זמן ל"סליחות": הצגה חדשה לאנסמבל ״במה עברית״

מאת: דלית גבירצמן

בעיקרון, אם יש משהו שאני משתדלת באדיקות רבה שלא לעשות, זה לקרוא ביקורות על סרטים, ספרים או הצגות מבעוד מועד. גם לא נוהגת להציץ אף פעם לסוף הסרט או הספר כדי לראות כיצד הוא מסתיים. אני אוהבת לבוא ליצירה חפה ונקייה, ככל האפשר, מרעשי רקע ודעות קדומות. אפילו המלצות לסרטים, מחזות, וגם למסעדות, אלקט בקפידה רבה. אם מישהו מנסה לספר לי על סרט או הצגה לפני שראיתי, אני מיד סותמת את האוזניים וכמו ילדה קטנה צועקת ״לה, לה, לה,לה״, עד שיפסיק לדבר. יש משהו באינטימיות ובראשוניות של החוויה, שאני כל כך אוהבת, וחשוב לי לתת לה לגעת בי, לרגש, להצחיק, לעורר מחשבה והשראה באופן הכי אותנטי שרק אפשר. יש גם משהו שקשור למתיקות שבחיכיון ולצורך להנות מן הרגע עצמו, בלי ציפיות מיותרות, שגורם לי להתרחק מהפרטים בטרם אחווה את הכול בעצמי.

אלא שהפעם, בעוונותי, חרגתי ממנהגי. החלטתי שגם מעקרונות, באופן עקרוני, צריך לחרוג מידי פעם. וברגע ששמעתי שהאנסמבל הנפלא של ״במה עברית״ מעלה אצלנו את ההצגה ״סליחות״, הסתקרנתי. התקשיתי הפעם לדחות סיפוקים, ולילה אחד פשוט ״החרשתי״ את ההצגה כולה ביוטיוב. צפיתי בהפקה של תאטרון בית ליסין שהועלתה ב-2001, בכיכובן של לבנה פינקלשטיין, דורית בר-אור, אורנה פיטוסי וחנה אזולאי-הספרי, שאף כתבה את המחזה. צפיתי גם בראיון שנתנה חנה אזולאי הספרי ביומן החדשות של הערוץ הראשון, ואפילו קראתי ביקורת אחת בעיתון ״הארץ״. וכך הגעתי לחזרה של ״במה עברית״ יומיים לפני ערב הבכורה, והרגשתי כמו פו הדוב בשעה שנתפס כשכפו תקועה בתוך כד הדבש. ומה עושים עכשיו?

עכשיו (אם אתם כמוני, זה הזמן שלכם לסתום אוזניים ולשיר ״לה, לה, לה, לה״ בקול רם או פשוט לדלג לפיסקה הבאה), מגיע הרגע שבו אני מספרת לכם שההצגה מתרחשת בדירה קטנה של עמידר בדרום הארץ בערב יום הכיפורים. ארבע האחיות לבית אוחנה נפגשות בבית הוריהן בנסיון לגלות לאן נעלמה אימן הזקנה. בסצינת הפתיחה אנחנו מוצאים את אמירה, בת הזקונים (שביט קנר-לוינסון), שמתגלה כתסריטאית כושלת שהחיים האינטנסיביים בתל אביב הוציאו אותה משיווי המשקל, והיא יושבת בסלון וממתינה לאחיותיה. ראשונה מגיעה אוולין (ליטל כהן), האחות החוזרת בתשובה, אם לשמונה בנות, הנקרעת בין הרצון להביא עוד ילד לעולם לבין הצורך לשמור על בריאותה. פאני (יפעת אורגד), היא האחות השלישית, סוכנת נדל״ן מצליחה שנאלצת להתמודד עם עברה המיני הסוער ותדמיתה כפתיינית בעודה עומדת על פרשת דרכים משמעותית בחייה האישיים. ולבסוף מגיעה מלכה (אדווה הוכדורף), שוויתרה על חלומותיה בכדי להינשא לדויד המוסכניק, שבו היא חושדת בבגידה. הדרמה המתחוללת בדירה הקטנה בנתיבות עם כניסת החג ועד סיום הצום, פורסת בפנינו את כל הקנאות, השנאות, הסודות, התככים, התקוות והחלומות של בנות אוחנה, כמו שרק דרמה משפחתית טובה יכולה לעשות.

