הגיגים יהודיים

"חוטים וטללים נתנו לנו בגן היום" אמרה בתי כשחזרה מיומה השני במעון, בארץ אחרת, דוברת עברית.  “חוטים וטללים?” תמהנו אני וזוגתי. חוטים במעון אפשר להבין, אבל מה לעזאזל זה טללים. ואיך בדיוק היא הביאה את זה הביתה? בבקבוק? רק שזה לא מדבק, קיוותי. בתי, אם לא הבנתם עדיין, הייתה, כמו גיבורו של שלום עליכם, טופלה טוטוריטו, מחליפה בין קוף לתו. "חוקים וכללים" אמרה זוגתי, "אה, ברור" הנהנתי, אכן חשוב מאוד.

חוקים וכללים הם אכן דבר חשוב מאוד. ובמיוחד באמריקה! לנו, שבאנו מארץ שבזה לעיתים לחוקים ולכללים, שהכלל הנפוץ הוא שאין כללים, היתה האדיקות המקומית לחוקק ולכלל כל דבר שזז החל מהגן ועד בכלל, קצת משונה. הרי כולנו שמענו פה ושם את טיעון המחץ "אבל זה החוק".  לא שזה הגיוני יותר או צודק יותר או נכון יותר, אבל זה החוק. כאילו היות הדבר "כלל" כבר הופך אותו בהכרח גם לדבר הנכון.

את היהדות אפשר להאשים בהרבה דברים, אבל חוסר חוקים הוא בהחלט לא אחד מהם. ביננו, מהן המצוות אם לא אוסף חוקים וכללים שעוטף אותך מכף רגל ועד ראש מבוקר וערב, בשכבך ובקומך?

מסכת ראש השנה, אחת המסכתות במשנה, עוסקת בדיני ראש השנה ובענין קביעת החודש. מסכת ראש השנה מייחדת שני פרקים לשאלה כיצד קובעים את יום המולד, הוא ראש החודש, וכנגזרת ממנו את אותם ימי המועד שבהם יש לחגוג ולהקריב קורבנות במקדש. בימי בית המקדש, למרות שכללי לוח השנה וקביעת ראש החודש היו ידועים,  הקפידו על הכלל "כזה ראה וקדש", שהיו מסתמכים על עדי ראיה שראו את החודש על מנת להכריז על החודש כמלא או חסר.

שני פרקים במסכת ראש השנה עוסקים בכללי העדות. מי מעיד? כיצד הוא מעיד? ועל מה הוא מעיד? ושם מופיע הסיפור הבא:

"מעשה שבאו שניים [אל רבן גמליאל נשיא הסנהדרין] ואמרו: 'ראינוהו [את הירח החדש] שחרית במזרח וערבית במערב'. אמר רבי יוחנן בן נורי : 'עדי שקר הם' !  [שלא יתכן שיראה הירח בבוקר במזרח ובערב במערב] כשבאו ליבנה, קבלן רבן גמליאל. ועוד באו שניים ואמרו: 'ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו אל נראה' [ ראינו כדרכו ביום השלושים אבל לא בשלושים ואחד]. וקבלן רבן גמליאל [שידע שלפי הזמן הם אולי צודקים ויתכן שלא ראו למחרת ועדיין ראו את המולד בזמנו]. אמר רבי דוסא בן הרכינס : 'עדי שקר הם ! היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה'? אמר לו רבי יהושע : 'רואה אני את דבריך [כלומר, אני מסכים אתך ולכן אינני מקבל את החודש כפי שנקבע על ידי רבן גמליאל]

 רבי דוסא בן הרכינס לא קטלה קניה היה! רבי דוסא בן הרכינס היה אב בית הדין בירושליים.  דור ראשון לתנאים. זקן מופלג, והנה מה אומר? "עדי שקר הם", אבל לא פחות חשוב מה שאינו אומר. הוא אינו מערער על עצם קביעת החודש של רבן גמליאל. לעומתו, רבי יהושוע, תלמידו של רבן גמליאל, דור שני לתנאים אומר "שמעתי אותך". אתה אולי חושש לחלוק על רבן גמליאל, אבל אני לא אתן לעבור על כללי העדים כל כך בקלות  לגרום לכל עם ישראל לחלל את יום כיפור (אותו חודש היה חודש תשרי, וכבר נראה למה),ובמיוחד שזו לא הפעם הראשונה שהוא ככה מחפף. אם נתחיל לוותר פה, מי יודע איפה נעצר. בקיצור, לא פשוט.

ממשיכה המשנה "שלח לו רבן גמליאל: 'גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך' [באותו יום שאתה מתכוון לחגוג את יום כפור לפי חשבונך, אנא בוא אלי מירושלים ליבנה, ותביא אתך את הארנק לודא שתחלל את קדושת יום הכיפורים הזה שלך]. הלך ומצאו רבי עקיבא  מצר. אמר לו [רבי עקיבא]: ביש לי ללמוד. שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: 'אלה מועדי ה', מקראי קודש אתה תקרא אותם' ; בין בזמנן ובין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו".

רבי עקיבא נותן תשובה מקומית, לא עקרונית. רבי עקיבא אומר לו כך. תרגיע. אין לך מה לחשוש שהעם יחגוג את יום הכיפורים ביום "לא נכון" , כי לפי הדרש, אין למועדים זמן "נכון". הזמן הנכון הוא מתי שאנחנו קובעים שהוא הזמן.

