פוסט טראומה – חורף, חגים ועמק המוות

מאיה צ'צ'יק שריר

גדלתי בבוסטון. שם, כידוע, החורף הוא חורף "אמיתי"- קר, מושלג, חשוך ולפעמים גם מאיים. 

חודשים רבים של השנה שבנו מבית הספר בחושך וגם יצאנו בחושך. אני זוכרת איך ישבנו מול החלון לציפייה לשלג הראשון.

ישבנו דרוכים ליד הרדיו, מקשיבים לרשימה הארוכה של ערים שבהן הרשויות החליטו לא לפתוח את בית הספר. הרשימה הייתה מוקראת לפי האיי.בי.סי (היום בטח יש אתר באינטרנט או אפליקציה שמותאמת למצב) ואנחנו, שהיינו איפה שהוא בחצי השני של הרשימה, באמצע החורף כבר ידענו לדקלם בעל פה את שמות כל הערים עד ששמענו את שלנו – ואז כבר לא שמענו כלום.  אם היה מספיק שלג, היינו הולכים לשחק בשלג במגרש הגולף הסמוך לביתנו. שם היה הר קטן שהיינו משתעשעים עליו במזחלות, שקיות זבל או סתם בונים בובות שלג וזורקים כדורים אחד על השני. היו ימים!

לא זכור לי שהיה לנו קר במיוחד. התלבשנו בשכבות כמו שלמדו אותנו ולעיתים, בבתים ובבית הספר הסתובבנו בחולצות קצרות. היה חם ויבש. למדנו לסגור דלתות ולבודד את החימום ואפילו למדנו איך מזהים כוויות קור.

שנים לאחר מכן שכבר היינו בארץ אמרתי שבארץ הרבה יותר קר בחורף. הבתים לא ערוכים לקור עז, והבגדים שיש לנו בארון לא באמת מחממים.

בימים האחרונים שכל כך, כל כך, קר בחוץ, נזכרתי קצת בילדותי במעוז הקור, ובבחירה בקליפורניה להרפתקאה הנוכחית, בין היתר בגלל מזג האויר הנוח. אך בעודי מקלידה את המילים האלו, קופאות לי האצבעות ואני נזכרת בהשוואה שלי בין ישראל לבוסטון.

לקח לי גם זמן להתרגל לזה שקריסמס יכול להתקיים גם בלי שלג, ושריחות הקינמון, הסיידר החם, והעוגיות עובדים גם אם לא קר בחוץ. השנה, כנראה רצו להוכיח לנו אחרת.

יש קסם מיוחד בעונה הזו – מיד אחרי Thanksgiving  ששאריות הארוחה עוד במקרר, יוצאים כל הקישוטים, והעצים, והצלילים וממלאים את הרחוב והחנויות ובכלל כל מקום שלא מסתכלים.

את חופשת ה Thanksgivukkah שלנו החלטנו להעביר במקום שממנו אפשר רק לעלות (בצפון אמריקה) ונסענו לעמק המוות. עמק שיש בו הכל ואין בו כלום.

עמק המוות נמצא על הגבול בין קליפורניה ונוואדה כשעתיים מלאס וגאס ושמונה שעות נסיעה נטו, ביום טוב, מאזור המפרץ (לא כשכל העם נוסע לבקר את משפחתו לכבוד החג, כי אז זה עלול לקחת 11 שעות עם עצירות).

נסענו 4 משפחות, 10 ילדים (בעיקר ילדות), המון צידניות מלאות כל טוב, כובע, מימיות ומצב רוח טוב.

לא כל כך ידענו למה לצפות…

ראינו שקיעות וגם זריחה, טיילנו בהרים ובבקעה. מצאנו מים באמצע המדבר, צפינו בכוכבים כשבחוץ חושך וקר קר קר.

דיונות, וקניונים (עם סלעים, לא אלו עם החנויות) בהמון צבעים, והנקודה הכי נמוכה בצפון אמריקה מוקפת במשטחי מלח אדירים.

תצפיות מרהיבות, ופסגות מושלגות – קשה לדמיין שזה המקום הכי חם בעולם – או לפחות כך הוא משווק את עצמו לכולם.

צפינו מגבוה וראינו עמק אין סופי של חול והרים, צפינו מנמוך וראינו נחש זוחל לו סתם כך, אבל חוץ מזה לא ראינו הרבה בעלי חיים.

ישנו בתוך הפארק, במקום שהזמן בו עצר, קמנו, בישלנו ארוחת בוקר עם תצפיות על דיונות והר(ים).

הלכנו ברגל, וטיפסנו על סלעים, נהננו להסתכל ולספור כמה צבעים (של סלעים) אנחנו רואים.

אכלנו טוב מבישולים שלנו, שיחקנו משחקי קופסא ששנים לא שיחקנו, צחקנו הרבה והיינו רגועים, היה פסק זמן מכל השיגועים .

חגגנו את חנוכה, הדלקנו נרות, נסענו שעות על גבי שעות על גבי שעות.

התנתקנו מהעולם לכמה ימים כי שום קליטה לא מגיעה לשם, לעמק בלי החיים.

כמה ימים של ניתוק, לקטנים ולגדולים והמון שעות באוטו לדבר, לשחק וכן, גם, להיות עצבניים, ילדים ומבוגרים מנותקים ממסכים, מכניסים פרופורציה לחיים.

ולראייה, כשהגדולה שאלה – כמה זמן נותר לנסיעה וענינו שלוש שעות, היא השיבה ב"יששששש!!!" אדיר – "חשבתי שיש ארבע!"

מומלץ מאוד לאוהבי המדבר, לא בחודש תשיעי (גם על זה שמעתי כבר)!

הכותבת: מאיה צ'צ'יק שריר, יועצת ארגונית ומנחת קבוצות, גרה עם בעלה ושלושת ילדיה בברלינגיים.