שמו הולך אחריו: שיחה עם עמיר, בנו של אפרים קישון

מאת: דלית גבירצמן

כבר שבוע ימים שאני נושמת, חושבת, וחולמת בקישונית. אפילו החי״תים שלי נעשו לפתע רפות יותר. מאז שצפיתי בסרט ״קישון״, אפשר לומר שגיליתי מחדש את האיש המוכשר והמופלא הזה, שהמציא את ההומור הישראלי. עוד לפני חנוך לוין, לפני ״החמישייה הקאמרית״ ו״ארץ נהדרת״, היה זה דווקא העולה החדש מהונגריה, ניצול השואה בעל החזות האירופאית, שלימד אותנו שהחיים – קשים ככל שיהיו – יכולים להיות גם מצחיקים. או שמא עלי לומר מצהיקים…

כמו כל ניצול שואה, זקוק היה קישון לשלושה ניסים לפחות כדי לשרוד, ויחד עם כישרון כתיבה יוצא דופן, נחישות גדולה והרבה תעוזה, הוא הצליח לעשות את מה שרבים אחריו עדיין מנסים.

היה לו טור יומי בעיתון ״מעריב״ במשך שלושים שנה.

סרטו ״סלאח שבאתי״ היה הסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס גלובוס הזהב.

הוא היה מועמד פעמיים לפרס האוסקר וזכה בשני פרסי גלובוס הזהב.

הוא סרב להשתקע בהוליווד, אפילו תמורת מליון דולר.

היו תקופות בחייו שמחזותיו הוצגו בשתים עשרה ערים שונות באירופה.

הוא קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים.

ספריו תורגמו ליותר מ-30 שפות כולל כתב ברייל.

אפרים קישון הוא סופר, סאטיריקן, במאי, מחזאי וגם צורף. הוא נולד בשם פרנץ (פריקה) הופמן, שינה את שמו לפרנץ הונט, קישהונט, קישוני, ורק על גילגולי שמו אפשר היה לכתוב מערכון שלם. והוא, כמובן, כתב:

״על ארגז תפוזים ישב לו פקיד קשיש לעייפה שכולו חאקי, יידיש וותק״, כתב קישון. "הביט בי בעצב מעל משקפיו השמוטים מטה על אפו. 'שמך?'. קישהונט. הוא רשם קישוני. 'שמך הפרטי?'. פרנץ. אז הוא אמר: 'אין דבר כזה!'. הוא רשם אפרים. זהו". וכך הפך לאפרים קישון.

כשעלה קישון לארץ, הוא נשלח מהמעברה לקיבוץ כפר החורש, ושם ביקש קישון לעבוד כסניטר ולנקות שירותים… פשוט כדי שיהיה לו זמן ללמוד עברית. את קריירת הכתיבה בשפה ההונגרית השאיר מאחוריו, ולכן שם לו למטרה ללמוד את השפה העברית על בורייה על מנת להפוך לסופר עברי; הכל כדי "להציל את עצמו מהגורל המר של מהגר נצחי". קישון היה נשוי שלוש פעמים. מאשתו הראשונה נולד בנו רפי, כיום וטרינר בתל אביב, ומאשתו השנייה נולדו ילדיו עמיר ורננה.

בשנות התשעים קיים ירון לונדון ראיון עם אפרים קישון בעיירה השווייצרית אפנסל, שם שהה קישון חלק ניכר מזמנו. אותו ראיון לבש דמות וצבע והפך לסרט אנימציה שובה לב על חייו של היוצר הפורה והמצליח הזה. במבטא הונגרי כבד, בו חית והא משמשות חליפות, ומילים רבות הופכות בפיו ממלרע למלעיל, מספר קישון את סיפור חייו כהופמן פריקה, ילד ונער הגדל תחת המשטר הנאצי. דמויותיהם המצוירות של לונדון וקישון פוסעות על הגשר מעל לדנובה, צועדות בשיירות עם יהודי בודפשט המגורשים מן העיר עדויי טלאי צהוב, ופוסעות בכל אחת מתחנות חייו. האיש, שהיה ״נרקומן של כתיבה״ מעולם לא העלה על הכתב את זכרונותיו. זו לנו הפעם הראשונה שבה אנו נחשפים לסיפור חיים מרתק, מעורר מחשבה וצחוק. השבוע, שוחחתי עם בנו של קישון, עמיר, על הסרט ועל החיים כקישון. עמיר בן ה-55, גר בניו יורק, הוא בעל תואר שלישי במחשבים והוא מנכ״ל חברת  RMDY Health, המציעה פלטפורמה של שרותי ענן לצרכים רפואיים.

