משתבחים כמו יין טוב: הכירו את חיים ואלישבע גור-אריה

מאת: אביב פרץ

על גבעה ירוקה בצפון קליפורניה, מוקפת בכרמים וחורשות, שוכנת לה הנחלה של חיים ואלישבע גור-אריה. כמעט חודשיים חלפו מאז נסעתי לבקר אותם במחוז אמדור, המשתרע למרגלות רכס הרי הסיירה נבאדה, והחוויה עדיין מתנועעת בתודעתי.

צילום: אלישבע גור-אריה

היה זה יום ראשון של תחילת אוקטובר, פסטיבל ה-Big Crush לציון חגיגות הבציר היה בעיצומו, ועשרות יקבי המחוז פתחו את שעריהם בפני שוחרי היין. היקב של חיים ואלישבע – C.G. Di Arie שמו – אף הוא לקח חלק בהילולה. איך שהגעתי, עוד לא הספקתי לחצות את מפתן חדר הטעימות, וכבר נענד על ידי צמיד נייר והושט לי גביע יין. ואז, לאחר שבועות על גבי שבועות של תיאומים מקדימים, פגשתי את חיים ואלישבע בשר ודם.

במכנסי ג׳ינס וכובע קאובוי חיים נראה כמו גבר שמור בשנות השישים שלו, אלא שזה מכבר הוא הגיע לגבורות ומתנשא לגיל 84. הוא מתגלה כטיפוס לבבי ורגוע, ולעומתו – בהשלמה סימביוטית – אלישבע היא כריזמטית ובעלת מזג גועש, ובמראהּ מזכירה לי יותר מהכול את השחקנית האמריקאית, רובין רייט. כשאני מתבאס מכך שהחמצתי את סמינר היין שהעביר חיים, היא מקוששת למעני, במהירות שיא ובקלילות אגבית, קהל לסמינר נוסף.

הם הכירו בתחילת שנות ה-70. חיים היה בן 36, מדען מזון, ואלישבע הייתה בת 23, רקדנית בבלט של אוקלנד אבל כבר אז חזק בעניין של יין. ״פגשתי אותו במסיבה״, היא מספרת בכמה דקות של סטנד-אפ מאולתר בפני הקהל של סמינר היין, ״לכ-ל הבחורים במסיבה היה שיער ארוך וגיטרה. פתאום נכנס לשם הבחור הזה: קרח, עם אקורדיון ובנג׳ו. אמרתי לעצמי: ׳עד כאן!׳ ולא רק זה, הוא היה איש של בירה בכלל! אז הוא ניגש אליי ומתחיל לחזר אחריי, ואני אומרת לו: ׳אמממ אתה מחזיק בקבוק בגודל הלא נכון!׳״

את פרויקט היין השיקו לפני כמעט שני עשורים, כשחיים היה בן 65 ואלישבע בת 52, "פרויקט מאוד נועז להתחיל בכזה גיל, ועוד משום דבר, מפיסת אדמה", מוסיפה אלישבע. חלוקת התפקידים ביניהם ברורה: חיים הוא היינן והמדען, ואלישבע אחראית לכל היתר: ניהול, מיתוג, עיצוב, שיווק ומכירות.

יותר מחצי שנה של חיפושים קדחתניים חלפה עד שהזוג מצא את פיסת האדמה המיוחלת, ולמעשה אז רק התחילה העבודה המפרכת. היה צריך לחשף את השטח, לנטוע כרמים, לסלול כבישים, לחפור תעלות מים, ולבסוף, לבנות יקב ובית מגורים לזוג ובתם. ״כל זה, בעלי אמר לי, צריך להיעשות תוך שנה וחצי״, משחזרת אלישבע. יום אחד, בעודה ניצבת על אדמת הבּוּר, הגיח לפתע טריילר גדול וארוך, ״אני חושבת לעצמי, ׳מי זה שבא לכאן?׳ ומתוך הטריילר קופץ החוצה בעלי, ומכריז: ׳זהו זה, אנחנו הולכים לגור בטריילר הזה, להיות כאן שישה ימים בשבוע ולסיים לעשות הכול, כי אין לי זמן!׳ וזה בדיוק מה שקרה. גרנו בטריילר הזה במשך שמונה חודשים, ויום בשבוע חזרנו הביתה, היינו עכבר הכפר ועכבר העיר״.

