מבט נוסף על תפילת "ונתנה תוקף"

"ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום

,ובו תנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך

.ותשב עליו באמת"

פיוט "ונתנה תוקף" הוא בין המפורסמים, אם לא המפורסם מפיוטי הימים הנוראים והתפילה בכלל, בפיוטי  הימים הנוראים. הוא נאמר בתפילת מוסף של ראש השנה ויום כיפור ומתאר את החרדה הגדולה מאימת הדין ואת אפסות האדם מול האלוהים היושב בדינו. עבור אנשים רבים, פיוט זה הוא תמצית ראש השנה, שיאו של יום, שיאה של התפילה, והוא נאמר, לפחות אצל האשכנזים, בהתרגשות, התייפחות ובתחנונים.

מקור הפיוט לא לגמרי ברור. האגדה מייחסת את הפיוט לרבי אמנון ממגנצה, שחי במאה האחת עשרה במיינץ. אגדת "מעשה ברבי אמנון" מספרת כיצד דרש ההגמון מרבי אמנון, שהיה גדול הדור וכליל המעלות, להמיר דתו. כדי לדחותו בקש אמר רבי אמנון שיחשוב על הדבר שלושה ימים, אך אחר כך התחרט על שלא דחה אותו לאלתר. ביום השלישי, משלא הגיע, הביאוהו בעל כורחו. הוא הציע שיכרתו את לשונו, שסררה כאשר לא דחתה את אפשרות ההשתמדות מיד, אך ההגמון חפץ להעניש דווקא את רגליו, שלא הגיעו. עינוהו בייסורים איומים, כרתו את גפיו והמליחו את הפצעים במלח. היה זה סמוך לראש השנה, ומשהחזירוהו לביתו והגיע החג, ביקש שיביאוהו לבית הכנסת. שם לפני אמירת קדושה פתח את פיו ואמר את פיוט "ונתנה תוקף"; משסיים אותו נסתלק מן העולם. ביום השלישי לפטירתו נגלה רבי אמנון לרבנו קלונימוס בן בחלום והשלים את הפיוט, וציווה אותו להפיצו בכל הקהילות.

הפיוט התגלה בגניזת קהיר ותוארך למאה העשירית. על סמך הממצאים מהגניזה, ועל סמך אופי השפה העברית המשמשת בו, מייחסים החוקרים את הפיוט דווקא לפייטן ארץ-ישראלי קדום מהתקופה הביזנטית. ייתכן שמדובר ביניי או אלעזר הקליר, שחיו בארץ ישראל במאות ה-6 או ה-7 לספירה, או בפייטן ארץ-ישראלי אחר מתקופתם. יש הטוענים גם  שהוא אף מוקדם לתקופה זו.

"אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד

,וכותב וחותם וסופר ומונה

,ותזכור כל הנשכחות ותפתח ספר הזכרונות

.ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו

ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע"

בתוך מרוצת היום מגיע עת הדין, ואז, כאשר קול השופר מעורר את תשומת ליבנו אנחנו עוצרים לרגע. הכל מתבהר, ואנו נותרים עם קול הדממה הדקה. מה היא בעצת דממה דקה? איך אפשר לשמוע דממה?

הביטוי דממה דקה מופיע בתנ"ך בעת שאלוהים מתגלה אל אליהו הנביא. לאחר שאלוהים מתגלה לאליהו בכוחות רבי  עוצמה, כמו הסופה הרעש והאש, הוא מתגלה בדממה הדקה, וזו ההתגלות שאליהו מזהה כהתגלות האלוהית. הקול הפנימי. אולי זה הקול שאדם שומע מבפנים? הקול "השקט"? הביטוי של עוצמת השקט כנראה קוסם לנו באיזו שהיא צורה. אהוד בנאי כתב את השיר "דממה דקה"

" זה בא פתאום בשעה של לא לילה לא יום 
קרה במציאות אבל הרגיש חלום 
וכל איש לבדו אז עמד על עומדו 
ושמע את זה בא מתוכו 
דממה דקה "
(http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=57&wrkid=10309)

אני לא יודע אם זו אכן הייתה ההשפעה, אבל האם  השיר The sound of silence  של  סימון וגרפונקל קיבל משם השראה?

למילים בעברית:   http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=59537

"ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון

– " ויאמרו: "הנה יום הדין לפקד על צבא-מרום בדין

.כי לא יזכו בעיניך בדין

.וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון

כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו

.כן תעביר ותספר ותמנה ותפקד נפש כל חי

.ותחתוך קצבה לכל בריה, ותכתב את גזר דינם"

שימו לב שכל באי עולם עומדים למשפט, גם המלאכים בדומה לבני אדם. כולם נידונים כאחד ביום הדין, הוא ראש השנה.

