יום הולדת

לא, אין לי יום הולדת, אפשר להרגע. לא שכחתם, ולא פספסתם. אבל חגיגות לאחרים יש לרוב ובסופ"ש האחרון הגענו לשיא חדש. היו לנו שלוש מסיבות, לארבעה ילדים, ביום אחד. הפסטיבל החל ב 09:30 בבוקר (למה אנשים חושבים שזו שעה סבירה להזמין אחרים לביתם, נשגב מבינתי) והסתיים אחרי חמש שהאיש אסף את האמצעי מאירוע "בנים" מלא אנרגיות וזיעה.

שנה שעברה כשרק הגענו, הופתענו לגלות שכל הכיתה הוזמנה למסיבה, חוץ מהבת שלנו. אז, עוד היינו חדשים ומאוד בישניים ולא בדיוק ידענו איך להתמודד עם האירוע, אז הבלגנו. היום הילדה שחגגה אז, היא אחת החברות הטובות ולימים התברר שהאמא פשוט העתיקה את הרשימה של הכיתה מהשנה הקודמת ולא חשבה לרגע שיש ילדה אחת חדשה…התגברנו.

אז הייתה שנה יחסית שקטה ורגועה בנושא ימי הולדת. שנה שלא הכרנו ילדים בכיתה המקבילה, והלכנו רק למקומות שהרגשנו נעים וקרובים (יחסית). ימים עברו, העונות התחלפו, ופתאום אנחנו מכירים פי שניים ילדים.  הקטנה, שרק חגגה שלוש, להפתעתנו גם נכנסה למשוואה וכך אנחנו מוצאים את עצמנו ביומן אירועים עמוס ומתיש, ומנסים להבין איפה כל ילד נמצא ומתי. או כמו שחבר אומר, אנחנו יודעים איפה רוב ילדנו, רוב הזמן.

אז איך נראית מסיבת יום הולדת אמריקאית במחוזותנו?

באופן מפתיע, אין ממתקים, ואין שקיות, אין מפעילים שצועקים "לא שומעים" וחבורת ילדים שצורחים כדי לענות. אין את יובל המבולבל וגם לא את יניב המגניב ואין הפקות שמשאירות אותי עם תהיות על איך חוגגים אחר כך אירועים חשובים אחרים בחיים.

לבית הספר יש חוקים ברורים, מסיבות הן בימי ראשון, אפשר להזמין רק את הבנות או רק את הבנים, עדיף את כולם. אצל הקטנה זה עדיין עם משפחות ואחים, אבל לפחות שם מרגישים פחות מחוייבים.

המסיבות מתקיימות בבתים, על הדשא או בחדר אירועים בקומפלקסים של דירות, או במרכזים המתמחים בדברים שונים – כבר יצא לנו להיות במסיבת התעמלות, וג'ודו, וכדור רגל וגם במוזיאון יצירה, החלקה על הקרח ובית תה ססגוני. לכאורה, יש גם הרבה קווי דמיון בין הצדדים השונים של העולם. אבל לא באמת…..

משחק ילדות מוכר של ביצה על כפית, מכירים נכון? גרסתו האמריקאי של המשחק מתנהל לא עם כפית בפה (אני עדיין זוכרת איך זה כאב עם משקל הביצה) אלא כמובן כשמעבירים את הכפית מיד ליד – והתפלאנו שלא היה שם ג'ל לניקוי ידיים בין העברה אחת לשניה.

אבל שיא המסיבה שמשקף לי כל כך את החברה, הוא דווקא בנושא העוגה. אז מזמן כנראה, אין כאן עוגות – וזכיתי להערכה גדולה כשהבאתי לבית הספר עוגת תפוחים חתוכה במנג'טים (איזה כיף שכל כך קל לקבל מחמאות לפעמים!)…אז מה כן יש? "קאפ-קייקס" כמובן – בכל מני טעמים וציפויים – ה"קאפ קייקס" מונחים יפה על מגש, הגבולות ברורים, אף עוגה לא נוגעת בזו שלידה, וכל ילד מקבל את שלו – ולא צריך לנקות או לחתוך או להתעסק עם מפיות.

וגם נרות לא מאוד מקובל, שלא לדבר על זר או להרים על כיסא. ואז נזכרתי במאמר שקראתי לפני  שנים רבות מאוד בשיעור לסוציולוגיה שדיבר על כמה ימי הולדת בארץ בגנים ובכלל יחודיים.  זה נראה לי לפני שהכל יצא מפרופורציה. הילדים שלנו ישמחו גם עם הדברים הפשוטים – וגם אם העוגה שלהם דווקא תיגע בזו של חבריהם.