עמיר, מה זה אומר בשבילך להיות קישון?

אני לא חי את זה מבחינה מיתולוגית, ואני גם לא מנסה לעשות את הקשר, כי אני חי בארצות הברית. קישון מאוד מפורסם באירופה ובישראל, אבל כאן לא. מעניין לדעת בהקשר הזה, שבשנות ה-60 אחרי ההצלחה של הסרט ״סלאח שבתי״, הציעו לאבי לעבור להוליווד והוא סרב. זה מדהים לאור העובדה, שזה היה הסרט הראשון שהוא עשה מבלי שהיה לו כל נסיון קודם, והסרט היה מועמד לאוסקר. זה קרה טרם ההצלחה שלו באירופה, כך שהוא בהחלט יכול היה לקדם את עצמו בארצות הברית, ובכל זאת הוא בחר שלא לעשות זאת. הוא היה אירופאי באופיו ובמהותו, והעדיף לחזור לחלקת האדמה הקטנה שלו.

תאר לי את אביך בחמש מילים.

תראי, במקום לתאר אותו בחמש מילים, אני בוחר לציין ארבעה שיעורים שלמדתי מחייו של אבי:

1. השואה- השואה היא כוכבת בסרט ״קישון״, וחשוב להבין, שרוב שנותיו, הנושא של השואה לא היה קיים. עד תוכנית הטלוויזיה ״חיים שכאלה״, אנשים לא ידעו שהשואה שיחקה תפקיד כל כך מרכזי בחיים של אבא שלי. הוא הרי כתב על הכול, פרט לסיפור חייו. זאת היתה תיבת פנדורה שהוא סרב לפתוח בפנינו, ולכן היינו כל כך מופתעים שכאשר הוא נפגש בהונגריה עם האדם שהציל את חייו, הוא פרץ בבכי בלתי נשלט, כמו תינוק. אז הבנו שהוא הסתיר מאיתנו את הפרק הזה בחייו. רק בערוב ימיו, השואה חזרה להיות שוב דבר מרכזי, והוא חזר לסרטי התעודה על הנאציזם. כפי שאמרתי בסרט, מבחינת הנרטיב של חייו, השואה היתה הפרק הראשון וגם האחרון. כך למדתי, שאין ניצול שואה שלא סוחב אחריו מטען שהוא לא יכול להיפטר ממנו.

אין בזה כל הגיון / אפרים קישון

– יתכן – אמרתי לאזרח האובייקטיבי – אבל אינני יכול לסבול סרטים גרמניים בישראלהם מעוררים בי בחילה.

– רגע אחד! גם הסרטים האוסטריים?

– גם הם.

– ובכן, אתה דוגל ברעיון הלאומניות.

– לא.

– אתה יודע שהרצל נאם בגרמנית?

– אני יודע.

– האם גיתה אחראי למעשי הנאצים?

– לא אחראי.

– אתה מודה בכך, שהיו גרמנים טובים שחרפו את נפשם כדי להציל יהודים?

– אני מודה בכך.

– הידוע לך, שגרמניה משלמת פיצויים ושילומים אישיים בדייקנות ובהגינות?

– ידוע לי.

– גרמניה המערבית, היא אחת המדינות המועטות התומכות בנו בזירה הבינלאומית.

– נכון.

– אנו זקוקים לעזרתם, לא כן?

– בהחלט זקוקים.

– כלום אפשר לשנוא עם שלם לעולמים?

– אי אפשר.

– אם כן, הגד לי עכשיו את עמדתך לגבי הסרטים הגרמניים

– אינני יכול לסבול אותם. הם מעוררים בי בחילה.

– איפה ההגיון שלך?

– נשרף באוושויץ.

