מייעוץ פיננסי לאפייה: הכירו את דורית ג'הסי בעלת המלאווח בר
כשהיתה ילדה קטנה, היתה מצפה דורית ג'הסי מידי שבוע בהתרגשות להכנות לארוחות השבת אז תוכל לצפות באמה מכינה את המרקים, הקוּבּנה, הג׳חנון והמלאווח שהיא כל כך אהבה. מאז דבק בה חיידק האפייה ועל אף שהספיקה להתנסות בייעוץ פיננסי, עיצוב גראפי, תקשורת ואף מחול, כעת חוזרת דורית לשורשים. בשיחה עם דלית גבירצמן היא מספרת על העסק למאכלים תימניים שפתחה ונותנת את כל הפרטים כדי שגם אתם תוכלו ליהנות מכל הטוב הזה
מאת: דלית גבירצמן
אי אפשר שלא להתאהב בדורית. היא חייכנית, חיובית ורואים שהיא אוהבת את מה שהיא עושה. כי ככה זה, כשאנשים עושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות, זה ניכר עליהם. ומה שדורית הכי אוהבת לעשות זה להכין לאנשים את האוכל שגדלה עליו. אוכל שיש לו טעם של בית וניחוח של געגוע. אוכל שמלטף את הבטן והנשמה מבפנים. היא בת 46, נשואה פלוס שלושה ילדים, גרה בסנטה קלרה ולפני כמה חודשים, עזבה את מקום העבודה המסודר שלה לטובת הגשמת חלום חייה- הקמת המלאווח בר. זהו עסק ביתי להכנת מטעמים כמו מלאווח, ג׳חנון, לחוח, קוּבּנה ובסבוסה. הכול בעבודת יד ובמלאכת הלב.
כשאני שואלת כיצד היא נוהגת להציג את עצמה, היא אומרת שהיא אמריקאית, אבל במראה שלה היא הכי תימניה אסלי שיש. ההורים שלה הגיעו לאמריקה אחרי מלחמת ששת הימים, בימים שעוד קראו להם יורדים. הם הגיעו לניו יורק עם ליאת, ביתם הבכורה ואביה הקים עסק של ספינות. מאז שהיתה ילדה קטנה, דורית זוכרת שתמיד שמרו בבית הוריה על המנהגים והמאכלים התימניים המסורתיים. היא תמיד היתה מצפה בהתרגשות לארוחות שבת והחג, לשעות הרבות שבהן צפתה באימהּ מכינה את המרקים והקוּבּנה, הג׳חנון והמלאווח. כבר אז התחיל סיפור האהבה שלה למטבח והמשיכה לעולם האפייה. תחושת הביחד המשפחתית תמיד התלוותה לבישול והאפייה, ודרך המאכלים הונחלו גם כל שאר הערכים המשפחתיים. בגיל שמונה עשרה, דורית החליטה לעלות לארץ, ושם חזרה לאפייה, ואף שיכללה את המתכונים האותנטיים שהועברו במשפחתה מדור לדור. היא בחנה משפחות תימניות אחרות והאופן שבו הן הכינו את המתכונים המוכרים, וכך למדה ושיפרה אותם עוד יותר. היא חיתה בארץ שתים עשרה שנה, למדה בלשנות וספרות אנגלית באוניברסיטת בר אילן ומחול במכון וינגייט, ושם הכירה את בעלה.
כשאני שואלת את דורית כיצד היא מזהה את עצמה היא אומרת בחצי אנגלית, חצי עברית, שכשהיא כאן, היא יותר ישראלית, וכשהיא בישראל היא מרגישה יותר אמריקאית. ״זה קשה״, היא אומרת, ״אבל זה מה שהופך אותי גם לייחודית״, היא מוסיפה בחיוך שובה הלב הזה שלה. ״כשאני נוסעת לישראל, ״הישראליות״ שבי יוצאת לפעמים החוצה, או כשאני צריכה להיות יותר תובענית ולעמוד על שלי, אז זה יוצא ממני החוצה. בשגרה, אני בדרך כלל נעזרת בפן האמריקאי והמנומס שבי. יש בי את שניהם״.
החיים בארץ היו עבורה שנים של מסע לגילוי עצמי. כשחיה בניו יורק כולם תמיד תהו מהיכן היא. גוון עורה הכהה עורר תהיות ושאלות של ״מהיכן את״ והיא היתהבמבוכה ולא ממש ידעה כיצד להשיב עליהן. בישראל היא גילתה הרבה אנשים ונשים שנראו בדיוק כמוה. היא הרגישה כל כך הרבה יותר ״בבית״. הניגוד בין המראה לבין ההתנהלות היומיומית שלה, היווה נושא לשיחה ולעניין, ובסופו של דבר, דורית למדה להרגיש טוב עם עצמה. ותמיד, היה שם את האוכל, שהיה עבורה גשר לכולם, כי אין גבולות וחומות כשזה מגיע לאוכל. כולנו צריכים להיות ניזונים ואין כמו מזון לקירוב לבבות.
