שיחת חו"לין: הכירו את משפחת פרסיקו-יחיאלי

מאת: אביב פרץ

מי אנחנו? תומר פרסיקו (44), יעל יחיאלי (41), עברי (6 וחצי), שילֹה (3 וחצי)

היכן גרים? ברקלי

כמה זמן כאן? 7 חודשים

המעבר

ב-8 השנים האחרונות גרו בירושלים, והיו חלק מקהילה קונסרבטיבית. לברקלי עברו לתקופה של שנתיים (״זה התכנון, אבל יש אופציה ליותר״) בעקבות העבודה של תומר.

תומר

בישראל עבד תומר במכון הרטמן וכן כמרצה מן החוץ באוניברסיטת ת״א. כאן הוא Visiting Assistant Professor באוניברסיטת ברקלי, ומלמד במכון למשפט עברי ולימודי ישראל. הוא מעביר קורס מבוא למיסטיקה יהודית, וכן קורס על זהות יהודית בישראל, שבו הוא בוחן כיצד הזהויות השונות שהיהדות יצרה בעידן המודרני באות לידי ביטוי כיום בישראל. בנוסף, הוא מכהן כ-Scholar in Residence של מכון שלום הרטמן (הראשון בחוף המערבי!) במסגרת התפקיד הוא מעביר הרצאות ופעילויות לקהילות יהודיות שונות, ישראליות ואמריקאיות, לצורך העמקת הזהות היהודית והבנתה. המשרה המשולבת נתפרה במיוחד עבור תומר, וממומנת על ידי Koret Foundation.

יעל

יעל עסקה הרבה שנים בהנחיית קבוצות, בעיקר כאלה העוסקות בשאלות של זהות: יהדות כתרבות, ישראלים-פלסטינים ומכינות קדם צבאיות. במהלך השנתיים האחרונות עבדה בארגון ״שתיל – הקרן החדשה לישראל״, וניהלה את תחום חופש דת ודמוקרטיה. בין היתר הובילה את פרויקט תחבורה ציבורית בשבת, ״הפכנו אותו לנושא שידברו עליו בפוליטיקה, המקומית והארצית. עכשיו זה אחד הדגלים של אבי גבאי לבחירות, מעולם אף אחד לא הלך עם הדגל הזה לבחירות״.
איזה עבודה נדרשת כדי לשים נושא כזה על סדר היום?

יעל: ״עבודה עם המון אקטיביסטים בהמון יישובים שונים. להיפגש עם פוליטיקאים מקומיים, לבקש מהם הבטחות לשינויים שיקרו בשטח. וגם בפועל, רואים שבהרבה מאוד ערים התמונה הפוליטית השתנתה״.

תומר: ״הקמפיין הזה ממש הצליח, אנשים יצאו להצביע על מרכולים ועל תחבורה ציבורית בשבת״.

יעל: ״גם בבחירות הקרובות הנושא של דת ומדינה נוכח יותר, זה הולך ונהיה נושא שלא שותקים עליו, אחרי שלאורך שנים שתקו עליו, וזו הייתה המטרה״.

כיום מנחה יעל את תוכנית ״גוונים במפרץ״ ב-JCC פאלו אלטו, ותשמח מאוד לקבל הצעות עבודה בארגונים חברתיים, הנחיית קבוצות, וכל מה שמשלב הנעת אנשים ופוליטיקה.

הילדים

עברי (במלרע, לא כמו הזמר) עלה לכיתה א׳ ולומד בבית הספר הציבורי Berkeley Arts Magnet. בכיתה שלו יש עוד שני ישראלים, וההורים מדווחים שהילד הולך בכיף לבית הספר. עברי נכנס למסגרת הלימודית בלי לדעת אנגלית, והיום ״כבר מפלרטט באנגלית״.

מפלרטט עם מבטא אמריקאי?

יעל: ״כן, יש לו מין כזה קצת מבטא. זה מאוד מרגש לראות את זה״.

שילה הולך לגן של הקהילה הרפורמית של בית אל, שבו יש מורה דוברת עברית וכן כמה ילדים דוברי עברית.

אז הוא פחות חשוף לאנגלית?

יעל: ״כן, גם כי הוא מאוד ילד פרסונלי, כזה שנדבק לשני ילדים, וגם כי יש לו מורה שמדברת עברית. אבל הוא מבין. היום בדיוק מישהי שישבה והסבירה לו משהו באנגלית, אמרה לי: ׳הוא מבין הכול׳״.

תומר: הלוואי, הלוואי שזה יישאר להם״.

קראתי שגם אתה גרת שנתיים בקנדה כילד.