ישבתי וצפיתי בקסם המתחולל על הבמה יומיים לפני הצגת הבכורה, אפילו עוד לפני החזרה הגנרלית. גיליתי בפליאה ובהשתאות כיצד מתרחשת מלאכת הבריאה של העולם שבו חיות הדמויות של ההצגה. בין משיכות המכחול הסוערות של עופרה דניאל המנהלת הכללית, שרית אייזנמן הבמאית וגלית סלומון עוזרת הבימאית, לנגיעות האמנותיות של שירי אשד-שחר ומרינה פז הכה-מוכשרות, בין הדיוק של הסאונד והתאורה לכישרון של ארבע שחקניות נפלאות שמספרות לנו סיפור חיים שלם במילה, בנגיעה, בחיוך ובמבט. כל כך הרבה מרכיבים שיוצרים תבשיל קדירה אותנטי, מבעבע, חריף-מתוק ומחמם לב.

אני יושבת עם השחקניות הנפלאות לשיחה קצרה על מורכבות הדמויות והיחסים בינהן, שהן לב ליבה של ההצגה. אני שואלת כיצד התכוננו לתפקיד, ואיך הצליחו למלא את הדמות כדי שלא תהיה פלקטית.

ליטל: ״אנחנו עושות הרבה אימפרוביזציות, ושרית הבמאית ״לקחה״ אותי לפנימיה הדתית שנשלחתי אליה בגיל 14, אף על פי שזה לא חלק מההצגה. כך שחווינו הרבה סיטואציות בחיים של הדמות, גם מבלי שזה יבוא לידי ביטוי על הבמה. לי זה מאוד עזר להרגיש את התסכול של אוולין, כי הייתי לרגע הילדה הזאת בת ה-14. בנוסף, עבדתי מהחוץ פנימה, ויצאתי לעולם לבושה כאישה חרדית כדי ללמוד איך זה מרגיש. גיליתי שכלפי הדמות של אוולין, אנשים הפגינו הדרת כבוד ונימוס, ומישהי אפילו פתחה בפני את הדלת. ניפגשתי גם עם בחורה דתייה שלימדה אותי איך לקשור את כיסוי הראש, וראיתי איך היא מרגישה, חושבת ומתנהגת ואימצתי את האנרגיה שבה היא מתקיימת. ועדיין, אני חושבת שחייב להיות בתוכנו משהו שמתחבר לדמות כדי שזה יהיה באמת אותנטי.״

אדוה: “בהתחלה עבדנו הרבה מאוד על ניתוח הדמויות בנסיון להבין מהיכן הן באות ומה עבר עליהן עד שהגיעו ליום הכיפורים הזה. אני פחות מתעסקת בטקסט ובקונטקסט, כדי שלא להכנס לסטראוטיפים. אני מנסה להתחבר לדמות מהמקום הכי אישי שלי, כאחות גדולה, ואני עושה שימוש בחומרים אישיים לטובת הדמות של מלכה.״

שביט: ״תוך כדי החזרות את עוברת תהליך ובו את מתחילה להכיר את הדמות ולמצוא את המשמעויות הנוספות שלא מצאת בקריאה ראשונה או שנייה. תוך כדי העבודה את מתחילה להבין מדוע הדמות אומרת את מה שהיא אומרת. אנחנו מתחילות לגלות את הדמויות לעומק, עד שלבסוף הטקסט הופך להיות חלק מאיתנו. אני מחוברת לדמות של אמירה בהרבה מאוד מובנים; בתל אביביות בחרדתיות, וגם מתוך מקומות אישיים וכואבים שהדמות מגלה על עצמה, כך שהיה לי קל להתחבר אליה.״

יפעת: ״אני חושבת שהדמות מאוד שונה ממני ביומיום, אך הצלחתי להתאהב בה, לאמץ את הציניות ושמחת החיים שבה ולכאוב את הכאבים שלה. אחרי שהפנמתי את הדמות, אני פתאום מוצאת את עצמי מדברת קצת כמוה. אני מזדהה עם האמביציה שלה, על אף שהמוטיבציה שלה שונה משלי.״

אנחנו ממשיכות לשוחח על הרלבנטיות של ההצגה לזמן ולמקום שבו אנו חיים, ועל המקום האישי שמחבר כל אחת מהן להצגה.