הקטע הבא בתפילה מבטא את הרעיון שראש השנה הוא יום המשפט שבו אנו נידונים ויום כיפור הוא יום חתימת הדין שבו נחתם גזר הדין ונקבע העונש. הגמרא במסכת ראש השנה אומרת " אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של צדיקים גמורין, ואחד של רשעים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה", זה גם המקור לשמם של הימים בן ראש השנה ליום כיפור, הם הימים הנוראים. הם נוראים כי הם הימים בהם אנחנו כוססים את הציפורניים בציפיה. באיזה ספר ניכתב השנה? אלה גם עשרת ימי תשובה. הימים בהם אנחנו יכולים עדיין לשוב בנו ולשנות את פסק הדין.

"בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון

? כמה יעברון וכמה יבראון

? מי יחיה ומי ימות

מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש

מי בחרב ומי בחיה, מי ברעש ומי במגפה

. מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף

, מי ישלו ומי יתיסר, מי יעשר ומי יעני

: מי ישפל, ומי ירום"

מילותיו המיוחדות של הפיוט היוו השראה גם לשירו של לאונרד כהן, "מי באש ("Who by Fire"). השיר נכתב בעקבות חוויותיו של כהן בסיבוב הופעות מול חיילי צה"ל בחזית מלחמת יום כיפור.

 שימו לב שעד עכשיו כל תהליך המשפט היה סביל. אנחנו התיצבנו בשורה ארוכה למשפטנו. אפילו לא צויינה האפשרות להגיש כתב הגנה. עכשיו הפיוט הופך לרגע לקצת יותר פעיל ואומר לנו שגם לנו יש חלק במתרחש:

 "ותשובה ותפילה וצדקה

! מעבירין את רע הגזרה"

כי שמך כן תהלתך, קשה לכעוס ונוח לרצות

.כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה

.ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו"

חרטה, תחנונים ומעשים טובים יכולים עדיין לשנות את גזר הדין. בידנו הדבר! האלוהים, כמו הורה שמעניש את ילדיו, מעדיף לא להעניש. כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה.

הקטע המסיים מדבר על אפסות וסופיות האדם מול נצחיות האלוהים. אם תקראו את המילים תגלו שהם עוזרות לנו לשים פרופורציות ראויות על חיי היום-יום שלנו.

 "אמת כי אתה יוצרם ואתה יודע יצרם

:כי הם בשר ודם

,אדם יסודו מעפר וסופו לעפר

.בנפשו יביא לחמו

,משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל

,וכצל עובר וכענן כלה

וכרוח נושבת וכאבק פורח

! וכחלום יעוף

.ואתה הוא מלך, אל חי וקים"

קיבוץ בית השיטה, כקיבוצים רבים, חיפש את דרכו לחגוג את החגים (בינהם גם את יום כיפור) תוך יציקת תכנים ישראליים חילוניים כתחליף לתכנים הדתיים. במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973 שכל הקיבוץ אחד עשר מבניו, מה שחידד את שאלת תוכני החג, ובמיוחד לאור מחלוקות ביו דור המיסדים ודור הבנים על הערכים אותם יש לחדד, ערכים יהודיים, ציונים, וזיכרון.

יאיר רוזנבלום, מלחין מוערך ופופולרי, ידוע בעיקר בשל המוסיקה שכתב לשירי הלהקות הצבאיות וביניהם "גבעת התחמושת" ו"שיר לשלום". בשנת 1988 הוזמן רוזנבלום לקיבוץ בית השיטה כדי לשמש מנהל מוסיקלי לחגיגות הששים של הקיבוץ. בשהותו שם התרשם רוזנבלום עמוקות מטקסי הזיכרון שהיו נהוגים בקיבוץ ובעיקר מן האבל העמוק על אחד עשר חברי הקיבוץ ובניו שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. בטקסים האלו, שהתקיימו בערב יום הכיפורים כבר משנת 1944 והתגבשו ב1984, נהגו שני חברי קיבוץ, שולה וחנוך אלבלק, לשיר מפיוטי החג. למחרת היתה מתנהלת בחדר האוכל של הקיבוץ שיחה כללית על ענייני המקום והשעה, הקהילה והמדינה.