תומר: ״כן. בעצם אני נותן לילדים שלי את מה שנתנו לי. הייתי קצת יותר מבוגר מהם, בגיל 8-9, אבא שלי התמחה ברפואה. גרנו בטורונטו, ויש לי רק זכרונות טובים, והאנגלית שיש לי זה משם״.

יעל: ״גם אני הייתי, באנגליה, בגיל 8-9 למשך שנתיים, וזה זכור לי כסיוט. לוקחים אותי מהחברים והחברות שלי ומתוך מקום מאוד חזק לתרבות אחרת״.

ואתה החלקת לתוך זה?

תומר: ״שם אני לא זוכר בעיות, אבל כשחזרתי היה לי קשה להתאקלם חברתית, ועד היום אני סוחב כמה שריטות של חוסר מקובלות חברתית״.

רגע מרגש מהשהות כאן

תומר: ״כל פעם שאני יוצא למרפסת ורואה את הנוף, זה מרגש אותי. רואים מכאן את סן פרנסיסקו והגולדן גייט, פשוט נוף מופלא. הכול פה יפה, קליפורניה בכלל: סן פרנסיסקו כעיר, הטבע… מה אתה יכול להגיד? כל מקום שאתה מצלם – זו גלויה״.

יעל: ״הרבה רגעים מרגשים הם סביב הילדים. שילה שאל אותי יום אחד – כשעוד לא ידעתי אם הוא כבר מבין אנגלית או לא – ׳אמא, את יודעת את הנרי מהגן שלי?׳ ואז הבנתי שהוא תרגם מאנגלית… או כשעברי חזר מבית הספר, וסיפר בהתרגשות שהם למדו על מרטין לותר קינג ועל I have a dream. אני למדתי את זה בתואר הראשון אולי, בטח לא גדלתי על זה, ועל זה הוא גדל!״

חיי חברה

איפה מבוגרים מוצאים חברים חדשים?

יעל: ״מי שמחפש חברים חדשים…״

תומר: ״אני לא מחפש חברים חדשים״.

יעל: ״אז את תומר זה לא כל כך מעניין״.

לא מחפש?

יעל: ״לא! התשובה היא ׳לא׳!״ (צוחקת)

תומר: ״אני אוהב אנשים נחמדים, אבל…״

יעל: ״אין לו צורך בחברים. תומר היה נזיר באיזשהו גלגול. ולי… המעבר לכאן הוא קשה. עזבתי מעגל חברתי מאוד רחב ועמוק. הרבה חברים הם דרך הילדים, כלומר, ההורים של הילדים, ויש כמה אנשים שגרים פה שהכרתי דרך העבודה בארץ. רוב החברים שלנו כאן הם ישראלים או חצי ישראלים. המשפחה שלי גדולה, עם המון בני דודים, ויש לי ממש געגוע לאנשים שפשוט נמצאים איתם, אז החברים שיש כאן הופכים להיות לסוג של בני דודים, אנחנו נמצאים איתם הרבה״.
ואתה לא הכרת אף אחד, בניגוד לרצונך?

תומר: ״האמת, התפלאתי עד כמה המעגל החברתי שלנו פה הוא רחב, תוך זמן מאוד קצר אנחנו כבר מכירים הרבה אנשים, מזמינים אותם לערב שבת, מבלים איתם בחוץ…״

טיול מומלץ

תומר: ״יעל מאוד מתעקשת על טיולים, ואני משתף פעולה״.

יעל: ״זה חלק מההסכם שלנו במעבר לפה״.

תומר: Joshua Tree National Park, ממש כדאי. קודם כל ישנם העצים האלה, שהם באמת מוזרים״.

יעל: ״מין קקטוסים ענקיים. אתה מרגיש בסרט שלא קשור אליך, לא ראית את הדבר הזה בחיים, וכנראה גם לא תראה. זה גם נוף בראשיתי וגם נוף שמזכיר סרטי מדע בדיוני״.

תומר: ״הקקטוסים גדלים תמיד במרחק שווה זה מזה, ואף אחד לא שתל את זה! ומסביב נוף סלעי, בולדר אחרי בולדר, מוצבים על האדמה״.

מסעדה מומלצת

Schmidt's Pub (על רחוב סולאנו בברקלי): ״פאב מגניב לגמרי עם חדר עישון, מאוד יפה שם. אפשר להזמין סיגריה מסוימת, ויש בירות מעולות״.

Vik’s (הודית): ״מסעדת פועלים הכי פושטית, אבל מעולה. אוכלים בכלי מתכת אוכל הודי מאוד אותנטי, מסאלה דוסה או טאלי כמו בהודו. אנחנו מתים על זה״.

