Division Ave בקרוב במורגן היל: שיחה עם יוצרת הסרט מיכל בירנבאום

מאת: דלית גבירצמן

– תגידי, את חושבת שזאת אחות של טובה בירנבאום?

– מי? מנהלת התוכן היהודי בג׳יסיסי? לא, לא יודעת. נראה לך?

– שנייה, כבר מבררת…

האמת, שאפילו לא הייתי צריכה לחכות שתחזור אלי. מבט אחד חטוף בעיניים הכחולות הענקיות האלו, החיוך, הקול הרך, המתוק והמלטף, וכמובן – הנושא מעורר המחשבה מיד הסגירו את התשובה לשאלה. סרט ביכורים קצר בשם ״דיויז׳ן אבניו״ שכתבה והפיקה מיכל בירנבאום, ובו היא אף מככבת, יועלה בחמישה באפריל במורגן היל במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי Poppy Jasper. מיכל בת ה-29, גדלה בבני ברק במשפחה שנמצאת כהגדרתה ״על הספקטרום בין דתי-לאומי לחרדי-מודרני״. היא האחות הצעירה מתוך חמישה אחים ואחיות, ומאז שהיא זוכרת את עצמה, תמיד נמשכה למשחק ולתאטרון. כשבגרה, התעקשה לעבור לתיכון דתי לבנות שהיתה בו מגמת תאטרון. היא שירתה בגלי צה״ל ככתבת לענייני תרבות, וכך נחשפה עוד יותר לעולם הבמה ולקולנוע. היא הגיעה לארצות הברית במסגרת תוכנית ללימודי יהדות שנקראת ״מכון הדר״ בניו יורק, וכמו רבים מאיתנו, לא תיכננה להישאר. היא נבחנה לבתי ספר למשחק והתקבלה לבית הספר ״לי שטרסברג״, ומזה שמונה שנים שהיא חיה שם.

כאמור, מיכל גדלה בסביבה אורתודוכסית, ואביה עוסק, בין היתר, בחזנות או כפי שהיא קוראת לזה – מתחזן. תמיד ליוותה את מיכל התהייה האם אי פעם תוכל אף היא לעמוד במקום הזה. כיום, כשהיא חיה בארצות הברית, מיכל מצליחה להגשים את החלום הזה, לקרוא בתורה, לקרוא מהמגילה ואף להוביל את התפילה.

בשלב הזה, סקרנותי גברה עלי ולא הצלחתי להתאפק. ראשית, אי אפשר היה שלא לתהות מה שמו הוריהן של מיכל וטובה באוכל, כך ששתיהן הפכו לנשים אמיצות וחכמות ומובילות כל אחת בדרכה. יחד עם זאת, הייתי חייבת לשאול את מיכל לגבי יחס הקהילה שבה גדלה אל התופעה הזאת של נשים על הבמה או הבימה. להפתעתי, היא סיפרה לי על החברה החרדית דברים שהפתיעו אותי לחלוטין: ״בבתי הספר החרדיים לבנות שאנחנו למדנו בהם השקיעו ה-מון בהצגות. כמובן, שזה היה רק לנשים ורק האימהות הגיעו, אבל אני זוכרת שכבר במסיבת הסידור בכיתה א׳, קיבלתי את התפקיד הראשי. זה גרם לי לרצות לעשות את זה עוד ועוד. תמיד בסוף השנה, נהגו לשכור אולם גדול ברמת גן ושם העלינו הצגות של מדרשים וחומרים מספרות חז״ל, בנות שיחקו בנים וכד׳. אז כן, היה את זה, אבל במגבלות הקיימים. בהמשך הדרך, בתיכון שלמדתי בו, כבר כן עשינו הצגות שאליהן האבות והאחים יכלו להגיע. עוד דבר שטיפוסי לבני ברק הוא שלכולם יש טלוויזיה, אבל היא חבויה בארון. כולם יודעים על כך, אבל מסתירים את זה. בגיל מאוד צעיר כבר עליתי על הקונפליקט הזה, שמותר לי לצפות, אבל חס וחלילה שאופיע בטלוויזיה. הרבה דתיים חרדיים הולכים להופעות בהן נשים שרות או מאזינים לדיסקים, אבל לא מדברים על זה. כל אחד עושה את הבחירה שלו ואני עשיתי את שלי. על אף שאני לא מגדירה את עצמי כאורתודוקסית, אני עדיין חלק מהקהילה היהודית כאן, מקפידה ללכת לבית הכנסת והיהדות עדיין מאוד חשובה לי״.

– איך קיבלה הקהילה את הבחירה שלך? היא לא הסתכלה על כך בעין ביקורתית?

״ההורים שלי מאוד פתוחים ומקבלים, ואני מניחה שתמיד יהיו אנשים שלא יראו את זה בעין יפה, אבל בסופו של דבר, כשמישהו מהקהילה מצליח, אז תמיד מתגאים בו. אם סרט מצליח או מישהי כמו גל גדות עושה חיל או ששון גבאי שמגיע לברודווי, אז כן מנכסים את ההצלחות. בזמנו, כשדודו פישר שיחק בברודווי, הדתיים לא התנערו ממנו. בכלל, עם קום המדינה, כשבבני עקיבא רקדו בנים ובנות ביחד, לא העלו על הדעת את האפשרות לאסור על נשים לשיר״.

– אז איפה טעינו?

״זאת שאלה ממש טובה. לא ברור לי מהיכן מגיעה ההקצנה הזאת. אני חושבת שהדגש על ההלכה הזאת נוצר עם הזמן, וזה לא בהכרח משהו שחכמינו התכוונו, וגם אם כן, היום יש לנו חכמים חדשים. זה מזכיר לי, שפעם הדרכתי קבוצה של ״תגלית״ ואחת החניכות הגיעה מבית קונסרבטיבי, וכשהגענו לכותל היא שאלה אותי האם היא יכולה להניח תפילין. עכשיו, לכי תסבירי לה שבמקום הכי קדוש לעם היהודי, היא לא יכולה להניח תפילין רק משום שהיא אישה. הסברתי לה במילים הכי טובות שיש לי, שעדיף שלא תעשה את זה שם, ממש ברחבה, אלא במקום אחר בירושלים. חששתי שהסיטואציה תסלים ולא תהיה לי דרך להגן עליה. קשה להיות במקום הזה שצריך להסביר זרם דתי מסוים״.

– ספרי לי מה הביא אותך לסרט ״דיויז׳ן אבניו״?

״האמת שהיא, שלפני שעברתי לברוקלין הייתי חלק מקהילה שיוויונית והרב של בית הכנסת דיבר איתנו על התופעה הזאת שמתוארת בסרט, של פועלות ניקיון ממוצא לטיני שהפכו ממש ל״שוק עבדים״ , שמתרכז בעיקר בפינת הרחוב בשכונת ויליאמסבורג החרדית בברוקלין. זה היה בדיוק לפני חג הפסח, ובתור רב הקהילה, הוא רצה שנהיה מודעים לזה שאם אנחנו שוכרים את שירותן של פועלות הניקיון, שנשלם להן ונדאג לזכויות שלהן. זה נושא מאוד מורכב, כי מדובר באנשים ונשים שהרבה פעמים אין להם מסמכים וזה כבר הופך להיות עניין מוסרי. העובדה שאין להם מסמכים מהווה פתח לניצול, כי אף אחד לא ידע ואף אחד גם לא הצהיר על זה. הרב גיא אוסטריאן היה פעיל בארגון שעזר לנשים שעמדו שם בפינת הרחוב, ודרכו נחשפתי לתופעה. התחלתי לדבר עם הנשים הללו ודרך הקשרים שלי, דיברתי גם עם נשות הקהילה החרדית בוויליאמסבורג, וגילינו שיש שם ממש פוטנציאל לחיבור בין קהילת הנשים החרדיות לקהילת הנשים הלטיניות. השחקנית הראשית לורנה רודריגז, שמופיעה איתי בסרט, הגיעה גם מבית הספר למשחק ושתינו מאוד הסתקרנו מהחיבור שיש שם בפינה הזאת. ככל שדיברנו עם יותר נשים, הבנו שאין כאן שחור-לבן ושנוצרות שם חברויות וקשרים מאוד מעניינים. גם הנשים הסגורות בעולם החסידי מוגבלות בדרכן, וגם הצעדים של עובדות הניקיון מאוד מוגבלים, בעיקר אם אין להן מסמכים. ראינו פה הזדמנות לספר סיפור מעניין של איחוד בין שני העולמות האלו״.

– אני חייבת לומר שהסרט הקצר (14 דקות) השאיר בי טעם של עוד ועורר בי סקרנות והמון שאלות. האם יש סיכוי שהסרט יהפוך אי פעם לסרט באורך מלא?

״זה בהחלט משהו שאנחנו רוצות לעשות, בין אם סרט באורך מלא ובין אם איזושהי מיני סדרה. בעיקר משום שבחיים האמיתיים, חלק מהעובדות התאגדו והקימו לעצמן קו-אופ כזה של מנקות, מעין סוכנות ניקיון שכזאת, כך שיש פה כמעט ״סוף טוב״ לסיפור. זה משהו שבהחלט אפשר להפוך לסרט באורך מלא, ואנחנו מקוות להגיע לשם. כשהתחלנו לעבוד על הסרט לפני שלוש שנים עם קמפיין הקיקסטארטר, זה עוד היה לפני הבחירות. כמובן שכיום, המסר הוא אפילו עוד יותר חזק. יש הרבה מה לספר כאן״.

– ספרי לי קצת על פסטיבל הסרטים Poppy Jasper שבו יופיע הסרט.

״זהו פסטיבל סרטים בינלאומי, ויש להם הקרנות בגילרוי וגם במורגן היל. הסרט שלנו יוקרן במורגן היל ב-5 באפריל במסגרת ערב הפתיחה שבו יוקרנו מספר סרטים קצרים. זה פסטיבל שבעיקר תומך בסרטי נשים, על נשים. מקימת הפסטיבל היא אישה ואני מקווה שהרבה אנשים יגיעו אליו. בסוף אפריל, הסרט מתוכנן להופיע בפסטיבל הסרטים הבינלאומי Filmfest בוושינגטון די סי, ובתחילת מאי אנחנו נציג בניו יורק״.

– אילו סרטים השפיעו עליך מבחינה מקצועית? 

״אני תמיד חוזרת לסרט שהפך לסרט קאלט שכתבה דורית רביניאן בשם ״הבחור של שולי״. הוא אפילו לא סרט באורך מלא, אבל משהו שם באחות הפחות מוצלחת והפחות יפה שדווקא אותה הוא רוצה מאוד ישראלי בעיני. אני מאוד מתחברת לשפה הקולנועית והצילום שם מאוד ישראלי ואמיתי. גם את הסרטים של רונית ושלומי אלקבץ ״שיבעה״ ו״גט״ אני מאוד אוהבת״.

– על מה את עובדת עכשיו?

״וואו, על כל כך הרבה דברים במקביל. אני חלק מקבוצת תאטרון יהודי שמעלה מידי פעם דברים ביחד, בעיקר צ׳כוב. יש לי ערוץ יוטיוב שהתחלתי לאחרונה שעוסק בנשים בהיסטוריה של התאטרון. אני בעיקר רוצה להיות על הבמה. אני חושבת שלשחקנים, בעיקר על הבמה, יש המון שליטה על איך דברים נראים בסוף. אני מקווה גם לכתוב ולהפיק סרט באורך מלא״.

– מה היה השלב הכי מעניין, מרגש או מאתגר בתהליך יצירת הסרט דיויז׳ן אבניו?

״אני חושבת שהחלק הכי מרגש היה הפניות מהשטח. פנו אלינו בצורה אנונימית, וגם שלא, נשים שעבדו או שעדיין עובדות בפינה הזאת או מישהי שאימא שלה עבדה שם, ועכשיו הבת שהיא כבר דור שני, הצליחה ללכת לקולג׳. כולן מאוד התרגשו שהסרט קיים ושמספרים את הסיפור שלהן. זה מרגש גם משום שיש אולי איזושהי תיקווה לשינוי, כי יש המון בעיות בפינה הזאת. הנשים עומדות וממתינות שם בקור והיו נסיונות להעביר אותן למקום סגור ופעילים חברתיים עושים שם כל מיני פעילויות כדי לשפר את התנאים והמעמד שלהן. אין ספק, שהתגובות הללו והעובדה שהסרט יעזור אולי לעשות שינוי קטן פה בקהילה בברוקלין ביחס אל הנשים, הן החלק הכי מרגש בתהליך הזה״.

– מבלי להסגיר יותר מידי פרטים, הסוף של הסרט מאוד יוצא דופן. 

״באמת, תמר גלזרמן הבמאית ואני מאוד התלבטנו כיצד לסיים את הסרט. רצינו להישאר נאמנות למציאות, שבה סביר להניח, שלא יהיה לסיפור הזה סוף טוב. מצד שני, הדמות של פרננדה בסרט רוצה למצוא דרך להחזיר טובה לחברה החדשה שלה, ומאחר והיא מאוד רוצה ללמוד על העולם, פרננדה מספרת לה את הסיפור על הפירמידות במקסיקו. זאת הדרך שלה להכיר תודה בכך שהיא מספרת לחברתה החרדית על העולם שמחוץ לברוקלין״.

 

Division Ave

במאית: תמר גלזרמן

מפיקה, תסריטאית, שחקנית: מיכל בירנבאום

מפיקה, שחקנית: לורנה רודריגז

מפיק ומלחין: נדב רמז

קדימון הסרט

עמוד הבית של הפסטיבל

ערוץ היוטיוב של מיכל

שבת שלום,

דלית גבירצמן

dalit@gvirtsman.com