בארץ דורית עשתה דברים רבים. היא היתה מורה מחליפה, מורה פרטית לאנגלית, מורה למחול, היתה גרפיקאית, ותמיד מצאה דרך להביא לידי ביטוי את היצירתיות שבה. באותה התקופה התשוקה לבישול ואפייה נשארו עדיין בגדר תחביב, וכשחזרה לארצות הברית עבדה בתור יועצת פיננסית וכן בתקשורת. דורית אהבה את מה שעסקה בו אך לא חוותה סיפוק מלא. משהו היה חסר. היתה איזו תמונה של בית ומשפחה שצצה ועלתה במוחה בכל פעם שחשבה על אפייה. בעידודם של בני המשפחה, החליטה לפתוח עסק משלה. בוקר אחד היא קמה, הלכה לעבודה, התיישבה ליד השולחן וחשבה בליבה ״האם זה כל מה שאעשה עד יומי האחרון? האם זה מה שאני באמת אוהבת? נכון, אני אוהבת את העבודה עם אנשים ולגרום להם שימחה, אבל מה איתי? והרי, אני כל כך נהנית לארח, לבשל ולאפות. לו רק יכולתי לעשות זאת כל הזמן.״ ואז, היא החליטה שהגיע הזמן לעזוב את מקום העבודה שלה ולהפוך להיות יזמית.
״התייעצתי עם האחים שלי והם עודדו אותי לנסות. החלטתי לקרוא לעסק שלי ״מלאווח בר״. עיצבתי לי לוגו וכרטיס ביקור, קיבלתי רשיון עסק והתחלתי לאפות. פניתי לקהילה הישראלית וגם לאוכלוסיה ההודית וניסיתי. שיפרתי ושכללתי את המלאווח והג׳חנון שלי ונתתי לחברים שלי שוב לנסות. על סמך המשוב שלהם, ניסיתי שוב ושוב, עשיתי חקר שווקים עד שהגעתי למתכון המושלם. בהמשך הוספתי גם קוּבּנה ובסבוסה (עוגת סולת). עשיתי ארוע השקה של המוצרים והשמועה עברה מפה לאוזן. המשכתי לקבל ביקורת ולהשתפר. הכול אני עושה בעצמי, אפילו את המשלוחים״.
האוכל של דורית מזכיר לנו בית. כשהיא דופקת על הדלת ומביאה את הג׳חנון והמלאווח הנפלאים שלה עד פתח הבית, אתה מרגיש שקיבלת מתנה. האפייה בעיני דורית היא מחווה למורשת שלה. דרך קיפולי הבצק היא מתחברת לדורות שלמים של נשים שעשו זאת לפניה. היא ממשיכה את המורשת הזאת, ובעיניה זו זכות גדולה. ״לא משנה היכן אהיה, כל זמן שאמשיך להכין אוכל אותנטי שמשמח אנשים, אהיה מאושרת.״
כשדורית הציעה לי לטעום אני לא יכולה לסרב. קשה לי לבחור בין המלאווח לג׳חנון, לקובנה והלחוח. אני התענגתי על המלאווח שהתפצפץ לי בפה וחגגתי על הבסבוסה, עוגת הסולת, שהיתה רכה ונימוחה. דורית מתכננת בקרוב להוסיף לתפריט גם מרק רגל ומוצרים נטולי גלוטן. היא מספקת שירותי קייטרינג לחברות וארגונים.
מה שחשוב לדורית להנחיל לילדיה זה שהכול אפשרי, שלא יפחדו להגשים את החלומות שלהם ושיסמכו על עצמם שיצליחו. ״אני אתמוך בהם בכל דבר שיבחרו לעשות בחיים. אני מקווה שהבחירות שלי יהוו עבורם דוגמה, וכל זמן שהם מאושרים, גם אני אהיה מאושרת. תמיד הייתי ביישנית ונחבאת את הכלים, בעיקר בחברת ישראלים, כי לא הרגשתי לידם באמת ישראלית. רק היום, כשאני מכינה אוכל אותנטי, אני סוף סוף מרגישה ישראלית אותנטית״.
דורית מקסימה והאוכל שהיא מכינה מלא בקסם הזה שלה. משהו בי אומר לי שזוהי עבורה רק ההתחלה.
מי אמר ג׳חנון חם מהתנור או מלאווח טרי עם רסק עגבניות לשבת בבוקר, ולא קיבל? לפרטים ולהזמנות:
The Malawah Bar, 1352 Don Avenue, Santa Clara, CA 95050
+1 408-489-7227
themalawahbar@gmail.com
לעמוד הפייסבוק
שבת שלום!
באהבה,
דלית גבירצמן