הדבר שהכי אוהבים כאן

תומר: ״אם דבר אחד אז זה הטבע והנוף של קליפורניה. אם שני דברים, אז אני אציין גם את אמזון, שאתה מקבל כל דבר לדלת. בארץ הייתי אוסף את הפתקים של הדואר…״

יעל: ״מערכות החינוך, לפחות מה שאנחנו מקבלים בברקלי. אני נפעמת. כיתה קטנה, יפה ונעימה, הם יכולים לבחור באיזה כיסא לשבת – עברי יושב בכיתה על כדור פיזיו! 22 ילדים, המורה איתם כל היום, מ-9 ועשרה ועד 3 ועשרים, ובסוף היום היא לא נראית סמרטוט. הכול רגוע, אף אחד לא צועק – לא הילדים, לא המורים, לא המנהל. אין רעש בכיתה, רוב הלימוד חווייתי ולא פרונטלי, הם יושבים בקבוצות, שומעים מוזיקה, עושים מדיטציה״.

בפאבליק סקול?!

״בפאבליק סקול. כל יום בשתיים בצהריים יש להם מדיטציה. עברי מסביר לנו שהוא מקשיב לנשימה, ואם יש לו מחשבות אז הוא נותן להן לעבור״.

הדבר שהכי מתגעגעים אליו בישראל (חוץ ממשפחה וחברים)

תומר: ״בעיקר פשוט להיות שם, להיות חלק. אני גם מתגעגע, וגם עכשיו עם הבחירות, קצת שמח שאני לא בצנטרום של הטירוף הזה. יש פה משהו מגניב, מצד אחד אתה מפסיד את השעות שהן מרכז היום, ומצד אחר, אני תמיד קורא את הכותרות של העיתונים, כשפה זה 5 אחה״צ ושם זה 3 בבוקר, אז אני כבר מעודכן״.

יעל: ״אני מתגעגעת לאקטיביזם. שנינו אנשים מאוד מעורבים פוליטית בארץ, וכאן לא היינו בשום הפגנה. בארץ הייתי הולכת להפגנות פעם-פעמיים בחודש, לדיונים בכנסת… כאן היינו רק ב-Women's March, וחלק ממה שהיה מרגש בחוויה הוא להיזכר פתאום שאנחנו אנשים אקטיביסטים״.

טיפ למשפחה חדשה

תומר: ״אם הם מגיעים לאזור הזה, אז הייתי אומר דווקא לא לגור בברקלי אלא באל סריטו, כי שכר הדירה פה פסיכי. בדיעבד יכול להיות שהיינו עושים את זה״.

יעל: ״גם מנקודת המבט שלי וגם כשאני מסתכלת על נשים אחרות, נושא שלא מספיק מדובר בו הוא נשות הרילוקיישן, והמחיר שהן משלמות על זה שהן עזבו מקום עבודה ובאו לכאן. אני קיבלתי עכשיו אישור עבודה, אבל אין לי את הקשרים שיש לי בארץ לחברה האזרחית. אני מסתכלת סביבי על עורכות דין, רואות חשבון, נשים שבארץ ידעו מה הן עושות, והן הגיעו לכאן, ואולי הן לא חייבות לעבוד בשביל הכסף, אבל כן בשביל תחושת המשמעות. חלק מהנשים הללו ממציאות את עצמן מחדש, וזה אחלה, וחלק נשארות במקום מאוד מתוסכל. הפער הזה בין חוויית ההתקדמות ותחושת המימוש של בן הזוג – שאני שמחה בשבילו – לבין זה שריכזתי מאבקים שלמים בארץ, ואני יודעת מה זה תחושת מימוש, ועובר עוד יום ואני אומרת לעצמי: ׳רגע, מה עשיתי היום?׳… באמת התרגלתי לכך שב-20 השנים האחרונות יכולתי להגיד כמעט על כל יום, שעשיתי בו משהו כדי להפוך את החברה הישראלית לקצת יותר טובה, וכאן עוברים ימים שלמים ואני… אמא. אין לי עדיין מחשבה מה לעשות עם זה, אבל זה כן משהו שצריך יותר לתת עליו את הדעת. לא מספיק הבנו איזה מחיר נפשי כבד זה יגרום לי. בשקלול המשפחתי המחיר שווה את זה, אבל הוא יותר גדול ממה שחשבתי״.

איפה אתם בעוד חמש שנים?

יעל ותומר: ״בארץ!״

 

לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.

*רוצים לקבל עדכונים שוטפים מאתר בעניינים ומה-ICC בכלל? הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו