ויהי בימי שפוט השופטים

אוטוטו מגיע חג מתן תורה שהוא גם חג הקציר וחג הביכורים הוא חג השבועות. (דרך אגב, האם כבר נרשמתם לתיקון ליל שבועות ב ICC ?). כמו בכל שנה, גם השנה נקרא בחג השבועות את מגילת רות. נחלי דיו נשפכו על מגילת רות ועל הפסוק "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין–עמך עמי, ואלהיך אלהי.". ובכל זאת נשאלת השאלה למה נקראת מגילת רות בכלל ובחג השבועות בפרט?

בסופו של דבר, לפחות על פני השטח, מדובר בסיפור די פשוט. על רגל אחת, המשפחה מהגרת למואב למצוא פרנסה, או שמא נאמר "יורדת" למואב ומתבוללת, עקב משבר, אולי התפוצצות הבועה התורנית, המשפחה יורדת מנכסיה, ולא זו בלבד אלא שאב המשפחה ושני בניו נפטרים מן העולם ונעמי, אם המשפחה, נותרת בלי כל. האם, נעמי מחליטה לשוב לישראל ומשחררת את כלותיה לשוב לבית אביהן במואב, אך רות, אחת מכלות הבנים שנפטרו וזו האחראית לפסוק שלמעלה, דבקה בנעמי חוזרת עמה לישראל במקום לחזור לבית אביה. ואז בהרפתקאה מסמרת שיער ובעלת פרקים רבים מתחברת לבועז, קרוב משפחה עשיר שגאל את זכר המשפחה ומחזיר למשפחה את כבודה ונחלתה וסוף טוב הכל טוב. וכך אומרת לנו המגילה " ובעז הוליד את-עובד ועבד הוליד את-ישי, וישי הוליד את-דוד." הוא דוד המלך.

השאלה הזו הטרידה בצורה זו או אחרת פרשנים לאורך הדורות שהציעו מגוון פלפולים ההופכים את הסיפור מפרק באופרת סבון לסיפור הראוי לפחות לאוסקר, סיפור שבו רות היא נסיכה מואביה בעוד בעז הוא השופט גדול הדור ועוד כהנה וכהנה, כולם בניסיון להסביר מדוע זכתה מגילת רות לכבוד שנפל בחלקה.

בשבוע שעבר שבתי מביקור בזק בישראל. ביקור בן שבוע בלבד, אבל כרגיל בישראל, דבר רודף דבר ולכבוד ביקורי הוחלט על בחירות חדשות שבוטלו מאז, ועוד. אבל היו דווקא שלשה אייטמים חדשותיים שמשכו את תשומת ליבי. אזהרה! ישנם אנשים שעלולים לא לאהוב את מה שהם קוראים בשורות הבאות. אנשים אלה מתבקשים לשתות מים קרים ולקרוא את הכתוב בעיון פעם נוספת, או לחילופין, לדלג על הקטע הבא מלכתחילה.

בסוף השבוע השתחרר מהכלא חגי עמיר, אחיו של יגאל אמיר שהורשע ברצח ראש הממשלה יצחק רבין. חגי עמיר, שלא השתתף ברצח באופן פעיל, הורשע בקשירת קשר ונידון לשש עשרה וחצי שנות מאסר אותן ריצה עד תום. את אותם שנות מאסר ארוכות  ריצה חגי עמיר בהפרדה בלשונם המכובסת של שירות בתי הסוהר, או בלשון בני אדם, בבידוד. ואני תהיתי לתומי מה זכה חגי עמיר לכבוד המפוקפק של מאסר כה ארוך בבידוד? לכאורה אגפי ההפרדה בכלא מיועדים לאסירים טעוני הגנה או לאסירים שמסוכנים לסביבתם. האם חגי עמיר אכן נופל לקטגוריות האלא? וגם אם כן. בודאי ניתן היה להקל על מצוקת הדיור בכלא ולאכסן אותו עם אחיו, היושב בבידוד בתנאים יותר קשים וצפוי להמשיך לשבת כך עד יומו האחרון. האם יתכן שהחזקת האחים בבידוד היא מעין עונש נוסף של המערכת?

לצורך ההבהרה. אין לי שום עניין אישי באחים עמיר. אני מתעב אותם ואת פשעם ומצידי שינמקו להם בכלא כמו שראוי להם עד יומם האחרון. אבל דעתי האישית אינה מעניינת במיוחד. ממה שאני מבין, בית המשפט גוזר את העונש ושירות בתי הסוהר מבצע אותו. בכללים האלה אין לרשות המבצעת רשות או סמכות להטיל עונשים נוספים. ההחלטה לשמור את האחים בבידוד לפחות נראית כמו עונש נוסף בקריצת עין ובהעלמת עין מערכתית. בסופו של דבר, שירות בתי הסוהר תמיד יכול להכריז על אסיר כמסוכן או כל דבר אחר ולמצא דרך להשית עליו עונשים נוספים שלא הושתו על ידי בית המשפט.

כאן לכאורה אנחנו פוסעים בתפר שבין מה שאנחנו רוצים שיהיה לבין מה שאנחנו צריכים שיהיה. היינו רוצים שיקבר בכלא, אך אנחנו צריכים מערכת של הפרדת רשויות כדי שמחר לא נמצא את עצמנו במצב דומה. ובוודאי יהיו כמה שישאלו אותי כאן מה בעצם איכפת לי? בינינו, האחים פשעו ובהחלט מגיע להם עונש קשה וכולנו לא מצטערים על חומרת העונש ואפילו היינו שמחים להחמיר אותו, לא? אבל, מה שיש לנו כאן זו ההתנגשות בין רצונות לזכויות. לנו יש רצונות, ואולי אפילו רצונות צודקים, אבל לאחרים יש זכויות. והקו בין הרצון והזכות הוא מה שמבדיל בין חברת חוק לכאורה, לחברת חוק אמיתית.

עוד דוגמא. באותו שבוע דובר על הצעת חוק שעלתה בכנסת (אם כי אני לא חושב הועברה עדיין) לשלול מחצית מדמי קצבאות הביטוח הלאומי, כמו קצבאות אבטלה זיקנה ושארים ממי שהורשעו בעבירות על ביטחון המדינה. מה שאומר לפי הקוד הישראלי, ("קריצה קריצה") ערבים ישראלים שהורשעו בפעילות עויינת. ויסלחו לי רבותי, אבל מה עניין שמיטה אצל הר סיני? או כמו שהיו אומרים במקומותינו, מה בין מחט לתחת? מה הקשר בין הרשעה בעבירה, חמורה ככל שתהיה לבין הזכות לתשלומי ביטוח לאומי (או יותר מזה, הזכות לחצי תשלומי ביטוח לאומי?), שבעבורם, דרך אגב, כל אחד מפריש ממשכורתו כל חודש. וגם כאן, מקומם של מורשעים בעבירות כאלו הוא בכלא, ומצידי לתקופה מה שיותר ארוכה, אבל מה עניין הרצון שלי להעניש את האשמים ולזכות האזרחית שעבורה כל אחד משלם, כמו קצבת זקנה או דמי אבטלה? אם בית המשפט רוצה, שיטיל קנס כספי כעונש אבל ממתי הפך המוסד לביטוח לאומי לחלק ממערכת המשפט או האכיפה? אולי מחר יוחלט שכל מי שהורשע במרמה לא יהיה רשאי לגור בתל-אביב, ולעומתו, על כל מי שיסרב פקודה לפנות ישובים יאסר לקנות קפה לתקופה שלא תקטן מחמש שנים (למעט נס קפה של עלית, שהוא עונש חמור בפני עצמו).

שבוע קודם נהרגה קצינת צהל סג"מ הילה בצלאלי באסון המיותר בזמן ההכנות לטקס יום העצמאות בהר הרצל. משטרת ישראל מיהרה ועצרה חלק מהמעורבים לצורך "השלמת החקירה".  בכלל, במדינת ישראל נפוץ הנוהג של מעצר חשודים כעניין בשגרה. לכאורה, המעצר נחוץ בעת שיש חשש לכך שהחשוד יחבל בחקירה או יברח. האם באמת באסון המדובר היה זה המצב? או אולי יתכן שהמשטרה משתמשת במעצר כאמצעי להפעיל לחץ או כמקדמה על חשבון העונש? בישראל עבר לפני יותר מעשור חוק המעצרים שהיה אמור לחולל מהפכה במדיניות המעצרים של המשטרה ושל בתי המשפט  ולהפוך את המעצר לכלי שהשימוש בו הוא המוצא האחרון ולא הראשון, ובכך לצמצם במידה ניכרת את מספר המעצרים הבלתי נחוצים ובלתי מוצדקים. החוק בא להבטיח שהמעצר לא יהיה "מקדמה" על חשבון העונש, שאדם לא ייעצר כדי לשבור את רוחו או כדי לאפשר חקירה בתנאים נוחים יותר למשטרה. מה לדעתכם קרה מאז? ובכן, במדינת ישראל, 67% מהמעצרים אינם מסתיימים בהגשת כתב אישום. בכל שנה מתבצעים בישראל כ 60,000 מעצרים ורק כנגד 20,000 מהעצורים מוגש כתב אישום. ב67%  מהמקרים בהם מתפרסמת תמונתו ושמו של עצור החשוד בפלילים, מסתיים המעצר בלא כלום! ומה רע בזה תשאלו? אולי better safe than sorry?. אולי תשנו את דעתכם אחרי שתקראו את שני הלינקים הבאים:

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/149/968.html

http://www.hasanegor.co.il/AllSites/263/Assets/maamarim/maamar158.pdf

אז למה בעצם קוראים את מגילת רות בשבועות? אם יותר לי אציע הסבר משלי.

המגילה נפתחת במילים "ויהי בימי שפוט השופטים". לכאורה, ימי משפט. יש סדר, יש חוק ויש משפט, בסה"כ הכל נפלא. גם סיפור במגילה הוא בסה"כ סיפור רצוף מעשים טובים. רות בוחרת לדבוק בחמתה ולדאוג לה לעת זיקנתה. היא מוצאת את פרנסתה מנדבתם של בעלי השדות, ובמקרה זה של בעז. הסבר קצר. אחת המצוות הנהוגות בשעת קצירה היא מצוות הלקט, שכחה ופאה. מצוות הפאה פירושה שהקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה, אלא יניח בסוף השדה מעט קמה לעניים. שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקוצרך".  מצוות הלקט פירושה כשקוצר ומאלם אלומות, לא ילקט השבלים הנופלות בשעת הקציר, אלא יניחם לעניים. שנאמר "ולקט קצירך לא תלקט".  ומצוות השכחה פירושה שהמעמר ושכח אלומה אחת בשדה, הרי זה לא יקחנה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו". . כל שאריות הלקח שכחה ופאה נשארות כמתנות לעניים, וזה מה שאנחנו רואים במגילת רות כאשר נאמר על רות "ותלך ותבוא ותלקט בשדה, אחרי הקוצרים". ובעז אפילו מוסיף על כך כאשר הוא מצווה על נעריו: "ויצו בעז את-נעריו לאמר, גם בין העמרים תלקט–ולא תכלימוה.   וגם של-תשלו לה, מן-הצבתים; ועזבתם ולקטה, ולא תגערו-בה.". בקיצור תקופה אידאלית. יש חוק וסדר ואפילו אנשים טובים, ממש אידילה. אין ספק שבני ישראל יכולים לשבת ולהתגאות בתקופתם הנאורה.

אבל זו גם התקופה עליה אומרים בספר שופטים (ולא פעם אחת אלא ארבע פעמים) "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". יש המפרשים את המוטיב הזה בספר שופטים כמצביע על כך שאופייה של התקופה חסר זהות לאומית, וכביטוי לכך – חסר שלטון מדיני המאחד את העם. בשלב הזה עם ישראל מתנהל עדיין כאוסף שבטים חסרי זהות לאומית ומה שחסר הוא איחודם לעם אחד המתנהל תחת שילטון מרכזי, ומה מסמן את השילטון המרכזי יותר ממלך כמקור הסמכות? ופה משחקת המגילה תפקיד מפתח. מאותו זיווג של רות ובעז יוולד עובד "הוא אבי-ישי אבי דוד" (המלך).

מה שאנחנו רואים במגילת רות שאין סתירה בין "שפוט השופטים" ל"איש הישר בעניו יעשה". קיומם של שופטים ומערכות לא מבטיח באמת סדר. המגילה מסתיימת דווקא בתחילת המלכות "…. וישי הוליד את דוד". הסיפור שמתחיל בתקופת "איש הישר בעיניו יעשה" נגמר במלכות בית דוד, וכשיש "מלך בישראל" נגמר הזמן שבו "איש הישר בעיניו יעשה". התורה אינה מסתכלת על המלך כאידאל נשגב או כדיקטטור נאור. המלך בסך הכל מייצג את המלוכה, את מקור הסמכות החוקי שמתבטא במערכת שבא לא "איש הישר בעיניו יעשה". יש מקומות בהם קוראים למערכת חוקה, יש מקומות שבהם קוראים להם Bill of rights, אבל בכל המקומות זו מערכת ההתיחסות שמגדירה כיצד החברה אמורה להתנהג על מנת להגן גם על זכויות היחיד. ממנה נגזרת, למשל, חזקת החפות מפשע  לפיה אדם הינו בגדר זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. וממנה נגזרות זכויות אחרות. וכן, המערכת מייצרת מקרים אבסורדיים, כמו למשל תיק הוכחות שלם נדחה על ידי בית המשפט כי לא הקריאו לנאשם את זכויותיו, או משום שראיה אחת שבבסיס העניין הושגה שלא כחוק (מה שנקרא "פרי העץ המורעל"), ואפילו רוצח מתועב שלא יושב בבידוד, מחבל שמקבל קיצבת זקנה, ומהנדס רשלן שמסתובב חופשי עד להכרעת בית המשפט בעיניינו. אבל אסור לנו לתת למקרי הקצה הללו לעוור אותנו.

הצד השני של זה הוא משטרה שמקפידה לעבוד לפי הכללים, החופש שלנו מחיפוש בלתי חוקי, והיכולת שלנו לקבל את משפט צדק בבית המשפט אם כך אנו צריכים.

וזאת משום שאנחנו לא נמדדים באופן שבו אנחנו מגינים על זכויותיהם של אלה שאנחנו אוהבים ואלה שלדיעותיהם אנו מסכימים, אלא דווקא על אילו שזקוקים להגנה גם אם אנחנו מתעבים אותם ואת דיעותיהם. אנו צריכים לנסות לבחון דברים מעבר למשקפת הדעות ורצונות הבטן שלנו ולבחון דברים לפי המסגרת של "המלכות" שהגדרנו. לא מה שהיינו רוצים, אלא מה שאנחנו צריכים. למשל, שחופש הדיבור לא נמדד בהגנה על מה שאנחנו מאמינים בו אלא בהגנה על זכותו של זה שאת דיעותיו אנחנו מתעבים, לומר את דברו. כמאמר הסופרת אוולין ביאטריס הול: "אינני מסכים עם דבריך, אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם" (פעמים רבות מיוחסת האמרה בטעות לוולטר מאנשי הרוח הבולטים של עידן "הנאורות").

אז היה לנו סיפור המתחיל ב"בימי שפוט השופטים" שהם גם ימי "איש הישר בעיניו יעשה" ומסתיים בתחילת ההפיכה של השבטים לעם סביב מקור סמכות מרכזי ב "ובעז הוליד את-עובד. ועבד הוליד את-ישי, וישי הוליד את-דוד.". מה יותר סימלי מהסיפור הזה בחג בו חוגגים את קבלת מקור הסמכות של עם ישראל, החוקה, אם תרצו לקרוא לה כך, היא התורה שלפי המסורת נתנה בחג השבועות בהר סיני.

על מתן תורה לעם ישראל נאמר בספר שמות "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר-דבר ה` נעשה ונשמע." הביטוי נעשה ונשמע הוא ביטוי מרכזי פה. קודם נעשה ואחר כך נשמע.  על כך מספר מדרש האגדה ומתאר באופן ציורי את אופן הבחירה של עם ישראל כעם שיקבל את התורה, ותולה זאת בכך שהעמים האחרים ביקרו את תוכן התורה, בניגוד לעם ישראל שקיבל אותה על עצמו באופן מלא, ואמר "נעשה ונשמע. וכך אומר המדרש: . "כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות; תחילה הלך אצל בני עשיו, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תרצח'. אמרו: כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא… הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תנאף'. אמרו לו: כל עצמה של ערווה – להם היא… הלך אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תגנוב'. אמרו לו: כל עצמם אביהם ליסטים היה… וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה… לא דיים שלא שמעו אלא אפילו שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקום. כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך, נתנם לישראל."

המסר הוא קודם נעשה ואחר כך נשמע. העשיה אינה תלויה בסביבה או בסיבה. דין הרוצח, המסייע, המחבל, או המתרשל צריך "להעשות" בלי לתת ל"שמיעה" להשפיע על התוצאה. משום שאם נתחיל לבלבל בין ה"נעשה" הציבורי  שצריך לעשותו וה"נשמע" הפרטי פתאום בלי להרגיש נהיה חזרה בימי "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".

חג שמח.

 כתב: ישי שטינהרט