודה בידיים. יש באמנות משהו תרפויטי וכמו שזה גורם לי לאושר כך הייתי רוצה שזה יגרום גם לאחרים".

* רוצים להשתתף במדור? כתבו לנו ל-sackerman@paloaltojcc.org