2. סליחה- כשמסתכלים על מהלך חייו של אבא, רואים שחשוב ללמוד לסלוח ולהמשיך הלאה. למעשה, היו לו את כל הסיבות שלא לגעת בנושא של גרמניה ומזרח אירופה. מצד שני, במחצית השנייה של חייו הוא התחיל לעבוד בגרמניה, באוסטריה ושוויץ והוא סלח לעם הגרמני, והעם הגרמני קיבל אותו אליו. הוא הראה לנו שאפשר לראות את האור בקצה המנהרה כשזה מגיע לסליחה בין עמים. אבא תמיד ידע כיצד לשים את הדברים בצד ולהתקדם הלאה. הוא בהחלט ראה את ההצלחה שלו בכך שהנכדים של אלו שרצו להשמיד אותו בעבר, עומדים כעת בתור כדי לזכות בחתימה שלו.

Follow your dreams. 3- אדם מגיע מהונגריה, בקושי שולט בשפה העברית, לא למד דבר על קולנוע, והנה הוא מחליט לעשות סרט. הוא קונה שניים שלושה ספרים ולומד לעשות סרטים. הוא עושה סרט ראשון ומגיע איתו להוליווד. כך הגיע לארץ, מבלי לדעת מילה בעברית, והחליט להיות סופר עברי, ולשם כך הוא למד את המילון העברי. אחרי שלמד את המילון, הוא התחיל אפילו להמציא מילים כמו ״לגמוז״. אז למדתי ממנו את הנושא הזה, שאם אתה רוצה לעשות משהו, תעשה אותו עד הסוף. זה רק עניין של מאמץ. כמובן, גם של כישרון, אבל זה קודם כל דורש מאמץ.

4. הילחם בשדים שלך- לפני כמה חודשים שמענו בחדשות על התאבדויות של אנשים מפורסמים כמו קייט ספייד ואנתוני בורדיין. לאבא שלי היו כל הסיבות להתאבד, כי הוא היה בדיכאון כרוני, אבל הוא נלחם בזה. עד שלוש השנים האחרונות של חייו, הוא לא נתן לשדים שלו לנצח, או לחדור למגרש שלו. אגב, ארט בוכוואלד היה ה״אפרים קישון״ של ארצות הברית. הוא גם היה יהודי ממוצא הונגרי שכתב בוושינגטון פוסט, וטוריו התמקדו בסאטירה פוליטית, וגם בוכוואלד סבל מדיכאון קשה. כך שכל אחד מאיתנו מקבל את הקלפים שלו בחייו, ואיתם הוא צריך לשחק. אבא שלי לא קיבל קלפים טובים בהתחלה והוא לא וויתר. אני גאה בו שהוא היה מסוגל לקחת את הפרידיספוזיציה שלו ולהביא אותה לגבהים, שכל אדם אחר עם רקע יותר טוב, היה שמח להגיע אליהם. הוא שיחק היטב עם הקלפים שלו, תוך שהוא נלחם בדיכאון הכרוני שלו, והמשיך ליצור. זה מעורר השראה.

נדמה שמעולם לא הייתה, וככל הנראה, לעולם לא תהיה עוד דמות כמו של קישון. מה בעיניך ייחד אותו?  וכיצד הוא תפס את עצמו בעולם התרבותי של ישראל?

בחגיגות השבעים לעצמאות ישראל, הוא נבחר כיוצר מספר אחת על ידי קוראי ידיעות אחרונות. וזה דבר מדהים, כי מדובר באדם שנפטר לפני שלוש עשרה שנה. אני חושב שההשפעה שלו על התרבות הישראלית היא מז׳ורית, כי הוא הביא את ההומור לארץ. הוא הגיע בתקופה שהכול היה מאוד קודר; אחרי השואה ומלחמת העצמאות, והוא הכניס את הצד היותר הומוריסטי-ציני לתרבות הישראלית. כשאנחנו מסתכלים כיום על ״ארץ נהדרת״ וכל הדברים הנהדרים שקורים בארץ מבחינה הומוריסטית וסאטירית, חשוב לזכור שהוא היה הראשון. באשר לתפיסה שלו את עצמו, הוא התנהל כמו ידוען, עוד בעידן שלא ידעו אפילו מה זה סלב. תמיד היה לבוש בחולצה שחורה, והוא היה מקבל את פני האנשים בחלוק שחור. כך הוא יצר לעצמו תדמית מסתורית כזאת, כחלק מניהול מדויק של הפרסונה הציבורית שלו.

מהו זכרון הילדות הראשון שלך?