רבי יהושוע לא משתכנע. על הפרק לא עומד דווקא קביעת החג הזה או אחר, אלא עקרון כללי גבית העדות. אם נשבור את החוקים היום, מי יודע לאן נגיע מחר? המשיך רבי יהושוע לסמכות גבוהה יותר. אב בית הדין, האיש שהסכים לטענתו מלכתחילה רבי דוסא בן הרכינס.

"בא לו [רבי יהושע] אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו [רבי דוסא בן הרכינס]: 'אם באין אנו לדון אחר כל בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו'; שנאמר: 'ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל. ולמה לא נתפרשו שמותן של [ה]זקנים? אלא ללמד שכל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הם כבית דינו של משה".

בניגוד לתשובתו המקומית של רבי עקיבא, תשובתו של רבי דוסא בן הרכינס, היא עקרונית לגמרי. אומר רבי דוסא בן הרכינס, סמכותו של בית הדין לקבוע וטעמיו עימו. אם נתחיל לערער על כל קביעה וקביעה הרי אין לדבר סוף. אמנם יש כללים, אבל הכללים הם אמצעי, לא מטרה. לפעמים יש דברים יותר חשובים מהכללים או מהאמת ה"מדעית"  ולבית הדין מותר להתחשב גם באלה. לפעמים הכללים אומרים שצריך לחרוג מהכללים. אבל מה יכול להיות יותר חשוב מהאמת? זה החוק! לא?

ממשיכה המשנה "נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו [של רבי יהושע]. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: 'בוא בשלום, רבי ותלמידי! רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דבריי'.

למה התעקש כל כך רבן גמליאל? נגיד שהוא טעה? אז מה? מה האסון הכל כך נורא שבעבורו שווה לו להכריח את תלמידו לחלל את יום כיפור לפי חשבונו? ונוסף לזה, בנגוד לאינסינקט המצ'ואיסטי, רבי יהושוע אכן קם, לקח את מקלו ומעותיו, וחילל את יום כיפור לפי חשבונו!!! ומה כל כך מעניין בסיפור הזה שעורך המשנה ראה לנכון לכלול אותו במשנה?

מה שיש לנו כאן, הוא מעבר לשאלה איזוטרית של קבלת עדים או מאבק כח בין זוג רבנים לגבי מי צודק. זו גם הסיבה בעבורה נכלל הסיפור במשנה, כך שאלפיים  שנה מאוחר יותר נוכל עדיין ללמוד ממנו.

מי שצדק בעניין הכללים היה דווקא רבי יהושע. את זאת ידע היטב גם רבן גמליאל. אלא, משום שהיה הנשיא וקובע הזמנים לעם ישראל, חשוב היה לו לשמור על כך שכל העם ישמור על לוח משותף. גם אם טעה מלכתחילה שקיבל את העדים, בדיעבד עיקרון האחדות גדול יותר משאלת צדק נקודתי בעניין זה או אחר. ואכן, רבי יהושע, שנאבק בשם המדע, הכללים, או האמת המוחלטת האובייקטיבית (וצדק), גילה גדלות רוח כשהבין מדוע קבע רבן גמליאל כפי שקבע והעמיד את הצרכים החברתיים מעל לאמת. פרופ' שמריהו טלמון כתב בנדון: "אין לי חיץ ממשי ובר-תוצאות בהבדל בחשבון הלוח. שינוי בתאריך מן התאריכים הקוצבים את מהלך השנה מביא בהכרח לידי פירוק של שותפות חיים. לידי הפרת התואם שבין מעשי אדם לחברו והוא מבטל את אותה סינכרוניזציה במנהגים ובמעשים שהיא יסוד מוסד לסדרי חברה תקינים. העושה שבת לעצמו – בזה שאינו מקיים את מועדי השנה בעונה אחת עם הציבור שבתוכו הוא חי – מפקיע עצמו מן הכלל ופוסק להיות אבר מן הנוף החברתי שעימו נמנה לפני כן"..

כת האיסיים הנהיגה לוח שונה ולפיכך מועדי חגי אנשי הכת היו שונים ממועדי החגים של שאר עם ישראל, מה שהיה הגורם המשמעותי ביותר לפירוד בינם לבין שאר העם. כך גם ראשוני הכנסיה הנוצרית שינו את היום המקודש בשבוע ודאגו שחג הפסחא לא יחול בזמן הפסח היהודי וכל זאת בכדי להעצים את הבידול החברתי.

מה שרבן גמליאל ראה מול עיניו הוא העיקרון של אחדות העם וחשיבותו של אחדות הלוח (והסמכות), מעבר לשאלה הנקודתית של ראש החודש הנכון, תהליכי גבית העדות, או הצדק המוחלט של החלטה זו או אחרת. אם הוא היה מסכים לעיקרון שהאמת או הכלל אכן תמיד גוברים, אז חצי העם בירושלים היה חוגג את החגים לפי לוח שנה אחר מחצי העם השני. ומשם, הדרך לפיצול העם, למרות שני בתי דין קצרה. מה שרבן גמליאל קבע, ורבי יהושוע קיבל, הוא שלפעמים, הצורך הגדול, אחדות העם, גובר על הצורך הקטן, אפילו אם פירושו שבירת הכללים. גם הכללים מתכופפים לפעמים מול מטרה גדולה וחשובה יותר.

חוטים וטללים אמרה לי בתי". ודאי אמרתי ומזגתי לה כוס טוטה-טולה. "שתהיה לנו שנה טובה ומתותה".

* הכותב הראשון שהסכים להענות לאתגר של "קהילה מתפלפלת ומנסה כוחה בדבר תורה", הוא ישי שטינהרט מפאלו אלטו. מאותגרים נוספים מוזמנים…