הידור מצווה

כאשר מקיימים מצוות, ראוי לנסות להדר בהן, כלומר לקיים את המצווה באופן נאה. המצווה נשארת אמנם אותה מצווה אבל יש בזה מן extra credit  על תוספת המאמץ. מקורו של עיקרון ההידור בספר שמות  בפסוק: "זה אלי ואנוהו", ודרשו חכמים:"התנאה לפניו במצוות – עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".

ובכלל אם במצוות עסקינן, ראוי כל יהודי שתהיה לו מצווה אחת החביבה עליו במיוחד ועליה יקפיד להדר. יש הנוהגים להדר באתרוג נאה לחג הסוכות, ויש המהדרין בקערת הפסח, ואני מה יהא עלי? במה אהדר אני את המצווה? אני יכול לדמיין את היום שיבוא יומי ואתיצב לפני כסא הכבוד והמאזניים יתנדנדו בין מעשי הזכות והחטאים, והכף נוטה לצד החובה, והנה מרחוק מגיע המצווה החביבה, אותה זו שהדרתי בה ועולה על כף המאזניים ומכריעה את הכף.

חיפשתי וחיפשתי את אותה מצווה, הרי ראוי שתהיה זו מצווה שתתענג לקיימה, מצווה שמתיישבת עליך כמו כדורסל לידו של ג'רמי לין. חיפשתי וחיפשתי, והנה נפל האסימון.  אומרת הגמרא: " אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ובלשון היום, מצווה לשתות לשכרה בפורים עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. אכן זו מצווה כלבבי ובהחלט יש ממדים רבים להדר בה. אם בכל יום אני שותה ערק זול, בפורים אשתה רק משקאות משובחים, Single Malt Whiskey ו  Gray Goose. אם בכל יום אני שותה רק בערב, הרי בפורים אני אשתה בערב ובבוקר, וכשלא ישתכח טעמה של המצווה בשאר ימות השנה, אקפיד גם על "מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?".

מקור המצווה לשתות  הוא במגילת אסתר, בה נאמר " לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים". האמת ראויה להאמר שחז"ל לא ממש השתגעו על המצווה הזו או על פירושו של רבא ואפילו חלוקים על מה באמת פירושו של "חייב איניש לבסומי". מיד לאחר דברי רבא מביאה הגמרא את הסיפור על רבה (רבה ורבא הם שני אנשים שונים) ורבי זירא שהשתכרו בסעודת פורים, ובמהלכה, קם רבה ושחט את רבי זירא. אחר כך החזירו לחיים. גם בשנה הבאה רצה רבה לחוג פורים עם ידידו רבי זירא, אלא שזה לא הסכים."לא בכל יום קורים ניסים", התנצל לפני רבה. הגמרא לא מספרת את הסיפור הזה בשביל הקוריוז. המסר שרוצה להעביר לנו הגמרא הוא שדעתם לא נוחה מאמירתו של רבא ושלא ראוי להפריז בשתייה, סוג של אם שותים לא נוהגים של פעם. חז"ל אומרים שראוי לשתות כוסית או שתיים, להרגיש שמח וטוב לב ולישון חזק, לא הרבה יותר מזה.

חוץ מהשתיה, שלושה הם חובות חג הפורים. קריאת המגילה, משתה (מה שקוראים סעודת פורים) ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

בקיצור חג די לייט. איך בכלל אפשר להשוות, למשל, בין חג כמו יום כיפור, שכולו צום ותפילות לחג כמו פורים, שכולו אכילה, שתיה, ומיני שטות דומים? חז"ל דווקא לא חשבו שהדמיון בשמות הוא מקרי. דווקא במדרשי חז"ל ניתנת חשיבות יתירה לחג הפורים, במדרש שוחר טוב, נאמר  "כל המועדים בטלים, וימי הפורים לא יהיו בטלים שנאמר: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". כלומר, בעוד שלאחר ימות המשיח יתבטלו כל החגים רק חג הפורים ישאר.

את הרעיון הזה מבטאים חזל בביטוי "כיפורים כ-פורים". יש איזשהו קישור בין שתי החגים הכל כך הופכיים האלו, קישור שמתבטא אפילו בשם הדומה. ספר הזהר אפילו מרחיק ואומר שיום הכפורים נקרא כך על שם חג הפורים, שכן עתיד יום הכפורים להתהפך ליום של עונג כ-פורים. לפי הזוהר יום הכיפורים רק מתקרב במדרגתו לחג הפורים. בין שני החגים דווקא פורים הוא הבכיר שביניהם.

אתם יכולים להניח שהשאלות הללו והניסיונות להסביר אותם שמשו חומר להרבה ספרים ודרשנים. אבל אני, בדיוק עכשיו אחרי שתרגלתי קצת הידור מצווה להיות מוכן לפורים, מתקשה להתעמק כל כך. אני רואה את זה כעניין די פשוט.

כמו שיום כיפור הוא בין אדם למקום, כך הוא חג הפורים בין אדם לחברו . "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא: גדולה לגימה…, ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה (אפילו) על נביאי הבעל". אין כמו שתיה ואכילה משותפת לחבר בין אנשים. אבל כאן לא עוצרת המגילה. במגילה נאמר "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם". בפורים קיים רעיון ה "ונהפוך הוא", לעשות דברים הפוך מהרגיל. פורים הוא החג שבו אנחנו נקראים לטשטש את ההבדלים, לשכוח את המחלוקות, להתעלם מן המפריד לחפש את המאחד. להזמין לסעודה את מי שאנחנו בדר"כ לא מזמינים, ללכת לקפה אם מישהו שבדרך כלל לא נפגשים, ובכלל, להושיט יד, לשכוח את ההבדלים, לגשר פערים, לא להתבדל ולהסתגר, לא לפחוד מהאחר, ואולי, רק אולי, נהדר מבמצווה הזו גם כן ונתאמן בה בימים אחרים של השנה.

כתב: ישי שטינהרט