פרשת ויקהל: לא צריך לחכות לטראומה כדי ליצור חברה שוויונית

מאת: מעיין ארזי מלינרסקי

פרשת ‘ויקהל’ מהווה סגירה מושלמת של הפרשות הקודמות, ומתארת בדקדוק רב את עבודת הבניה והקמתו של המשכן, לאחר הכנות רבות. מיד בפתיחת הפרשה משה אוסף את העם ונותן את האות לפתיחת גיוס ההמונים הראשון בהיסטוריה – “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה” (שמות ל”ה 4-5).

עם ישראל נקרא לתרומה בכל מימד אפשרי – בכסף, ברכוש ובעבודה הכוללת מלאכות שונות, כשרונות מדויקים ועוד ועוד לפי רשימה מדויקת ומפורטת שמשה פורס בפני העם. ההתגייסות מדהימה! אפשר ממש לדמיין את הכלים והציוד נערמים, את האנשים שמתאספים, את הנשים שרותמות את כשרונן וכליהן ואת הידיים הרבות שמתחילות לעבוד יחד, בתיאום מושלם ובניהולם של המוסמכים לדבר. כולם, כולל כולם, הם אנשים בעלי “חכמת לב” כפי שמופיע לאורך כל הפרשה, התרומות וההירתמות גם הם לפי מידת הלב: “וְכָל-חֲכַם-לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֹֽה” (שמות ל”ה 10).

אפשר היה להמשיך ולאסוף תרומות אל מול המוטיבציה הגבוהה של העם לתרום ולקחת חלק בפרויקט החשוב הזה, אבל מול כתב הכמויות המקורי ויעד הגיוס – המכסה הושלמה ועל כן משה מבקש להפסיק לתרום: “וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר” (שמות ל”ו 5-7).

משה מציע לנו פה מודל של מנהיגות שמחויבת לבקשותיה המקוריות, לצניעות ולאחריות. מנהיגות שמבינה שאיחוד וגיבוש ייעשו דרך רתימת כל אחד ואחת. ראו עד כמה חשוב לקחת חלק במידה הנכונה על מנת לאחד את העם סביב המשכן – אותו סמל אלוהי, שאמור להיות מרכז הרוח הפיזי של עם ישראל. והרי בעבודת כפיים, בנתינה אישית ובחיבור של הלב ושל הנשמה יוכל העם לקחת חלק במעשה הגדול ולהרגיש שייכות ואפילו בעלות. יחד עם זאת – אסור להתבלבל, הלב הוא מפתח מרכזי.

כאשר מנהיגות בישראל של 2019 מקיימת מימון המונים סלקטיבי ואין סופי, ממימון חליפות ועד הוצאות משפט, קשה שלא לתהות מהי המטרה המשותפת. בוודאי ששנאת האחר אינה נרטיב משותף שמסוגל ללכד באמת את החברה הישראלית. מדינת ישראל קמה מתוך שבר גדול, לבנייתה הצטרפו בנתינה ובתרומה אין סוף ידיים עובדות ולבבות חכמים. אין צורך לחכות לטראומה לאומית כדי להירתם למען בנייתה של חברה שוויונית וצודקת, אם כי יש שיאמרו שאנחנו כבר חיים טראומה מודרנית של חברה מפולגת ומוסתת.

לפרשת ‘ויקהל’ מצטרפת הקריאה בפרשת ‘שקלים’. אקח ממנה ציווי אחד והוא המס לטובת המשכן המבקש חצי שקל באופן שוויוני – “הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל” (שמות ל’ 15). בתוך מס זה מקופל מסר פשוט של שוויון במעשה ובזכות. זו אותה הנחת עבודה בסיסית שאם כולם יתרמו וירגישו שווים, כולם ירגישו שייכים.

אי השוויון החברתי ניכר כיום בכל מקום. רק השבוע התפרסמו נתוני הגידול המרשימים בתלמידי ישיבות ואברכים, ולעומתם תלמידי החכמים החילוניים נותרים מאחור בחושך – עם תרומה גדולה של עשייה חברתית, שירות צבאי ולימוד תורה.

העיקרון הידוע של ‘איש אשר ידבנו ליבו’ לא עובד לנו כאן. ההירתמות והתרומה של ציבור רחב בישראל לא מצליחה לחזק את תחושת השייכות והבעלות שלו על הבית. שוויון בנטל הוא לא המצאה של השמאל, ולא של ציבור חילוני עייף. זה היה שם לפנינו ומוטב שנחזור לשם מהר ככל האפשר.

 

*מעיין ארזי מלינרסקי היא מנהלת השיווק בבינ״ה.