התוכנית המקורית שלי הייתה לראיין את אלישבע. מכרה משותפת סיפרה לי על אישיותה הכובשת ועל סיפור חייה המעניין: גדלה בעמק יזרעאל, ובגיל 13 היגרה בנסיבות משפחתיות ובניגוד לרצונה לסן פרנסיסקו, באחת משתי האוניות האחרונות שהגיעו לאליס איילנד (״אבא שלי לא הסכים להתגרש מאמא שלי, אז סבא שלי פרש את חסותו עליה והיא באה לכאן לבד, ואז פיתתה את אבא שלי לבוא לפה איתנו. לא רציתי לבוא לפה. כשהגענו לנמל, היה לי התקף זעם וארבעה אנשים סחבו אותי לאונייה, ולא התאקלמתי במשך זמן רב, כי לא יכולתי להשלים עם זה״). אלא שאחרי ששיגרתי מייל מנומס, שבו ניסיתי לרחרח אם תיאות להתראיין, כתבה חזרה: ״מי שאתה באמת צריך לראיין הוא חיים בעלי, הוא אִיקוֹנוֹקְלַסְט! הוא יחיד במינו!״, ואז הפליגה בשלל תיאורים. לא נדרש יותר מזה כדי לשכנע אותי.

זוהי כבר שעת אחר הצהריים מאוחרת, והמולת פסטיבל היין של תחילת היום הולכת ושוככת. חיים ואלישבע מתארגנים לתזוזה, נפרדים בחום מצוות העובדים שלהם, ויחדיו אנחנו שמים פעמינו אל ביתם הנאה שבנחלה. בדרך אנחנו עוצרים ביקב, ואלישבע מתעקשת לערוך לי בו סיור מקיף. כשאנחנו מסיימים, בעודי חושב לעצמי, ״או, סוף כל סוף נתחיל את הריאיון״, היא פתאום מכריזה: ״אה! הכנתי ארוחת ערב, משהו קטן״.

אנחנו מסיבים אל שולחן האוכל, ותוך כדי הארוחה (הלא קטנה) אני מראיין את חיים. הוא נולד בתורכיה באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, ובגיל 14 עלה לישראל – בגפו.

מה גרם לך לעלות לארץ לבד?

״מאז שהייתי ילד קטן אמרתי שאני לא רוצה להישאר שם, יפה מאוד הבנתי שהייתי יהודי ושונה מהאחרים. הייתי ילד יהודי במדינה מוסלמית, ולא אהבתי שהתנהגו אליי כמו אל יהודי מלוכלך. זה לקח כמה שנים, אבל הייתה הזדמנות בהקמת המדינה, הייתי בן 13 וגיליתי שיש לי דוד שגר בארץ״.

אז זה היה רעיון שלך?

״כן. אבל לקח לי יותר משנה לשכנע את ההורים שלי, עד שהם יצרו קשר עם הדוד, ושכנעו אותו שאני צריך לעבור לשם״.

לישראל עלה חיים באונייה, ״היו עליה מאתיים איש, ואני ציפיתי שאהיה מיוחד במינו… ירדנו מהאונייה, וציפיתי שהדוד יבוא לקחת אותי, אבל אף אחד לא בא״. הוא נשלח עם יתר הנוסעים למחנה קליטה בחיפה, עברית לא ידע. אחרי כמה ימים ברח מהמחנה כדי לחפש את משפחת דודו, שידע שהתגוררה ברחוב עבאס בחיפה, ״ראיתי את כולם לוקחים טרמפ, אז עצרתי מכונית ונכנסתי אליה״. הוא הצליח לאתר את משפחת דודו, ״הם גרו בבית שהם פלשו אליו, לדוד שלי היו שתי בנות, וגם הסבתא שלי גרה איתם. אשתו בלה הייתה אישה רגשנית עם לב טוב, היא אמרה לי: ׳תישאר איתנו׳. הם היו עניים, וזה היה מאוד קשה״. חיים חי איתם שנתיים, עד שהוריו באו לבקר אותו בישראל, ״אבא שלי היה אז סוחר מצליח, אז הם קנו דירה במקום יפה מאוד בחיפה, ועברתי לגור בה לבד כשהייתי בן 17. הלכתי מקצה אחד לאחר״.

