על הזיכרון

הכתבה הזו נשמטה מהמהדורה הקודמת, אך "טוב מאוחר מלעולם לא"..

באחת עשרה בנובמבר בשעה אחת עשרה בבוקר בשנת 1918 נדמו התותחים ברחבי אירופה ושביתת אש שמה קץ לקרבות מלחמת העולם הראשונה. החתימה הרישמית על הסכם וורסאי קרתה מאוחר יותר, אבל ה 11.11 נחשב ליום שבו הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. במדינות חבר העמים הבריטי הוכרז היום הזה, ה Armistice Day כיום הזיכרון. בארצות הברית, יום זיכרון אחר כבר נקבע אחרי סיום מלחמת האזרחים, ולכן נקבע ה 11.11 ליום החיילים המשוחררים, הוא ה Veterans Day.

מלחמת העולם הראשונה נראת לנו כמשהוא רחוק, סוג של אפילוג חיוור למלחמת העולם השניה. אבל מלחמת העולם הראשונה, שנודעה אז בכינוי המלחמה הגדולה, הייתה המלחמה הגדולה ביותר עד התקופה ההיא בעולם. צירוף של טקטיקות שעבר עליהם הכלח מתקופת מלחמת הפרשים והחרבות ואמצעי לחימה מודרניים, כמו מקלעים, תותחים, מטוסים ונשק כימי הפכו את המלחמה למלחמה הקטלנית ביותר שראה העולם עד אז. כ 18.5 מליוון אנשים, כמחציתם אזרחים נהרגו במלחמה הזו.

והיום, מה אנו זוכרים? שאין חלוקת דואר ב Veterans Day?

לעם היהודי אומרים יש זיכרון ארוך, ואכן יש בזה משהו. כל שנה אנחנו חוגגים במשך שבוע את חג הפסח. יום זיכרון לאירוע שקרה לפי המסורת היהודים לפני כ 3,000 שנה. זה לא אירוע הזיכרון היחיד שאנחנו מציינים. בשבת זכור למשל, השבת שלפני פורים קוראים את "פרשת זכור". אחת ממצוות התורה שהיא "זכור את אשר עשה לך עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוהים. והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב, בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים. לא תשכח." גם כאן, 3,000 שנה מאוחר יותר, אנחנו מצוווים לזכור ולמחות את עמלק. העם העמלקי כבר מזמן לא בסביבה, אבל אנחנו עדיין זוכרים.

ויש גם את צם גדליה.

ב ג' בתשרי, מייד אחרי ראש השנה, בעיצומם של הימים הנוראים, אנחנו מציינים ביום צום את יום הרצחו של גדליה בן אחיקם. גדליה בו אחיקם היה נציב על יהודה בימים שלאחר חורבן בית ראשון, בתחילת המאה השישית לפני הספירה ומותו היווה באופן סופי את חורבן היישוב היהודי בארץ ישראל אחרי חורבן בית ראשון. אחרי החורבן  הוגלה רוב העם היהודי  לבבל, ואילו בארץ נשארו מעטים מדלת העם. גדליה בן אחיקם, במונחי היום, הוא לפחות דמות שונה במחלוקת. מצד אחד איש ממשפחה חשובה, אם כי לא מזרע המלוכה, ממונה על ידי הכובש הבבלי לשולט על הארץ הכבושה ושולט בכח הכידונים של מלכות בבל, גובה מיסים ומספק אוכל חיל המצב הבבלי. מן הצד השני, מנהיג שמאחד את שארית הפליטה, משקם את הישוב ביהודה, מחדש את החקלאות ומגונן על הקהילה מהשליט הבבלי ומנסה בסך הכל לעשות את המיטב במציאות הקיימת שלא הוא יצר.

ישמעאל בן נתניה היה  בין היהודים המעטים שנשארו בארץ לאחר הגלות. משחדלה שושלת בית דוד להתקיים שאף ישמעאל להחזיר את המלוכה למשפחתו ולא ראה בעין יפה את יחסיו של גדליה עם הבבלים, בבחישתו הפעילה של מלך אשור אוסף ישמעאל בן נתניה קבוצת תומכים שרוצחת את גדליה ואנשיו. "בחודש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה ועשרה אנשים איתו ויכו את גדליהו וימות ואת היהודים ואת הכשדים אשר היו איתו במצפה.".  רצח גדליהו בן אחיקם הביא להתפוררות נוספת של תושבי יהודה. "ויקומו כל העם מקטן ועד גדול ושרי החיילים ויבואו מצרים כי יראו את הכשדים." בתקופה זו היגרו רבים מבני יהודה למצרים ולארצות אחרות מפחד למעשי נקמה של השליט הבבלי. רצח פוליטי זה נחשב לאסון היסטורי בהיסטוריה היהודית ולסוף תקופת הבית הראשון ולא נותרה כל ריבונות יהודית בארץ ישראל למשך שבעים שנה.

