חנוכיות

אין ישראלי שאינו יודע מהי חַנֻכִּיָּה, ובוודאי אף אחד מאיתנו לא קורא לחנוכיה מנורה. ובכל זאת, מהם שורשי המסורת לשימוש בחנוכיה רק בחנוכה? וגם איך חוגגות העדות השונות את החג?

בזמנים מוקדמים מאד, השתמשו היהודים במנורות חרס קטנות שמוּלאו בשמן זַיִת. בכל ערב נוספה מנורה נוספת למנורה מן הערב הקודם. את המנורות הדליקו על מפתן הבית, כדי להפיץ ולהכריז על נס השמן ברבים. במאות ה-12 וה-13 בערך, גרמו נסיבות חיצוניות לכך שהכניסו את החנוכיות לתוך הבית ותלו אותן בכניסה, מול המזוזה. [לחנוכיות מאד עתיקות יש ווי תלייה בצדן האחורי]
החנוכיה נקראת במקורות וברוב סיפרי ההלכה "מנוֹרָה". ביידיש נקראה החנוכיה מנורת חנוכה, חנוכּה לַאמפּ, וכך השתרש השימוש בשם "מנורה" בקהילות יהודיות רבות מחוץ לתחומי-ישראל. השם חנוכיה התקַבֵּעַ לשימוש בשפה העברית רק בסוף המאה ה-19, על-ידי חמדה, אשתו של אליעזר בן-יהודה בירושלים.

כשהוכנסה החנוכיה לחדרי הבית, אומנים יצירתיים החלו להסתכל ביֶתר קֶשֶב באפשרויות השונות לעַצֵב את הפָּריט בעל הסִמליות היחודית. כל תקופה במאות הבאות, פיתחה עיצוב שונה מקודמתה. קהילות שונות קיבלו השפעות תרבותיות שונות זו מזו. ההשפעות התרבותיות האלה ניכרות באופן קישוט החנוכויות. גם מִגוָן החומרים ליצירת החנוכויות בקהילות השונות השפיע על הדוגמאות ושימוש בסמלים יחודיים. למרות שסוגים ועיצובים רבים של חנוכיות מותרים לשימוש, הרי שכל אחד צריך להשתדל להיות בעל החנוכיה היפה ביותר שבאפשרותו [מִשנָה בּרוּרָה 674:28]. חמש-עשרה דרגות של העדפה מובאות בפתקי תשובות [ערך 485]: חנוכיות זהב ומיד אחריהן, חנוכיות כסף בהעדפה ראשונית, ועד חנוכיות העשויות מקונכיות או חנוכיה העשוייה מקליפת העץ [הדרגה הנמוכה ביותר!] גם בגלל סמליות החומר (יקר-ערך), ובוודאי בגלל יופיו, כֶּסֶף הוא החומר בו משתמשים הכי הרבה ליצירת פריטי קדושה וחנוכיות.

בכל איזור בו ישבה קהילה יהודית ניתן למצוא עיצוב וסגנון יִחוּדִי למקום. חנוכיות ממרוקו מתועדות מזמן עתיק ביותר, אך בגלל מנהגם של יהודי מרוקו לשַמֵר את סגנון הדור הקודם, קשה לתַאֲרֶך פריטים רבים עד סוף המאה ה-12. חנוכיות מוקדמות ששרדו ומזוהות כפריט יהודי הן חנוכיות פרנק-גרמניות* ומתוּארָכוֹת מהמאה ה-12 והמאה ה-15. רוב החנוכיות עשויות מבּרוֹנזָה כשחלקן האחורי עשוי מקשה משולשת המתאפיינת בחלק העליון בחלון מעוצב כּוֶרֶד בסגנון גוֹטִי. [*איזור צרפת-גרמניה שנקרא , כולו, אשכנז. רש"י ומשפחתו חיו באיזור זה] ברוב הקהילות היהודיות שישבו באיזור הים התיכון, שמן היה זמין ועל-כן שמיש ביותר. לקראת סוף המאה ה-17, שימוש בנרות נהייה אופנתי באירופה הצפונית. השימוש בנרות השפיע על עיצובי החנוכיות בדורות הבאים.

עד סוף המאה העשרים, הקפידו אמני ויוצרי החנוכיות על כללים בסיסיים: שמונה כַּנִים לשמונה נרות בחנוכיה, כולם באותו גובה. השמש מוצב מעט יותר גבוה משאר הכַּנִים. כַּנוֹ של השַמָש יכול להמצא במרכז או בצד, אך מוּגבֶּה. רוב המנהגים הנחגגים היום בחנוכה הגיעו מארצות אשכנז [מרכז ומערב אירופה], כמו משחק הסביבון, דמי-חנוכה, והפיוט "מעוז צור ישועתי". להלן מספר מנהגי הדלקת נרות החנוכיה בקהילות שונות: מחלקים לעניים שמן להדלקת נרות חנוכה. (תורכיה) החנוכיה התלויה בפתח הבית מול המזוזה נשארת עד חג הפורים. (תוניסיה) האבא מדליק את הנר הנוסף של אותו היום ונותן לילדים מתחת לגיל מצוה להדליק את הנרות האחרים. (תורכיה) כל אחד מבני הבית, גם אם הוא עוד קטן, מדליק חנוכייה משלו ומברך עליה. (אשכנז) שרים ביחד את הפיוט "מעוז צור". (אשכנז) משחקים במשחק הסביבון. כללי המשחק הם על-פי פירוש אותיות הסביבון ביידיש (נ, ג, ה, פ). (אשכנז) הנשים לובשות בגדים עטויים פעמונים ומחזיקות פעמונים בידיהן, לאחר ההדלקה מנגנות בפעמונים. (תימן) בחצרות האדמו"רים מתקיימת ההדלקה בשעה מאוחרת וברוב עם, בשירה, זמרה, ריקודים ועריכת-שולחן. (חסידים) אומרים שמונה פסוקים הקשורים באור ונר בזמן הוצאת ספר התורה בימי החנוכה. (מרוקו) חנוכה הוא חגיגה של זִכרוֹנוֹת, פסטיבל של מסורת וזהות יהודית. חג החנוכה מייצג את ההמשכיות של המסורת היהודית מדור אחד לדור הבא אחריו.

מאת: סיגל קלטר