פוסט טראומה

"חשבתי על זה הרבה" אמרתי לו. "מצטערת, אני לא מסוגלת לנסוע". 

ערב קודם האיש חזר משבועיים של ראיונות בארה"ב, ואני, שנשארתי בבית עם שלושת הקטנים, הרגשתי איך הבטן מתהפכת כשההחלטה מתקרבת.

ישבנו שם בשמש תל אביבית חורפית, בבית קפה חמוד ונהננו מארוחת בוקר של יום שישי, כמו שיש רק בארץ.

"אין בעיה. אפשר להשאר, רק אני רוצה שתביני מה זה אומר". האיש שלי פרץ בתיאור מעמיק של מצב האקדמיה בארץ, ושבלי פוסט דוקטורט בחו"ל, הוא, פחות או יותר, יכול לחפש לעצמו עבודה חדשה. נו…פולנייה במיטבה… אבל הוא תיאר גם את גשר הזהב שהשתקף מחלון המעבדה, ואת הנופים המיוחדים שנמצאים בכל מקום, ורחובות הומים פנים מכל העולם, ומזג האויר הנח, ובן רגע, קפצתי למים.

 וכך, מצאנו את עצמנו בחוף המערבי…

עברנו לכאן לפני כשנה. אנחנו שנינו, שלושת ילדינו הקטנים יחסית, והכלב החמוד ומעט מבוגר, שלא לומר זקן, שהבאנו מהארץ. כולנו גרים בברלינגיים היפהפיה – אם עוד לא הייתם, זה הזמן לקפוץ לביקור, לא תצטערו.

כמו רובנו, אחד הדברים הראשונים שעשינו כשהגענו לכאן היה לפתוח חשבון בנק. דיברו איתנו הרבה, והזכירו שאחת הבעיות ההולכת ומתעצמת בארה"ב היא גניבת זהויות. הזהירו אותנו בפני מתן מידע אישי לכל דורש, ושכדאי שנהיה ערניים.

באותו רגע לא יכולתי לדמיין שבעצם דברו עלי, לא רק בגלל שחודשים מאוחר יותר נמצא את עצמנו סוגרים את אותו החשבון לאחר שפרצו אליו, ועל כך אכתוב בהמשך, אלא בגלל גניבת זהותי האישית שעמדה להתרחש במלוא עוצמתה.

כמה מילות רקע עלי…פעם הייתי אשת קריירה שטסה בעולם, עבדתי שעות ארוכות, ניהלתי אנשים והשפעתי על תהליכים (או לפחות נהנתי לחשוב כך). התחלקתי בגידול הילדים ומטלות הבית שווה בשווה עם החצי השני , לא ידעתי איך נראה הסופר הקרוב למקום מגורינו ורצתי במירוץ החיים, אבל גם השתדלתי להיות בבית לפרקים.

היום… אני נכנסת לבית הספר, ביד אחת דובי, בשניה עגלה קטנה של בובות. על כתף ימין "חיתולי" ומתחת לזרוע שמאל תיק לארוחת צהריים. אני רודפת אחרי בתי הקטנה בנסיון לקנח לה את האף, לנעול לה נעליים או לאסוף לה את השיער. אני מכניסה יד לכיס ומוציאה שני מוצצים ותוהה איפה הם היו כשהתרוצצתי בבית שעה קודם?!. אני לובשת ג'ינס, כי נמאס לי מהטרנינג ואיזו אמא חייכנית, בבגדי ספורט אופנתיים עוצרת להגיד בוקר טוב ושואלת / אומרת – "יש לך פגישה היום, אה?" ואני תוהה – האם המצב עד כדי כך גרוע שלבוש בג'ינס נתפס כחגיגי…

אני מורידה את הגדולים בבית ספר ויושבת עם הקטנה בספריה עד שהגן נפתח. אני עוזבת אותה ומבררת אודות חוגים וקייטנות. אני נוסעת לסופר אחד ואחרי זה לשני, אין לי כוח לשלישי. חוזרת לבית הספר לשעת ההתנדבות השבועית שלי – מגישה ארוחת צהריים לכמה עשרות ילדים אמריקאים רעבים. וכבר 1:00. אני רצה בחזרה לאסוף את הקטנה. בדרך הביתה היא נרדמת. עוד מעט וניסע לאסוף גם את הגדולים. לגדולה יש שיעור שחייה, לאמצעי כדור רגל, ובין לבין גם צריך להספיק לעשות שיעורים, להכין ארוחת ערב, לקפל כביסה ועוד ועוד…

איפה אני? איפה אני שרצה בין פגישות, שהמוח לא מאט לרגע וממשיך לחשוב על המשימות, והטלפונים וההודעות. איפה אני שמתגאה במה שאני עושה, שחלק מרכזי ממי שאני זו גם העבודה שלי. פתאום וללא אזהרה מוקדמת, אני מסתכלת במראה ורואה דבר אחד: אמא במשרה מלאה! ככה מכירים אותי כאן. בעדינות שואלים אם אי פעם עבדתי. לך תסביר… זה נראה כמעט לא הגיוני, אפילו לי.

וכך בארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות, במפגש בין העבר שלי – (גרתי בארה"ב מספר שנים) לעתיד שלנו – בין מזרח ומערב, בין הישן לחדש, בין הפחדים וההתרגשויות, ההתחלות והפרידות נולד "פוסט טראומה". מתוך הקשיים הראשוניים, בין דמעות של עצב ודמעות של שמחה, בשאלות בחיפושים, בחוויות – במחשבות שבין הסדינים ובמחשבות מאחורי ההגה, במקלחת וסתם ברחוב, נולד הבלוג האישי שלי. אני שמחה לשתף אתכם בשבועות הקרובים בחלקים נבחרים ממנו  – מקוה שתהנו ממנו, לפחות כמוני.

מאיה צ'צ'יק שריר, יועצת ארגונית ומנחת קבוצות, גרה עם בעלה ושלושת ילדיה בברלינגיים.

http://www.linkedin.com/pub/tchetchik-sharir-maia/9/179/b8/