סתם כך באמצע לוח השנה,  מתי שהוא בין כסלו ושבט, בין חנוכה לט"ו בשבט מתחבא לו חודש טבת. סתם חודש. כל מה שיכלה נעמי שמר לומר עליו בשיר שניים עשר ירחים היה: "בטבת ברד". זה הכל? ברד? מישהוא מכם בכלל זוכר הרבה ברד משנות ילדותו? דווקא בטבת?

האמת שבטבת קרו הרבה דברים, לפחות בהסטוריה היהודית המודרנית. למשל, הידעתם שאם המושבות בגליל, ראש פינה הוקמה בטבת, וכך גם קריית שמונה. בטבת חוסלו המחנות בקפריסין והוקמה הקרן הקיימת, ועוד ועוד.

אבל מהבחינה היהודית, היום המשמעותי בחודש טבת הוא צום עשירי בטבת.  צום העשירי בטבת הוא אחד מארבעת הצומות המוזכרים במקורות ונהוגים עד היום. "הרי הוא אומר כה אמר ה'. צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי וגו'. צום הרביעי, זה שבעה עשר בתמוז שבו הבקעה העיר… צום החמישי, זו תשעה באב יום שנשרף בו בית המקדש… צום השביעי, זה שלשה בתשרי – יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהרגוֹ ישמעאל בן נתניה, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש… צום העשירי, זה עשרה בטבת יום שבו סמך מלך בבל את ידו על ירושלם, שנאמר 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי' וגו' 'בן אדם כתב לך' וגו'.".

על צום גדליה דיברנו בפוסט קודם. שלושה הצומות שנותרו, עשירי בטבת, שבעה עשר בתמוז, ותשעה באב, שלושתם סובבים סביב אותו אירוע. בשנת 588 לפני הספירה, בשנה התשיעית של מלכות צידקיהו הוטל המצור על ירושלים. "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב."תקופת המצור מוזכרת במקורות כתקופת רעב וסבל נוראית. שנה וחצי נמשך המצור על ירושלים ובי"ז בתמוז הובקעה חומת העיר החיצונית ונכבשה העיר. שלושה שבועות לאחר מכן, בתשעה באב, נפל ונחרב בית המקדש. כל שלושת הצומות הללו נסובים סביב אותו זיכרון של חורבן בית המקדש.

הזיכרון הוא ערך מכונן ביהדות. הדברים קיימים כי אנחנו זוכרים אותם. כך אמר נשיא מדינת ישראל, עזר וייצמן בנאומו ברייכסטג הגרמני בשנת 1996: "הזיכרון מצמצם את המרחקים. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים. רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי. רק מאה וחמישים דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם- הייתי בכולם. הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב אדוני את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, היא מיינץ, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשה ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב… וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו… נע ונד אנוכי. בתרמיל הזיכרונות על כתפי ובמקל תקוותי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה העשרים. יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך".

יצחק בשביס זינגר אמר אותו דבר, אבל אחרת: "כשיום עובר, הוא כבר איננו. מה נשאר ממנו? רק סיפור, ותו לא.  אילו לא היו מספרים סיפורים וספרים לא היו נכתבים, בני אדם היו חיים כמו חיות, רק בשביל היום. אבל בסיפורים הזמן לא נעלם. גם לא האנשים והחיות. עבור המספר והשומע, כל הברואים ממשיכים לחיות לנצח. העבר עדיין הווה. היום אנחנו חיים, אבל מחר, יהיה סיפור. העולם כולו, כל האנושות, אינו אלא סיפור אחד ארוך.".

אבל למרות כל הזיכרון, צום עשרה בטבת עדיין מעורר בעייה עקרונית. שבעה עשר בתמוז ותשעה באב הם ימים שבהם קרה דבר שהוא למעלה מכל ספק בעל משמעות. נפרצה העיר. נחרב בית המקדש. לא ניתן לפקפק במשמעות הימים האלו ובסיבה לזכור אותם. בעוד שאר שלושת הצומות מציינים תאריך שמנציחים אירועים טרגיים שתוצאותיהם היו הרות אסון, מידיות: פריצת החומות בי"ז בתמוז סימנה את נפילתה הבלתי-נמנעת של ירושלים כולה. בתשעה באב חרבו הבית הראשון והשני; בצום גדליה "נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן." בעשירי בטבת בסך הכל הוטל המצור על העיר. בדיעבד, אנחנו מסמנים את התאריך כתחילת הסוף, אבל הוא איננו מציין סופו של תהליך ואינו אירוע בעל תוצאות מידיות בזכות עצמו. רק התחלה של תהליך, ששנה וחצי מאוחר יותר, יסתיים בחורבן. תהליך, שבזמן שהתחיל, עדיין היה הפיך. מה זכה עשירי בטבת שעליו יאמר  הנביא יחזקאל (שבכלל אינו בירושלים אלא גולה בבבל): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.", שימו לב למילההיום החוזרת שלוש פעמים במשפט. הנביא יחזקאל רואה בעצם "היום" יום משמעותי ביותר, אבל למה?

אחת הבעיות שלנו כבני אדם רציונליים, או לפחות ככאלה שחושבים את עצמם כרציונלים, שיש לנו בעיה קשה לקשר בין מעשה ותוצאה. אנחנו מסוגלים לקשר בין מעשה מיידי לתוצאה מיידית, אבל כאשר הקשרים לא ברורים ולא ומיידים אנחנו נוטים לא לראות את הקשר בין המעשים לתוצאות, אלא נוטים להסביר את התוצאות בדרך שיסבירו את האמונות הראשוניות שלנו. לא מאמינים? במאה העשרים נערך הניסיון החברתי הגדול ביותר מסוגו. ניסיון שנמשך יותר משישים שנה והקיף מאות מליוני משתתפים. עשרות מיליוני אנשים מתו במהלך הניסוי ומאות מליונים אחרים חיו חיי פחד ומחסור. תוצאות הניסוי, לכשהסתיים, היו ברורות וחד משמעיות, ובמיוחד לעומת הקבוצות שלא השתתפו בניסוי. ניתן היה לחשוב שבעקבות התוצאה בא הקץ על הרעיונות הקומוניסטיים. היינו רוצים להאמין שלמדנו משהוא, לא? האמת היא שכנראה שלא. למפלגה ולרעיונות שלום ולאחרונה הם אפילו היתה להם עדנה ופריחה מחודשת. קארל מרקס עדיין חי ובועט. אנחנו מסוגלים לראות רק מה שכתוב לנו על הקיר באותיות קידוש לבנה, וגם אז לזמן קצר ובעירבון מוגבל. מהר מאד אנו חוזרים לאמונות המקוריות שלנו, לדברים בהם אנחנו רוצים ובוחרים להאמין.

מבחינת תושבי ירושלים דאז, העשירי בטבת היה יום מעט שונה, אבל לא יותר מידי. לא היה זה המצור הראשון על ירושליים. אותו נבוכדנצר כבר צר על ירושלים פעמיים קודם לכן בימי יהויקים ויהויכין בנו, ותמיד זה נגמר בהחלפת השליט. אז מה הרבותא שאותו אחד בא לחסל חשבון עם צידקיהו (שהחליף את יהוייכין)?  העם האמין שיש חסינות מוחלטת לירושלים ולבית המקדש. הד לכך ניתן לשמוע באזהרתו של הנביא ירמיהו: " הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'. כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה … הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. ". ירמיהו גם מצביע על מה שניתן לעשות לשנות את התוצאה: " כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם;  אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם.  וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם  לְמִן-עוֹלָם וְעַד-עוֹלָם." אבל את מי זה באמת עניין? היתה אמונה של חסינות ולך תתוכח עם אמונות.

העשירי בטבת, שנת 588 לפנה"ס בירושלים היה יום שנראה לא שונה בהרבה מהימים שלפניו ואחריו.

"יום רגיל, עם אור וגיל פשוטים כפת של לחם,
יום נשוק בסאון השוק וגעש המדרכת,
יום גבוה ונישא
עד גגות חבלי כביסה
ומחספס כאספלט שבכבישים.
אך מוזר איך יום כזה
מתפעם לו בחזה
ומתנוצץ בעיני האנשים.
סתם יום של חול
עם בוקר כחול,
בלי חג ומחול,
יום בין ימים שווים.
אור לא גבר,
אבל בפרבר
עבר הדוור
עם מכתבים
לאוהבים. "

(סתם יום של חול, מילים: יוסי גמזו, לחן: שמעון ישראלי)

לצפייה:  http://www.youtube.com/watch?v=fn0IF1KlFBQ

זו אולי הסמליות של צום העשירי בטבת. קל לנו לזכור את התוצאות, כמו חורבן בית המקדש, אבל הרבה יותר קשה לנו לראות מתי מתחיל התהליך ומתי עדיין ניתן לשנות אותו. אנחנו מקדישים הרבה מחשבה וזיכרון לתוצאת התהליך, אבל שוכחים ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". קל לנו להבין את חורבן הבית מאשר לראות, שנה וחצי קודם, שהתהליך שמוביל לכך החל ועוד מעט נעבור את נקודת האין חזור.

מספרת האגדה על רבי ישראל מסלנטר שבשעת לילה מאוחרת בעיר וילנה, צעד מביתו לעבר בית המדרש לעסוק בתורה ולהתבודד עם קונו. לפתע הבחין באור קטן מהבהב מתוך חנותו של הסנדלר. תמה רבי ישראל על כך שהסנדלר ממשיך בעבודתו בשעת לילה כה מאוחרת. נכנס רבי ישראל לחנותו של הסנדלר ומצאו יושב ומתקן נעליים לאור הנר. ברכו רבי ישראל לשלום ושאלו: אמור נא לי, מפני מה הנך יושב בשעה כה מאוחרת ומתקן נעליים?"
"רבי", השיב הסנדלר בפשטות- "כל זמן הנר דולק אפשר עוד לתקן…"

הנה קטע מעניין של שלמה ארצי שר על כל זמן שהנר דולק

הבעיה היא כמובן שבדרך כלל אנחנו  לא רואים מתי הנר דולק ומתי הוא כבר כבה בזמן אמת, בדרך כלל אנחנו אפילו לא רואים שיש נר. רק בפרספקטיבה של זמן הדברים מתברר שהכתובת הייתה על הקיר ולא ראינו אותה. וכאן גם הדברים מסתבכים והולכים. אנחנו תמיד רואים ושופטים רק את מה שקרה, אך לא את מה שלא קרה. איך אפשר אחרת? תארו לעצמכם איך נראית הייתה ההיסטריה של המאה העשרים אם בשנת 1932, שנה לפני שהיטלר התמנה לקנצלר גרמניה, איזשהו לאומן גרמני, אולי אפילו יהודי, היה מתנקש בחייו. איך הייתה ההיסטוריה שופטת אותו? מה היו אומרות כותרות העיתונים? "לאומן קיצוני גרמני שרצח פוליטיקאי שולי גרמני וגרם לגל של סנטימנט שלילי נגד…". בדיעבד היינו צריכים לקרוא על שמו רחוב, מה רחוב? עיר שלמה.

מה שמזכיר לנו צום עשרה בטבת, הוא שהתהליך שהוביל לחורבן בית המקדש התחיל מתישהו לפני תשעה באב, ושזו חוכמה קטנה מאד לראות את נקודת הסוף בדיעבד, כמן תשעה באב ולשכוח שלכל תשעה באב יש גם עשירי בטבת. לראות את נקודת האל חזור מלכתחילה זה כבר הרבה יותר קשה, והחוכמה היא לא לקבל את תשעה באב אלא למנוע ממנו להגיע. בפראפרזה על משפט מימי הטירונות, לכל מוצאי שבת יש שבת.

אם לא יקרה שום דבר מפתיע בשנים הקרובות, יש סיכוי לא מבוטל שנראה אירן גרעינית. מהוא העשירי בטבת של הפצצה האירנית? האם יום אחד יכתבו: " וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.",.

בתפילת שבת, בתפילה לשלום המדינה אומרים " וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ". לא יכלתי לומר את זה יותר טוב. בשנים הקרובות הם יצטרכו את כל העזרה והעצה שיוכלו לקבל. יהי רצון  שתתקנם בעצה טובה מלפניך. אמן כן יהי רצון.