זכור את שעשה לך העמלק

תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים לא תשכח.

השבת הסמוכה לראש חודש אדר היא שבת זכור. בין חנוכה לפסח ישנן ארבע שבתות שנוספת עליהן קריאה מיוחדת, ושבת זכור היא אחת מהן. בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה, באחד קוראים את פרשת השבוע ובשני את המפטיר מפרשת כי תצא בספר דברים. אין זו קריאה ככל הקריאות. בעוד שבכל שבת רגילה, בזמן שרוב נשות ישראל, הפטורות מחובת הקריאה השבועית עדיין מתהפכות על משכבן, בשבת זכור הן קמות מוקדם, מתלבשות במיטב מחלצותיהן ושמות פעמיהן לבית הכנסת לשמוע את קריאת זכור, שבה הן מחוייבות.

שבת זכור, כמו שניתן לנחש, עוסקת בחובת הזיכרון, אבל לשם שינוי, בזיכרון אחר ממה שהורגלנו עד פה. שבת זכור עוסקת בחובה לזכור שעלינו להשמיד את עמלק. לא זיכרון חיובי כמו פסח, ולא זיכרון שלקח בצדו כמו צום גדליה,  אלא זיכרון שכולו בעצם שנאה טהורה.

הקריאה די קצרה. שלושה פסוקים של חומר נפץ:

"זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוהים. והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים. לא תשכח."

מדוע זכה עמלק בכבוד המפוקפק הזה? הסיפור שמסופר בספר שמות קצר ולאקוני. בעת שבני ישראל יצאו ממצרים, ועדין יחסית בתחילת דרכם הם מגיעים לרפידים והנה שם: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי.  ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה.  …… . ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב.". כשנגמר הקרב, פונה אלוהים למשה ואומר לו: "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים.  ויבן משה מזבח ….  ויאמר כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק מדר דר".  על כך מפרש רש"י ""ידו של הקב"ה הורמה להישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית…"".

ומה כל כך מיוחד בסיפור למעלה שמעמיד את עמלק בדרגה כל כך גבוהה? בדיעבד לא נראה שעמלק צריך להיות מדורג כל כך גבוה בשורת צוררי ישראל מאז ועד היום, אפילו המצרים, שמהם ישראל יוצאים אחרי ארבע מאות שנות עבדות לא זכו לכבוד המפוקפק הזה.

פרופסור נחמה  ליבוביץ רואה את המפתח לפרשת עמלק במילים "ולא ירא  אלוקים". כל מקום אחר שבו מופיע ביטוי דומה הוא תמיד מוזכר בהקשר של מעשי אכזריות. עמלק הוא עמלק שאין בלבו יראת אלוקים ומתאכזר לחלשים "ויזנב בכך את כל הנחשלים". בלי שום סיבה, ישראל לא נכנס לארצו והוא לא ניסה לכבוש את ארץ ישראל. כמו העקרב שרצה לחצות את הנהר וביקש מהכלב להעביר אותו. הכלב כמובן מסרב, "הרי אתה תעקוץ אותי" אומר הכלב. "למה שאעשה זאת" אומר העקרב, "אם אעשה זאת הרי שאטבע בעצמי". הכלב משתכנע, נותן לעקרב להתפס בצווארו ויורד לנהר. באמצע הדרך הוא מרגיש את עקיצת העקרב. "למה" הוא אומר לעקרב. "הרי שנינו נמות". "מה אעשה" אומר העקרב, "זה הטבע שלי. זה מה שעקרבים עושים". עמלק עושה את מעשי עמלק לא כי הוא צריך, ואפילו לא בגלל שהוא רוצה. הוא עושה את זה כי זה מה שעמלקים עושים. עמלק מייצג את הרוע העולמי. עמלק הוא הרוע המוחלט.  בהקשר זה יש להבין את רש"י המסביר את הפסוק "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" כל עוד נמצא הרוע הזה ששמו עמלק בעולם אין כיסאו של ה' שלם. (כס הוא חציה של המילה כסא). רק לאחר שימחה זכר עמלק מהעולם יהיה שם השם שלם וכיסאו שלם ותוכל לבוא הגאולה. ההסבר הזה נותן לפרשת עמלק הקשר אוניברסלי ולא דווקא יהודי.

לדעת רש"י, המפתח להבנת פרשת עמלק טמונה דווקא במשפט "אשר קרך בדרך". רש"י מפרש "קרך" מלשון קור וחום. בשירת הים כתוב כי כתוצאה מנפלאות ה' במצרים "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז ישבי פלשת… נמגו כל יושבי כנען". עם ישראל יוצא ממצרים אחרי ארבע מאות שנה, מביס את המצרים ויוצא בגאון, שמו הולך לפניו. וחרף הרושם הזה בא עמלק ממרחק להלחם בישראל. התרסתו זו של עמלק גרמה שעמים אחרים יצאו בעקבותיו. כמו אדום שהתנגד לישראל "פן בחרב אצא לקראתך", וכן סיחון "ויצא לקראת ישראל המדברה… וילחם בישראל". רבותינו ביטאו רעיון זה במשל על האמבטיה הרותחת שבמדרש תנחומא שבה הראשון שקופץ לאמבטיה מקרר אותה ומאפשר לבאים אחריו להכנס למים בקלות. רש"י מביא משל זה בדברים, כ"ה יח ד"ה : אשר קרך בדרך – "ד"א לשון קור וחום צננך והפשירך מרתיחתך שהיו עובדי כוכבים יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטיה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים". .בהקשר הזה עמלק היא מטפורה יהודית. עמלק הוא אבי (וסמל) האנטישמיות בעולם, וכשכך יש דין 'עמלק' לכל עם הרוצה לפגוע בעם ישראל או מתכנן להשמידו בכל דור ודור. בתפיסה הזו כל דוד ודור יכול שיהיה לו העמלק שלו. ואכן, הביטוי "עמלק" ו"זכור את אשר עשה לך עמלק" נכנסו לאוצר הביטויים הישראלית בדרך כלל בהקשר של העמלק של המאה העשרים, הנאצים והשואה.

לטעמי מטפורת פרשת זכור ועמלק קשורה יותר במסר לא אניברסלי או יהודי אלא יותר פרטי.

בעולם ובתרבות המערבית אנחנו נוטים להניח שלכל דבר יש סיבה ופיתרון. אנחנו מנסים להסביר כל דבר שקורה לנו במונחים של אותו גלגל של סיבה ותוצאה. יותר מזה, הרבה פעמים אנחנו נוטים להכניס את עצמנו למשוואה הזו באגף הסיבה. ויש לזה סיבה טובה שקשורה יותר בנו ופחות באירוע אותו אנחנו מנסים להסביר. משום שאם אנחנו חלק מהסיבה הרי אנחנו יכולים להשפיע על התוצאה, ואם כך, הרי שקיבלנו חזרה קצת שליטה במצב, שזה בעצם מה שמניע אותנו מאחורי הקלעים. אנחנו פשוט לא אוהבים להיות חסרי שליטה. אנחנו מרגישים יותר טוב בעולם לינארי שבו לכל דבר יש סיבה והסבר ואם רק נבין אותו קצת יותר טוב נוכל לחיות את חיינו באושר ובעושר בלי הפתעות מיותרות. אולי דוגמא תבהיר את זה קצת יותר. נניח למשל חבורת אנשים שמשתלטת על כמה מטוסים ומטיסה אותם לתוך כמה גורדי שחקים וכך נהרגים אלפי אנשים בדרך. לנו קשה לקבל מעשה כזה בלי לנסות להסביר את זה בכלים שלנו, למשל, זה הכל בגלל שארה"ב תומכת בישראל, וכפועל יוצא אם ארה"ב תשנה את המדיניות שלה במזרח התיכון הרי שלא יקרו יותר דברים כאלו, ובא לציון גואל. ואם זה לא התמיכה בישראל זו התמיכה במשטרים הערבים, ואם לא זה אז זה בטח הנפט, או קונספירציה של הממשל או משהוא אחר. העיקר שכל עוד אנחנו יכולים להסביר את זה, להכניס בזה סדר, ולשלוט בזה (ואולי לשנות את זה בעתיד) מצבינו טוב יותר.

פרשת זכור מזכירה לנו שיש מצב שבו העולם אינו לינארי. יחסי הסיבה והתוצאה אינם תמיד כפי שהיינו רוצים לחשוב שהם, אנחנו לא תמיד באמת מבינים את הסיבה (ואולי לפעמים אין סיבה בכלל?). אנחנו הרי כל כך רוצים להיות בשליטה שאנחנו לא מוכנים לקבל את האפשרות שאולי העולם אינו כזה ואנחנו לא תמיד בשליטה. אולי לפעמים הדברים הם כך פשוט משום שהם כך? אולי יש דברים שבהם אין שני צדדים אלא רק צד אחד? יש צד צודק וצד וטועה? יש נכון ולא נכון? יש טוב ורע? אולי לא תמיד הכל יחסי? בשביל הדברים האלא התורה צריכה את עמלק, הרוע המוחלט. אם עמלק אין פשרה, אין יחסיות ואין הבנה. עמלק הוא רע כי זה טבעו. עם עמלק אין הדברות ואין אמצע הדרך. עם עמלק כל מה שנשאר לנו זה הפסוק  "תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים. לא תשכח".

כתב: ישי שטיינהרט