שביט: ״זוהי הצגה שכל אחד יכול להתחבר אליה. הנושא של יחסים בתוך המשפחה הוא מאוד אינטימי.״

אדוה: ״זה מחזה על משפחה מזרחית ובתור האשכנזיה שבחבורה הייתי צריכה ללכת לשאול מה זה ספרזל ולמדתי שזאת ריבת חבושים שנוהגים לאכול ביום כיפור. אבל במהות, מדובר כאן בשאלה של המקום של המשפחה בחיים שלך, וזאת שאלה שמעסיקה רבים מאיתנו כאן. כולנו מחפשים את הבית. הקירבה והקנאה שבין ארבע האחיות – שלכל אחת מהן יש אישיות חזקה וסיפור משלה – היא גדולה, אך בסופו של דבר, אין כמו בבית. מדובר כאן בארבע בנות שאחרי הרבה מאוד שנים חוזרות כולן אל הבית ומתעמתות עם העבר שלהן. זה נושא מאוד טעון ועבור קהילת מהגרים ישראלים זה מפגיש עם משהו משמעותי וחשוב שכולנו נמצאים איתו בדיאלוג. האם נישאר פה? האם נחזור? איזו משפחה אני רוצה שתהיה לי פה? כל השאלות הללו מהדהדות, ביתר שאת, בהצגה הזאת או לפחות זה מה שאני, כשחקנית, מבקשת לעורר.״

שביט: ״יש פה גם נושאים שנמצאים מתחת לפני השטח שרלבנטיים מאוד לזמן הזה. למשל, כל הנושא של ה״מי טו״ והנשים שקמות ומדברות. יש דברים שמגלים על הדמויות, שמוסיפים להצגה מימד נוסף.״

ליטל: ״ההצגה הזאת מדברת אלי מאוד באופן אישי, כי סבתא שלי מדברת את דמותה של סעדה, האימא. אימא שלי נסעה לצפת להקליט את סבתא שלי במבטא מרוקאי אסלי, ובחזרה הראשונה כששמעתי את הקול שלה מאוד התרגשתי. היא תהיה איתי כאן בהצגה.״

בעיני, זוהי הצגה על פיוס. על רקע קולות התפילה הנישאים מבית הכנסת הסמוך זוכות האחיות לבית אוחנה לסליחה ומחילה. הן לומדות לחיות בשלום עם עברן המסוכסך, התסכולים,טראומות הילדות, וכל הרגשות האופייניים (והפחות אופייניים) לבית שגדלות בו ארבע בנות. ״סליחות״ היא גם הצגה על בית ושייכות. כל אחת מן האחיות, ובראשן סעדה האם, מחפשות להרגיש שייכות; הן מתגעגעות לעברן, ומחפשות את המקום והאנשים שעיצבו את מי שהן כיום. ״סליחות״ היא בעיקר הצגה על מחילה ועל נסיונות לתיקון משפחתי. פאני מנסה לפתוח דף חדש בחייה, והפעם לראשונה כאם לתינוק מאומץ, אמירה כיוצרת, אוולין משלימה עם האמונה תוך התמודדות עם הריון נוסף העלול לסכן את חייה, ומלכה משלימה עם הבחירות שעשתה בחייה. ולאן נעלמה סעדה? את זה כבר תגלו בעצמכם.

שימו לב, הצגת הבכורה היא סולד אאוט! תאריכים נוספים: יום ראשון 1/13 בשעה 8 בערב, יום שישי 1/18בשעה 8 בערב, יום שבת 1/19 בשעה 8 בערב וביום ראשון 1/20 בשעה 8 בערב. אל תחמיצו!

שבת שלום!

שלכם,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com

מעונינים בעדכונים והמלצות נוספות?

הצטרפו לרשימת התפוצה

https://paloaltojcc.org/JoinICC