על שינאה, אהבה, ומה שביניהם

אחרי חג השבועות מגיע צום י"ז בתמוז. י"ז בתמוז הוא יום תענית המציין את היום שבו הובקעה חומת ירושלים בעת המצור, ואחריה, בתשעה באב בא חורבן הבית המקדש השני. לפי המסורת גם חורבן בית המקדש הראשון קרה בתשעה באב, אך אז נבקעה חומת ירושלים בתשעה

לחודש תמוז). ביום זה מתחילים ימי בין המיצרים הנמשכים עד תשעה באב ונוהגים בהם מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב עצמו (שלושת השבועות המתחילים ב-י"ז בתמוז, עד תשעה באב, תשעת הימים המתחילים בראש חודש אב ועד תשעה באב, השבוע שחל בו תשעה באב, ותשעה באב עצמו).

בית המקדש השני נבנה בירושלים בתקופת שיבת ציון, בה כורש, מלך פרס התיר ליהודים לחזור מגלותם אל ארץ ישראל. חלק מהיהודים שבו. גולי בבל חזרו לישראל והחלו בבניית בית המקדש השני, בית המקדש הראשון נחרב ונשרף בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה; ובית המקדש השני, שעמד על תילו כ 586 שנים לפי המחקר ההיסטורי, או 420 שנים לפי מסורת חז"ל, ונחרב בידי הרומאים בשנת 70 לספירה.  לפי המסורת נחרבו שני המקדשים – גם הבית הראשון וגם הבית השני,  בתשעה באב. חורבן בית המקדש השני וחורבן ירושלים במרד הגדול ברומאים (66-73 לספירה), מסמלים את אבדן העצמאות הלאומית של עם ישראל בארצו ואת ראשיתה של הגלות. יום תשעה באב, שבו העלו הרומאים באש את בית המקדש, נקבע כיום אבל וזיכרון לחורבן ולכן הפך תשעה באב ליום צום ואבל לאומי שנשמר מאז ועד ימינו אנו.  למרות שחורבנו הגמור של היישוב ביהודה אירע כ- 60 שנה לאחר מכן בעקבות מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה), יש רבים הרואים בחורבן הבית את תחילתו של התהליך שבו הפסיק עם ישראל להתקיים כאומה, והמשיך להתקיים רק כחברה בעלת דת ותרבות אחת.

ההיטוריונים מסבירים את התהליכים שהובילו למרד ולחורבן הבית. האם היו אלא מורדים שואפי חופש שקמו ולחמו בגבורה נגד גזרות שמד של כובש עריץ, או שמא היו הם הרפתקנים קנאיים שמרדו באימפריה הגדולה של זמנם והביאו על עמם וארצם חורבן וגלות. וכמובן, לכל דעה מצטרף המחנה הפוליטי שרוצה לעשותה קרדום לחפור בו. הדיון הזה אינו חדש, גם חז"ל בתלמוד מתדיינים האם הוא בר כוכבא (מלשון כוכב) או בר כוזיבא (מלשון כזב), והאם היה בר כוכבא משיח או משיח שקר.

חז"ל התעניינו בסיבות לחורבן מסיבה תיאולוגית, היות והתהליך הארצי של החורבן נגזר מהחלטה שמימית. בסופו של יום, התהליכים הארציים הרי מונעים בידי שמיים מסיבה כזאת או אחרת, ולכן שאלתם הייתה מה היא אותה הסיבה שהמאורעות הללו התאפשרו בידי שמיים. הרי הרומאים והמורדים כולם בובות על חוט בתיאטרון הבובות הגדול, ואותם עניין המחזה ולא הבובות. לכאורה יש להם על מה לתמוה. הדור של חורבן הבית לא היה דור חוטא. במסכת יומא כתוב  "מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם.". מה שאומרים חז"ל הוא שהבית הראשון נחרב בצדק כעונש על חטאי התקופה, ולעומת זאת הבית השני נחרב מסיבה אחרת.

"פיקוח נפש" הוא מונח הלכתי שמשמעו הצלת חיי אדם הנדון בהקשר של התנגשות בין חיי אדם לבין קיום אחת ממצוות התורה. עמדת ההלכה במקרה כזה היא, כי הצלת חיי אדם, בין אם אלו חיי אחרים ובין אם אלו חייו שלו, חשובה יותר מקיום מצוות התורה, ולכן יש לעשות כל שנדרש לשם הצלת החיים, גם במחיר עבירה על מצוות חמורות כמו חילול שבת. הכלל המקובל הוא שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. אבל גם לכלל הזה יש יוצא מהכלל. במסכת סנהדרין כתוב: "כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם: עבור ואל תיהרג – יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.".  ניתן להבין את חורבן הבית הראשון כעונש על שלושת העבירות החמורת האלא, אבל כאן נותנים חז"ל ל"שנאת החינם" משקל שווה כמו עבירות היהרג ובל יעבור, וזו כאשר אין ממש מצוה של "אהבת חינם" או עבירה של "שנאת חינם". על זה מפרש ה "משך חוכמה" (רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, מגדולי הרבנים במזרח אירופה לפני השואה), ששלושת העבירות הנ"ל חמורות במישור הפרטי, אך אם נבחן ציבור – שנאת חינם שפשטה בו יכולה להורסו לגמרי.

שנאת חינם היא שנאה ללא סיבה בין היהודים לבין עצמם. לפי התפיסה הזו שנאה זו הייתה החולייה הראשונה בהתדרדרות שגררה הלשנות של יהודים על יהודים לשלטון הרומי, שהביאה בסופו של דבר לחורבן.

וכך מספרת אחת האגדות במסכת גיטין על התקופה: [הערותי בסוגריים]

מעשה באיש אחד שאהובו היה קמצא, ושונאו – בר קמצא. עשה אותו האיש סעודת שמחה, ואמר למשרתו: לך ותביא לי את קמצא. הלך המשרת והביא לו את בר קמצא. [בגלל טעותו של המשרת אותו האיש מצא במסיבתו את שונאו בר-קמצא במקום את חברו קמצא]. בא בעל הסעודה וראה את בר קמצא בין אורחיו. אמר לו: הרי אתה שונא לי. מה אתה מחפש פה? קום וצא. [אותו אדם רצה לגרש את בר קמצא לעיני כולם מהמסיבה]. אמר בר קמצא: הואיל ובאתי – עזוב אותי, ואני אשלם לך על כל מה שאכלתי ושתיתי. אמר האיש: לא! [אומר לו בר קמצא, ראה, אני חשבתי שאולי רצית להשלים איתי ואלולי סתם התבלבלתי, ובאמת עדיף היה שלא באתי, אך משבאתי, אנא אל תבייש אותי ברבים ואני אשלם לך את ההוצאה שאתה מוציא עלי, והאיש מסרב]. אמר בר קמצא: אשלם לך את מחצית הסכום שעלתה לך הסעודה כולה. אמר האיש: לא! אמר בר קמצא: אשלם לך את סכום הסעודה כולה. אמר האיש: לא! [מציע בר קמצא לאותו איש לשלם לא יותר מאשר את עלויותיו הוא אלא יותר, עד כדי תשלום כל המסיבה ובלבד שלא יבויש לפני שאר האורחים והאיש מסרב], תפס האיש את בר קמצא בידו, הקים אותו והוציאו .[והאיש מגרש את בר קמצא לעיני כולם].  אמר בר קמצא: הואיל וישבו בסעודה חכמים, ולא מחו על מה שעשה לי האיש, כנראה שהדבר מקובל גם עליהם. אלך ואלשין עליהם לפני המלך, הקיסר הרומאי. הלך בר קמצא לקיסר ואמר לו: מרדו בך היהודים.  [בר קמצא המושפל מאשים גם את החכמים שהיו בסעודה ולא מחו, וכנקמה מתחיל לגלגל את כדור השלג שיסתיים בחורבן וגלות]. אמר לו [הקיסר]: מי יאמר [מי יוכיח שאכן מרדו בי?] אמר לו: שלח להם קרבן – ותראה אם יקריבו אותו…