רוזנבלום הלחין את הפיוט "ונתנה תוקף" וחנוך אלבלק שר את הפיוט לראשונה בשנת 1990 בערב יום הכיפורים בקיבוץ וגרם לטלטלה רגשית בקרב חברי הקיבוץ. סרט תיעודי בבימויו של יהודה יניב מתמודד עם אבלהּ של הקהילה הקטנה שאיבדה רבים כל כך מבניה במלחמה. במהלך הסרט רוזנבלום מביע שוב ושוב דאגה שמא הפיוט שלו לא יתקבל בחיוב על ידי חברי הקיבוץ. הוא טעה. בטקס הזיכרון, שנערך בערב יום-הכיפורים, עלה חנוך אלבלק, על הבמה ושר את מילות התפילה בלחן של רוזנבלום. קהל של יותר מאלף איש ישב על מקומו ודממת-מוות ריחפה באוויר. כשהסתיים השיר, קמו החברים בזה אחר זה, כמו על-פי אות מוסכם, ועזבו את המקום בדומייה. "הרגשנו שאחרי שיר כזה אין מה להוסיף עוד", אמרו לאחר מכן. מקצתם אף התבטאו: "זה היה רגע של קדושה שלא הבנו אותה, אבל חשנו אותה במלוא העוצמה".

 חיבת הפיוט בלחן החדש, שהופץ תחילה בקלטות, גוברת משנה לשנה והוא אף הפך למעין המנון הימים הנוראים בתחנות הרדיו הישראליות.

ברבות השנים זכה הפיוט בלחנו של רוזנבלום למגוון ביצועים. חיפוש באינטרנט ימציא לכם ביצועים של הגבעטרון, דודו פישר, שולי נתן, אדם ועוד רבים. עשרים שנה מאוחר יותר בחר אברהם פריד, מגדולי הזמר החרדי, לחדש את ביצועו המקורי של חנוך אלבלק והכנס את הלחן היישר ללב הקונצנסוס הדתי. היום ישנם בתי כנסת שמשמשים בלחנו של רוזנבלום בתפילת ראש השנה ויום כיפור.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3773877,00.html

מה כל כך מיוחד בפיוט הזה שכה שבה את לב ההמונים? אולי כי הפיוט, למרות שנכתב לפני יותר מאלף שנה הוא בעברית המובנת לנו בימינו אלה, ולמרות היותו פיוט דתי וחלק מהתפילה הוא עוסק בעולם היהודי (המשפט לפני אלוהים), באוניברסלי (אפסות וסופיות האדם), בחששותינו מהמוות, מהלא נודע, אקראיות הגורל ושבריריות קיומנו, ובעקבות הלחנתו של רוזנבלום, גם בישראלי, מה שמאפשר לנו חיבור יותר רגשי ופחות שכלתני לפיוט, לא כתפילה אלא כטקסט.

וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום

כִּי הוּא נורָא וְאָיום

וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ

וְיִכּון בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ

וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוכִיחַ וְיודֵעַ וָעֵד

וְכותֵב וְחותֵם וְסופֵר וּמונֶה.

וְתִזְכּר כָּל הַנִּשְׁכָּחות,

וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרונות.

וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.

וְחותָם יַד כָּל אָדָם בּו.

וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע.

וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.

וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן.

וְיאמְרוּ הִנֵּה יום הַדִּין.

לִפְקד עַל צְבָא מָרום בַּדִּין.

כִּי לא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.

וְכָל בָּאֵי עולָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרון.

כְּבַקָּרַת רועֶה עֶדְרו.

מַעֲבִיר צאנו תַּחַת שִׁבְטו.

כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפּר וְתִמְנֶה וְתִפְקד נֶפֶשׁ כָּל חָי.

וְתַחְתּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּותֶיךָ.

וְתִכְתּב אֶת גְּזַר דִּינָם:

בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן

וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.

מִי בְקִצּו וּמִי לא בְקִצּו

מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא

מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר

מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה

מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה

כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ

קָשֶׁה לִכְעס וְנוחַ לִרְצות

כִּי לא תַחְפּץ בְּמות הַמֵּת

כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּו וְחָיָה

וְעַד יום מותו תְּחַכֶּה לּו

אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלו.

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוצְרָם

וְאַתָּה יודֵעַ יִצְרָם

כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.

אָדָם יְסודו מֵעָפָר, וְסופו לֶעָפָר

בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו

מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר

כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל

כְּצֵל עובֵר וּכְעָנָן כָּלָה

וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ

וְכַחֲלום יָעוּף.

כתיבה וחתימה טובה.

הכותב: ישי שטינהרט, פאלו אלטו