בתוך כך התקבל חיים לתיכון היוקרתי ״הריאלי״. ״הייתי טוב במתמטיקה, פיזיקה וכימיה, אז הלכתי בכיוון הזה. היינו שני תלמידים עולים חדשים וכל השאר היו ילידי הארץ, זה היה מאוד קשה, אבל היה לי מורה פרטי לעברית, ועד שגמרתי את השישית כבר ידעתי לדבר את השפה״. אלא שבסופו של דבר חיים נשר מהתיכון, והתגייס לצבא. הוא הלך לקורס קצינים וחתם שנה קבע, אבל אז החליט שמספיק לו, ״הצבא לא עניין אותי יותר. חשבתי: אשתחרר ואעשה תעודת בגרות. כימיה לא אהבתי בתיכון, כי חשבתי שזה פשוט עניין של זיכרון. רק כשלמדתי לבגרות, התחלתי להתעניין בכימיה. היה לי מורה פרטי, והוא הראה לי שיש היגיון בכימיה. ניגשתי לבחינות הבגרות, והתקבלתי לטכניון להנדסה כימית. עבדתי ביום ולמדתי בערב, ואחרי זה הלכתי לטכניון יום״.

לאחר שסיים את התואר הראשון, רצה חיים לעשות תואר שני במדעי מזון בארה״ב.

איך בכלל, בישראל של סוף שנות ה-50, חשבת על הרעיון ללמוד בחו״ל?

״פגשתי מישהו שלמד בארה״ב, הוא עשה שם דוקטורט במדעי המזון, חזר ונהיה מרצה בטכניון. הוא התחיל לספר לי על הנדסת מזון, וזה עניין אותי. בחיים קורים דברים שאין לוגיקה מאחוריהם, לפעמים אתה פוגש אנשים באקראי, ופתאום נקרית בפניך הזדמנות, ואתה או לוקח אותה או ממשיך ללכת. רוב הדברים שקרו לי בחיים, קרו כשזיהיתי הזדמנות ולקחתי אותה, ואילולא לקחתי אותה החיים שלי היו יכולים להיות מאוד שונים״.

בטכניון לא הייתה מחלקה של מדעי המזון, ועל כן הגיש חיים מועמדות לשלוש אוניברסיטאות בארה״ב – והתקבל לשלושתן. אחת מהן הייתה MIT, אך הוא העדיף על פניה את אוניברסיטת אלינוי, משום שבה הוצעה לו מלגת קיום חודשית של מאתיים דולר נוסף על פטור משכר לימוד. וכך, ב-1960 הוא עזב את ישראל.

פערי התרבות לא פסחו עליו. כשנחת בשיקגו, עלה על רכבת כדי להגיע לקמפוס השוכן בעיר אורבנה. ״כשקיבלו אותי לאוניברסיטה קיבלתי מכתב מהדיקן, והיה כתוב בו: ׳כשאתה מגיע, אל תהסס להתקשר׳״, הוא פוצח באנקדוטה ואלישבע מזדרזת להבהיר, ״אתה יודע, מהמכתבים הכלליים האלה ששולחים לגזיליון סטודנטים?״ חיים ממשיך, ״הגעתי ביום ראשון, ירדתי מהרכבת, וחיפשתי את השם של הדיקן בספר הטלפונים שבתא הטלפון. התקשרתי לבית שלו, ואמרתי לו: ׳אני כאן!׳״ למרבה ההפתעה, הדיקן לא רק שלא טרק לחיים את הטלפון בפרצוף, אלא אף בא לאסוף אותו מתחנת הרכבת והוציא אותו לארוחת ערב. ״אחרי האירוע הזה הבנתי שאנשים לא באמת מתכוונים למה שהם אומרים״, מסכם חיים.