עמיר קישון

תראי, החיים עם אבא שלי התנהלו בשתי קומות. גרנו בבית באפקה ובקומה העליונה היה המשרד שלו. שם היה החדר שלו ושם התנהלו החיים שלו. שם הוא יצר ושם היתה לו גם מיטה. כך שהחיים שלנו התנהלו בשני מישורים. בקומה התחתונה היתה המשפחה האמיתית, ושם היו מתנהלים כל החיים האמיתיים עם כל הצרות והבעיות. הוא ישב למעלה וכתב על המשפחה אבל במישור אחר. שם אנחנו אחרים. היום, כשאני מסתכל על זה, נראה כאילו גדלתי בשתי משפחות. אחת היתה המשפחה האמיתית והשנייה הייתה המשפחה שחייתה בראש שלו ואותה הוא תיאר. נשאלת השאלה, איזו משפחה היא האמיתית? המשפחה שקרתה או המשפחה שרצה שתהיה? אני החלטתי שזה איפשהו באמצע. אני לאו דווקא בוחר במשפחה של היומיום. יש את המושג של הנרטיב של חיינו, וכשאדם נפרד מהוריו, הוא שואל את עצמו מה הם באמת חשבו. לנו יש תיעוד של מה שהוא חשב, דרך הכתיבה שלו. זה מישור נוסף שבו הוא התקיים.

עד היום זוכר אני בגעגועים כיצד נהג אבי המנוח לכבות את מקלט הרדיו עם שובו הביתהכדי להשתיק את השאון המעורר עצבנותבימים אלה אני עד לתהליך הפוךכל אימת שראש המשפחה,כלומרבני עמירחוזר מבית הספרהוא מסובב בדרכו אל חדרו את כל הכפתורים העשויים להפיק רעש כלשהוהוא עושה זאת בהיסח הדעת וכלאחר ידואין זה משנה אם זהו כפתור של פטפון אורדיוטרנזיסטורטלוויזיה או מערבל הקרוי מיקסרהעיקר הרעש

(מתוך השאון המעורר / אפרים קישון)

ההתרשמות שלי מהסרט היתה שההומור הוטבע באופן שבו אתהרננה ורפי מביטים על החייםאפילו קטעי חיים טרגיים כמו התאבדותו של הסבארבא שלכם שקפץ מהחלון או ההתמודדות עם זכרון השואה קיבלו אצלכם בבית עיבוד קומי

כן, אנחנו נולדנו אל תוך ההומור. זאת הייתה השפה אצלנו. כלומר, במשפחת קישון אין דבר כזה שמדברים בלי ספין מסוים. הכדור תמיד נוגע במחבט במסובב, ואתה צריך לדעת שאתה מקבל כדור מסובב. ככה תמיד דיברנו. הנושא של ההומור עבר גם לדור של הילדים שלנו, ולכן אנחנו תמיד מסתכלים על החיים בצורה קצת הומוריסטית וסאטירית.

כמורה לעברית לא יכולתי שלא להתרשם מהאופן שבו למד אביך את השפה העברית על בוריההעבודה בניקוי אסלות בקיבוץ איפשרה לו למעשה לפנות את מרבית שעות היום ללימודוהספק של עשרים מילים חדשות ביום הוא חלומה הרטוב של כל מורה

לפי דעתי, הוא למד הרבה יותר מעשרים מילים ליום, כי הוא למד את כל המילון. זה חוזר לעניין של המסירות והטוטאליות שלו. אם אתה עושה משהו, תעשה אותו עד הסוף. ובשביל לחדד את הנקודה הזאת, חשוב להבין שלא היתה לו שום משיכה ליהדות או לישראל. זאת היתה החלטה פרקטית. אחרי השואה, הוא התחיל לחוות את הקומוניזם, ואז הוא החליט שהוא עוזב. הוא הגיע למדינה שהוא לא היה קשור אליה מבחינה אידיאולוגית. הוא הרגיש את עצמו הונגרי בכל רמ״ח אבריו, אך זה הפך לסיפור אהבה. זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון, אבל הוא הגיע לארץ ופשוט התאהב בה. הוא תמיד אמר שאירופה זה בשביל העבודה, וישראל זה הדבר האמיתי. ישראל זה הבית והכבוד שהוחזר לו, כיהודי.