וסופו של הסיפור. הקיסר שלח בידו של בר קמצא עגל משובח כדי להקריבו בבית המקדש. בר קמצא הטיל מום קטן בשפתי העגל – מום שלפי ההלכה (אך לא לפי מנהגי העמים) פסל את העגל לקרבן. החכמים ביקשו להקריב את העגל למרות המום – למען "שלום המלכות", אבל זכריה בן אבקולס התנגד. קרבן הקיסר נדחה ולא הוקרב בבית המקדש, והקיסר ראה בכך אות למרד של היהודים בשלטונו. וכך מתפתח לנו סיפור מעשה שתחילתו בשנאת חינם, אמצעו בעמדתו הקיצונית והבלתי מתפשרת של זכריה בן אבקולס וסופו בחורבן וגלות.

אז אם שנאת חינם היא החטא, אז מה תיקונו? כמובן, אהבת החינם. חז"ל הגדירו את אהבת החינם כאהבה שאינה תלויה בדבר (ולא, אהבת חינם אינה אותו הדבר כמו free love).  אהבת החינם לפי חז"ל אינה סתם רעיון רגשי של אהבה. היות והיהדות היא דת מעשית, כלומר דת המבוססת על קיום כללי אסור ומותר (מה שאנו קוראים מצוות) ולא על מושגים מופשטים כמו אמונה, ניסו רבים ליצוק תוכן לתוך אהבת החינם. הרמב"ם מכליל את המצוות הבאות כנובעות מעיקרון זה: גמילות חסדים, מצוות הלוואה, לשלם לשכיר בזמנו, ביקור חולים, שמחת חתן וכלה, מצוות צדקה וחי אחיך עמך, והלכת בדרכיו (“מה הוא רחום אף אתה רחום”), כולל כמה וכמה עבירות כגון גזל, גניבה, הונאה, לשון הרע רכילות, לא תיקום לא תיטור, לא תשנא את אחיך בלבבך, וכל שאר מצוות שנוגעות לעניינים שבין אדם לחברו.

באותו עניין אמר פעם החזון איש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ שהיה מגדולי הרבנים במאה ה-20, ונחשב כמנהיג החרדי הבולט ביותר בזמן קום המדינה): " 'וכי כל כך קל לעבוד על המידות? על הגאוה, הקנאה והתאווה שכל אדם דורש זאת מחברו ולא מעצמו? את עצמו הוא מבין יפה מאוד ודן לכף זכות מלאה ובצדק גמור מצדיק את מעשיו, אבל מחברו דורש להיות מוסרי, בעל מדות טובות, והרי זו עבודה של כל החיים – וכל זה ואולי…  ואם כן אם נכשל חברך במידה רעה נגדך זו סיבה לשנוא אותו? וכי קל להיות בעל מידות טובות? תבין גם את חברך שעדיין אינו מושלם במדותיו, כמו שאתה אינך מושלם".

רבי אלימלך מליז'נסק חיבר תפילה כהכנה לתפילת שחרית הידועה כתפילת רבי אלימלך מליז'נסק. קטע הסיום המוכר הולחן ובוצע על ידי הזמר אברהם פריד תחת השם "אדרבה"

וזו לשון התפילה. שימו לב במיוחד לקטע המתחיל במילה אדרבה:

…"…תשמרנו מן הפניות והגאוות, מן הכעס והקפדנות והעצבות והרכילות ושאר מידות רעות. ותצילנו מקנאת איש מרעהו, ולא תעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתם על אחרים. אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך, שיהא הכול נחת רוח אליך… אמן כן יהי רצון".

 

הבהרה: להגיגים במאמר הכתוב מעלה, אין שום קשר למציאות של ימינו. כל העושה קשר כזה עושה זו על אחריותו האישית בלבד.