אלא שהשהות של חיים בארה״ב התארכה מעבר למצופה. ״חשבתי שאעשה רק תואר שני ואחזור, אבל באמצע התואר הפרופסור שלי אמר לי: ׳אתה כבר פה, תסיים את התואר השני, ומה תעשה? תמשיך כבר לדוקטורט׳. השתכנעתי. גמרתי את התואר השני ואת הדוקטורט – ואלה היו שני פרויקטים שונים לגמרי – ועשיתי את זה מהר מאוד, בשלוש שנים. כשסיימתי, אמרו לי: ׳מה, תגמור את הדוקטורט ותיסע לארץ? תישאר פה, תצבור קצת ניסיון׳. אז התחלתי לחפש עבודה. את הדוקטורט שלי עשיתי על תכונות מסוימות של הקמח, וזה עניין הרבה חברות במערב התיכון של ארה״ב״.

אחת מהחברות הללו הייתה Quaker Oats, הידועה במותג דגני הבוקר המצליח שלה, ״קפטן קרנץ׳״. ומה הזיקה של חיים לאותו מוצר? חכו לזה. ״בשנות ה-50 אחד מהמתחרים של Quaker Oats יצא עם מוצר בשם Chex, ורשם עליו פטנט. Quaker Oats ייצרו מוצר של דגנים בשם Life עם אותו תהליך של Chex, אבל הייתה להם בעיה: החברה עם הפטנט דרשה מהם שיפסיקו לייצר את Life. רק שזה היה מוצר מאוד מצליח, אז במקום להפסיק לייצר, הם רצו למצוא לו תהליך ייצור אחר, והטילו עליי את המשימה. כשהייתי בארץ, עבדתי בחברה לחוטי חשמל, הם היו לוקחים חוטי חשמל ומכסים אותם בפלסטיק בתהליך שנקרא extrusion, השחלה. extruder זה כמו מכונה לטחינת בשר, דיסקיות עם חורים. אז חשבתי לעצמי, בעצם אפשר ליישם את זה גם על דגני בוקר… בינתיים Quaker Oats כנראה הגיעו לפשרה עם המתחרים ושילמו להם תמלוגים, אז פתאום באו ואמרו לי: לפרויקט הזה אנחנו לא רוצים את Life, אלא אנחנו רוצים לייצר דגני בוקר לילדים – דגני הבוקר של Life הם יותר של מבוגרים, לא כל כך מתוקים – וככה השתמשו בטכנולוגיה של ההשחלה בשביל קפטן קרנץ׳״.

מה היה שונה במרקם?

״הכול. הטעם היה שונה, תחושת הפה הייתה שונה. ב-Life לא מייצרים את החתיכות הקטנות, אלא מייצרים ׳דף׳ שלם, מכניסים אותו לאפייה בתנור, ורק אחרי זה חותכים אותו״.

חיים עבד ב-Quaker Oats במשך שבע שנים, עד שמאס במזג האוויר הקשה של שיקגו. הוא התחיל לחפש עבודה, ומצא את דרכו לקליפורניה, כשהצטרף לחברה בסאניווייל, שהייתה חלק מ-United Aircraft. ״זו הייתה קבוצה קטנה של מדעני חיים שהתמחו בפיתוח מזון לאסטרונאוטים. כולם שם היו יהודים. את המימון הם קיבלו מהממשלה, ולחברה עצמה היה עניין להשתתף בזה, כי הם ייצרו את החלליות״.

מתי בעצם הבנת שאתה לא חוזר לישראל, שאתה נשאר בארה״ב לכל החיים?

אלישבע: ״אף אחד אף פעם לא שאל אותנו את השאלה הזו! בכל השנים שחיינו כאן!״.

חיים: ״למעשה, חייתי כל הזמן על המזוודות שלי. עמדנו לחזור לישראל בסוף 1973. קיבלתי שם עבודה טובה מאוד, חשבתי שזו הזדמנות נהדרת, הלכתי על זה, ואז הכול התחרב… זה היה עיכוב כלכלי שלא היה במשוואה״.

אלישבע: ״הוא היה אמור להיות דירקטור של חברה – נתנו לו בית, רכב, וחיכו לו בקוצר רוח. כבר היינו ארוזים לגמרי: הרהיטים, מוצרי החשמל… עד לרמת הסכו״ם. הכול הגיע לנמל חיפה, ואז מלחמת יום כיפור פרצה. בחברה אמרו: תשכחו מזה, אנחנו לא מקבלים את המימון שבנינו עליו. לנו לא היה שום דבר חוץ מהמזוודות״.