לאחר גירושיו מאשתו הראשונה, התחתן קישון בשנית עם שרה ליפוביץ, אותה כינה בטוריו ובספריו ״אשתי הקטנה״. 44 שנים ארכו חיי הנישואים בין אפרים לשרה, עד שנפטרה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. אז נישא קישון בשלישית לליסה ויטאסק, אוסטרית תושבת וינה, שהיתה צעירה ממנו בשנים רבות.

יש בכם המון סלחנות כלפיואתם לא נוטרים לאביכם על שעזבאתם לא נוטרים לו על ניאופיוואתם לא נוטרים לו על כך שלא סעד את אימכם בימיה האחרונים

אני יכול להגיד לך, שהחיים לא היו אידיליה, אבל הוא עשה כמיטב יכולתו. אי אפשר לבקש מהבן אדם יותר מזה. הוא התמודד עם השדים שלו, והיה לו את המשפחה השנייה של היצירה, ויחד עם זאת, אני מרגיש שהוא עשה את הכי טוב שהוא היה יכול. מכאן נובעת הסליחה. שלושתנו מאוד שונים בגישה שלנו וכל אחד מאיתנו נותן זווית אחרת בסרט. רפי הוא ההיסטוריון של קישון. הוא יודע כל דבר על הכתיבה שלו, והוא גם המעריץ הגדול ביותר שלו. אגב, יש לו מופע בארץ שבו הוא מספר על חייו של קישון. רפי חי בתוך יצירתו של קישון, והוא גם חי בביתו באפקה. רננה, שאנחנו קוראים לה ננה, היא מתייחסת לכל זה ברמה האמוציונלית, אולי ברמה הכי אמיתית, כמו בת שמתייחסת לאבא. הקטעים שלה בסרט, הם הקטעים הכי מרגשים. ואני, עושה נסיונות נואשים לקחת את הצד האנליטי, בנסיון לנתח את חייו. כל אחד מאיתנו נמצא בתוך או מחוץ ליצירה, ואני בחרתי להסתכל עליו כבן אדם. היו לנו כל הסיבות לכעוס, אבל אנחנו אוהבים אותו. שלושתנו ילדים של יוצר טוטלי, ועבורנו היצירה היא ילד נוסף או משפחה נוספת. הוא לא היה אבא רגיל שיושבים להכין איתו שיעורים ביחד. בגלל השואה והרקע שלו, היו לו את המוגבלויות שלו מבחינת נתינת אהבה, ולמרות כל הדבר הזה, אני מבין שהוא עשה את המיטב.

מה היה התסכול הכי גדול או האכזבה הכי גדולה שלו?

הוא היה אומר שזה חוסר ההערכה של הממסד האמנותי כלפיו. תמיד שמו אותו במשבצת של הומוריסטן ואילו הוא התייחס אל היצירה שלו ברצינות גמורה. כמו מתמטיקה או משחק שחמט. אני חושב שזה כאב לו שלא התייחסו אליו כאל סופר אמיתי. חשבו גם שהוא היה ימני, וזה לא נכון, אבל הוא קיבל כל כך הרבה אהבה ואני לא חושב שהיה לו חסך.

עמיר מספר לי בהמשך שיחתנו על חלומו להפיק שוב את קישון בברודווי וכן לעשות גרסה מחודשת לסרט ״השוטר אזולאי״. כל זה יקרה, הוא מקווה, אחרי שהחברה שלו תעשה אקזיט.

ז׳אנר סרטי הדוקו נתן בשנים האחרונות קפיצה אדירה, ומז׳אנר מנומנם הפך לפופולרי מאוד. הבחירה האמנותית לשחזר את הראיון בין ירון לונדון לאפרים קישון ולהציגו כסרט אנימציה המשלב קטעי ארכיון וראיונות עם בני המשפחה הקרובים, הופכת אותו, בעיני, לפנינה קולנועית וגורמת לו להיכנס לרשימת הסרטים המומלצים שלי בפסטיבל הסרטים היהודי 2018 הנפתח בסוף השבוע הקרוב ב-OFJCC.

 

שבת שלום!

שלכם,

דלית

dalit@gvirtsman.com

מעונינים בעדכונים והמלצות נוספות?

הצטרפו לרשימת התפוצה

https://paloaltojcc.org/Subscrib