סלמון במיונז, חרדל ושמיר

יומן מסע- פרק ראשון: אוהבת להיות בבית

יש אנשים שמטפסים על הרים

יש אנשים שצונחים מגבהים

יש אנשים שרוכבים על סוסים

ויש כאלה שגומאים מרחקים

אבל אני אוהב להיות בבית

עם התה והלימון והספרים הישנים

כן, אני אוהב להיות בבית

עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים

אוהב להיות בבית

יש אנשים שתמיד מחפשים

יש אנשים שתמיד מגלים

יש אנשים שהולכים בגדול

לא מוותרים ורוצים את הכל

אבל אני…

אני באמת ובתמים אוהבת להיות בבית. שונאת שדות תעופה, מתעבת אוכל של מטוסים, ובעיקר, הג׳רמופובית שבי – שבשגרה היא די מנומנמת – מתעוררת לחיים. אני מודה שאני נהנית להתפנק מידי פעם באיזה מלון בוטיק, או לצאת לגיחת בזק לאיזו עיר גדולה, אבל תמיד אני שמחה לחזור למיטה שלי, לתה והלימון ולספרים הישנים. אבל כשראש השבט חוגג ע׳ שנים (בלי ע׳ הרע), ונדרשת הפקת אירוע איחוד משפחתי בסדר גודל בין יבשתי, האיש היקר ואני נרתמים למשימה. עם הרבה עזרה ועידוד מחברים טובים אנחנו מצליחים לתכנן מסע לכיבוש הרי הרוקי הקנדיים. אחרי חודשים ארוכים של תכנונים ובחירת מסלולים, אתרים ומלונות, זה קורה. ביום חם ולח של חודש יולי אנחנו מצליחים לשנע שש מזוודות, שלוש משפחות, שני רכבים, ואחד אלוהינו אל עבר הלא-נודע.

שעתיים וחצי טיסה ואנחנו מוצאים את עצמינו בחבל ארץ יפיפה מוקפים בנוף פראי וטבע עוצר נשימה (וכל מי שמכיר אותי יותר מחמש דקות, יודע שלשמוע אותי מתלהבת מטבע זה בהחלט אירוע נדיר ויוצא דופן). אני מתאהבת בקנדים מהרגע הראשון; יש בהם תמימות, צניעות וענווה שמאוד זרים לשכניהם מדרום. ובכלל, מי שקוראים לשירותים washrooms ולא toilets, ולאינדיאנים First Nations ולא Native Americans כבר שובים את ליבי. אבל יותר מהכול, יש להם באמת ארץ נהדרת! ולמרבה הפלא, על אף שמבקרים בה מליוני תיירים בשנה, הצליחו הקנדים לשמר בארצם איזו טבעיות ואותנטיות, ולמעט מספר קטן של ״אטרקציות לתיירים״, כמעט ולא חשנו בפלסטיות האופינית כל כך לפארקים המתוירים שבמחוזותינו.

אנחנו נוחתים בקלגרי ומתקבלים בשירת בוקרים עולצת, שלרגע גורמת לי לחשוב שמא התבלבלה עליו דעתו של הטייס שלנו והוא הנחית אותנו במקום הלא נכון. אנחנו נמלטים משדה התעופה וצולחים במהירות אף את העיר באנף הציורית-מידי, לאחר שנורית הטוריסטומטר שלי כבר מהבהבת באדום בוהק. ברגע שאנו עולים צפונה, נגלים לעינינו המשתאות נופים מדהימים, מצוקי ענק עטורי פסגות מושלגות, אגמים בגווני כחול
וטורקיז, שנדמה כאילו נלקחו מאיזה סט של סרט ג׳יימס בונד חדש, מפלים ונהרות שוצפים וקוצפים, וכל זה, בלי ״פקקי תנועה״, בלי לעמוד בתור שעות ומבלי להרגיש שאתה אחד מאלף. יש פשוט מקום לכולם.

אחרי לילה ראשון ב״תנאי שדה״ (ותודה לענת על הטיפ בנוגע לתרסיס נגד יתושים!), אנחנו מגיעים אל המנוחה והנחלה. כ-20 ק״מ מאגם לואיז המושלם ואגם מוריין המרהיב ביופיו, אנחנו מגיעים למלון מפנק בשם "Baker Creek Chalets". מבט מהיר מסביב מגלה לנו שאת האוכל הכי שוה בשמורה, נכין כפי הנראה בעצמינו. אחרי הצטיידות קלה בסופרמרקט המקומי, אני מתחילה לפשפש בזיכרוני בנסיון לדלות מתכונים קלים ומהירי הכנה. מרוב דיבורים על דגי הסלמון המקומיים, קיבלנו תיאבון, ומיד נזכרתי במתכון ישן וטוב שמסתובב כבר שנים אצלינו במשפחה, הלוא הוא הסלמון בחרדל ומיונז. אז בין אם אתם מתכננים טיול להרי הרוקי או סתם מתחשק לכם מתכון לארוחת ערב קייצית קלילה, הרי הוא לפניכם:

דג סלמון במיונז, חרדל ושמיר:

מה צריכים?

נתח עסיסי של דג סלמון טרי (כ-4 מנות)

מיץ לימון סחוט טרי

3 כפות מיונז

1 כף חרדל

שמיר טרי קצוץ

מלח, פלפל (לבן, אם יש)

מה עושים?

משרים את הדג במיץ הלימון כשעתיים. סוחטים את הנוזלים שניגרו מן הדג ומורחים עליו את תערובת המיונז, החרדל והשמיר. עוטפים בנייר כסף ואופים 30-40 דקות בחום בינוני (לא לאפות יתר על המידה כדי שלא לייבש את הדג!).

מגישים עם סלט חסה מרענן, כוס יין לבן צונן (נסו Sancere צרפתי – מוסיף האיש היקר) על רקע תמונה יפה של הרי הרוקי (ראו מצורפת) וכבר מרגישים חמש מעלות פחות.

שבת שלום!

דלית