אבל קיבלתם אחר כך את הכול בחזרה, לא?

אלישבע: ״לא! לא קיבלנו שום דבר בחזרה, שום דבר! זה היה כאילו עכשיו היגרנו לארה״ב! לי היה משבר רציני מאוד, התמוטטות עצבים. אני חושבת, שמאותה נקודה ידענו שאנחנו לא חוזרים יותר. זה מעניין, כי אף פעם לא דיברנו על לא לחזור יותר, אף אחד מאיתנו לא הושיב אף פעם את האחר לשיחה ושאל אותו ׳אתה חושב שאי פעם נחזור?׳ ואז ענינו יחד ׳לא, לא נחזור׳ – אבל ידענו. כל אחד מאיתנו ידע לעצמו״.

בעקבות החוויה הטראומתית החליט חיים בו במקום שהוא לא מתכוון יותר לעבוד בשביל מישהו אחר, ויצא לדרך עצמאית. הוא הקים חברה לפיתוח מזון וטעמים, ובמסגרתה פיתח מצרים רבים, כמו הרוטב לסלט Hidden Valley Ranch, עד שב-1998 מכר את החברה כדי להתפנות לחלום הגדול שלו ושל אלישבע: ייננות.

חיים מעיד על עצמו שהוא אוהב יינות אלגנטיים ומאוזנים, ״אני לא אוהב להכין יינות אגרסיביים מדיי או אלכוהוליים מדיי, ולכן למדתי שאני חייב לחכות לפרי שיבשיל״. במיוחד הוא אוהב להכין יין בְּלֵנְד, יין שיוצרים ממספר זני ענבים בניגוד ליין זני, שרובו המכריע מזן אחד. ״אם אני מכין זני, יש לי מחויבות לשמר את הזהות שלו״, הוא מסביר, ״אבל אם אני מכין בלנד, אין לי שום מחויבות, אני יוצר לו זהות, וזה נותן לי הזדמנות לבטא את עצמי ולהיות יצירתי יותר״.

מתי בעצם הפכת למומחה יין?

״אלישבע הפכה אותי לכזה, התשוקה שלי ליין התחילה כמה שנים אחרי שהכרתי אותה. ראיתי כמה מאמץ אנשים משקיעים בזה, התחלתי ללמוד את התרבות של היין וזה משך אותי לתחום״.

זה נראה כאילו חוץ מידע צריך גם חך מאוד רגיש. אני תוהה אם מדובר במקרה הביצה והתרנגולת, או שמספיק שיהיה לך הידע ואז אתה מפתח את החך?

״אתה יכול ללמוד, לאמן את עצמך לזהות דברים שאתה חושב שאתה לא מסוגל לזהות, אבל זה גם עניין של גנטיקה, עד כמה רגישות בלוטות הטעם שלך. לי אולי יש חך יותר רגיש, אבל בנוסף אני לא פוחד לנסות דברים, בכל פעם שאני יוצר משהו אני אוהב לטעום אותו, גם אם זה רע, וזה נותן לי הזדמנות ללמוד״.

אז אף אחד לא אימן אותך?

חיים: ״זה פשוט בא אליי. פגשתי אנשים שלימדו אותי דברים, וניסיתי להשתמש בהם במה שעשיתי, אבל לא היה לי מנטור באף שלב בחיים״.

אלישבע: ״בתעשיית הטעמים ישנה שפה של Descriptors, מְתארים. נניח שאתה טועם סוביניון בלאנק ואתה באותו זמן גם מריח אותו – כי הרי חוש הריח קשור לחוש הטעם – ומישהו אומר לך: ׳נכון שיש לזה ריח כמו של סמרטוט רטוב?׳ המתאר הזה לא היה בתודעה שלך, אבל עכשיו אם מישהו יאמר את זה שוב, אתה תגיד: ׳כן!׳ אף אחד הרי לא טעם סמרטוט רטוב, אבל יש משהו בריח שגורם לך לומר את זה. ואז זה נכנס לך לזיכרון, וטעם הוא זיכרון: אתה תמיד זוכר את מה שאמא שלך בישלה, אם היא הכינה שקשוקה, היה לה טעם ספציפי, ואפילו אם מישהו אחר יכין לך, אתה תגיד: ׳זה לא אותו דבר׳. אז בשלושים ומשהו שנה אתה מפתח מילון ענקי של מתארים״.