ישנו רק יום מועד אחד במסורת העברית הנקרא על שמה של אישיות היסטורית כלשהי, כבוד שלו לא זכו גם אישים מפורסמים כמו משה או דוד המלך. באופן יחסי, אישיות של גדליה בו אחיקם נטולת חשיבות בהיסטוריה התנ"כית, ובכל זאת דווקא הוא זכה לכך שיום צום יקרא על שמו. אמנם יש במסורת העממית ימי צום לזכר מותם של אישים אחרים, אבל רק הצום לזכר גדליהו בן אחיקם הוא חשוב והינו בגדר חובה.

חז"ל קבעו את יום הרצח כיום אבל לאומי. הסיבה לכך נעוצה גם בהשלכותיו הקשות של הרצח על סוף הישוב היהודי בארץ באותה תקופה: "כי על-ידי שנהרג גלו כולם ונהרגו מהם לאלפים". אבל לא פחות מכך בשל הרצח של יהודי על-ידי יהודי, כמאמר ר' עקיבא בתלמוד: "צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו". לא פחות ולא יותר, בעיני רבי עקיבא רצח גדליה בן אחיקם, דמות שולית בהיסטוריה היהודית, שקול לחורבן בית המקדש.

וכך, 2,500 שנה מאוחר יותר אנחנו צמים בצום גדליה, והשאלה אם היה גדליה כזה או אחר או ההשלכות המידיות של הרצח כבר חסרות משמעות היום. אנחנו לא מדברים על "מורשת גדליה" יותר.  כל מה שנשאר זה הזיכרון של הרצח הפוליטי הראשון בהסטוריה היהודית וכמה משמעותי היה הדבר עד כדי כך ששוה שנזכור אותו, ונתאבל עליו, גם 2,500 שנה לאחר מעשה.

בחודש שעבר ציינו את יום הרצחו של יצחק רבין, שנרצח ב 4 לנובמבר 1995 (י"ב בחשוון התשנ"ו). מאד קל לנו לשקוע בויכוח אם היה רבין מנהיג דגול ורב חזון שניסה להביא למדינת ישראל שלום עולמים, או היה רבין מנהיג כושל שהביא לישראל את האסון האיסטרטגי הגדול בתולדותיה. ולנו, תמיד קשה לצאת מאיזור הנוחות שלנו לקבל את הרעיון שאפשר, למשל, להתאבל ולגנות את רצח רבין בלי לקבל את דרכו הפוליטית. שהעניין אינו רציחתו של רבין האיש אלא רציחתו של רבין ראש הממשלה. שאין זהות בין ההסכמה או ההתנגדות הפוליטית לתועבת הרצח. שהניסיון לאחד בין הרצח המתועב והדעה הפוליטית,  בדיוק כמו שניסיון להתעלם מהרצח מאותן סיבות והכל לטובת הישג פוליטי קצר טווח מוזיל את מעשה הרצח בטווח הארוך.

חז"ל אמרו "ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו". הם לא הגבילו, לא את החשיבות ולא את הזיכרון, לצדיקים צודקים או לצדיקים טועים. את רצח גדליה הן אחיקם אנחנו זוכרים כבר 2,500 שנה, האם נזכור גם את רצח יצחק רבין בעוד מאתיים?

אחרי חג הזיכרון מגיע גם חג ההודיה. בהרבה מקרים אולי ההודיה היא סוג של חג זיכרון שמח? ביהדות יש הרבה יותר דגש על הזיכרון מאשר ההודיה, אבל האמא של כל חגי ההודיה מגיע בקרוב, בלי תרנגול הודו ומרשמלו ועם סופגניות וסביבונים."שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום,  בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

אבל על חנוכה נרחיב בפעם הבאה…

כתב: ישי שטיינהרט, פאלו אלטו