חיים: ״אתה משתמש בהרבה מטאפורות כשאתה מתאר טעמים ויוצר שפה, ואתה חייב לדעת את השפה כדי לקחת חלק בשיח, זו ההכשרה״.

אלישבע: ״חיים הוא מה שנקרא Supertaster. אנחנו יכולים ללכת למסעדה, הוא יטעם משהו ויגיד: ׳יש בזה חרוב!׳ ואני כזה: ׳על מה אתה מדבר?׳ הוא יבקש מהמלצר לברר, המלצר ייגש לשאול את השף, ואז השף ייצא ויאמר: ׳כן, יש בזה 1 מיקרוגרם של חרוב׳, וחיים עלה על זה! אני לא יכולה לעשות את זה. אבל הבת שלנו יכולה, אז אני חושבת שישנו גם עניין תורשתי, כי מי אימן אותה? אף אחד״.

חיים: ״אבל אומרים שאתה מאבד את זה כשאתה מזדקן״.

אלישבע: ״אבל אתה לא איבדת את זה, לא איבדת את זה בכלל… (פאוזה) אני מניחה שזה אומר שאתה לא זקן!״

הדקות נוקפות והשיחה נעימה לי עד מאוד, אבל מבעד לחלון המטבח רואים כבר את החשיכה יורדת. אין כוונתי לחשיכה עירונית, זו שמנצנצים בה מכל עבר אורות זעירים, כי אם לאפילה גמורה, עלטה. מכיוון שהדרך חזרה לסן פרנסיסקו ארוכה היא, אני נאלץ לחתור לסיום.

אתה בן 84. יש לך עוד חלומות שלא הגשמת או מטרות שלא השגת?

חיים: ״אני רוצה לסיים את הפרויקט הזה, להביא אותו לסיום מוצלח. הצלחה תהיה אם אוכל להפוך אותו לרווחי, וכדי להפוך אותו לרווחי, אני צריך להפוך את היקב למותג טוב יותר ומוכר יותר, זה האתגר. אני לא רוצה לעשות עוד שום דבר אחר, אבל זה לא דבר קל להשגה״.

אלישבע: ״זו משימה מְזרת אימה, כי יש כ-5,000 יקבים רק בקליפורניה וכ-8,800 יקבים באמריקה. וכדי להפוך למותג קליפורני או אמריקאי מצליח, כך שנוכל למכור אותו ולסיים, צריך טוטליות״.

והמטרה הזו היא שגורמת לכם להמשיך לנוע?

אלישבע: ״אני חושבת שכן. אבל, גם הזמן הוא גורם מכריע, אם כי חיים עדיין מלא אנרגיה – רץ, מתעמל, אוכל כמו שצריך, ויש לו גוף נהדר. הוא הישגי מאוד, והוא רוצה לסיים את זה באופן כזה שירגיש שהוא הותיר חותם, והחותם איננו רק חותם אישי, אלא כזה שהוא יכול למדוד מחוץ לעצמו, שהוא ירגיש יותר… יותר… מה זה הדבר הזה שדוחף אותך?״

חיים: ״כי אחרת, כשאתה הולך מכאן לא נשאר ממך שום דבר״.

אלישבע: ״אתה רוצה להשאיר משהו אחריך, לדורות הבאים. אני חושבת, חיים, שאמרת את זה פעם בצורה שמאוד התחברתי אליה, אמרת: ׳אני רוצה לסיים את זה עם כבוד׳. אנחנו מודעים לעניין הזמן האוזל, אבל זה לא מרפה את ידינו, להפך – זה מטעין אותנו באנרגיה. יש מין תחושת דחיפות, אבל לא של פאניקה אלא של להיטות, של this is it, אנחנו חייבים לסיים את הפרויקט הזה״.

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

*רוצים לקבל עדכונים שוטפים מאתר בעניינים ומה-ICC בכלל? הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו