המדריך לטרמפיסט בפלאיה: חוויות מהברנינג מן

מאת: איתי שמי

Photo by Andrew Wegst

ג'יי פי לא הלך לברנינג-מן השנה. הוא נשאר בבית, לבש בגדים מגוחכים, עשה אוהל מאולתר בסלון, שפך על עצמו קמח כדי ליצור אפקט של אבק וסיים את הפרודיה המשעשעת Burning Man Staycation DIY בכך שאמר שהכי חשוב זה לספר איך היה בברנינג-מן שוב ושוב לכל חבריך אפילו אם הם בכלל לא שאלו…

התבקשתי לכתוב על חוויית הברנינג-מן שלי ל"בעניינים". נושא לא פשוט. אם זה מפני שכל שנה כשאני מבקר שם החווייה היא אחרת לגמרי ואם זה מפני שבכל פעם שאני מנסה להביט לאחור ולעשות רפלקשן, אני מסתכל על מה שהיה בצורה אחרת. אגב אומרים שמה שקורה בברנינג-מן נשאר בברנינג-מן. אוקי, אז אומרים…

אז אם במקרה חייזרים חטפו אתכם, אף אחד לא טרח לשלם דמי כופר או לשגר משלחת חילוץ ויצא שנעדרתם מכדור הארץ לתקופה ארוכה, קבלו סקירה קצרצרה שלא תעמוד אפילו בסטנדרטים הנמוכים של סיכומי התקציר שהשגתי ל"חטא ועונשו" בתיכון. סוג של מדריך לטרמפיסט בפלאיה.

Photo by Andrew Wegst

הברנינג-מן הוא ארוע בו קמה באמצע השום-כלום במדבר (שעתיים מזרחית לרינו ) עיר בשם בלק-רוק סיטי למשך שבוע אחד ומונה כשבעים או שמונים אלף "תושבים" (תחשבו אוכלוסיה בסדר גודל של קופרטינו). זהו מעין פסטיבל אליו נוהרים אנשים מכל רחבי העולם (כל הכרטיסים נמכרים בשניות ורשימת המתוסכלים שלא הצליחו להשיג כרטיס גדלה משנה לשנה). ה"עיר" מתקיימת על בסיס רשימת עשרה עקרונות הכוללים בין היתר Radical inclusion, כלומר פתיחות וקבלת האחר לסוגיו, נתינה ללא תמורה ("Gifting"), השתתפות פעילה (be a participant, not a spectator), דאגה עצמית לכל צרכיך (יש להביא מים ואוכל, לדאוג ללינה, לאגור את האשפה ולקחת אותה אתכם הביתה), ולאחר לכתכם אי השארת עקבות בשטח. בעיקרון, מרגע שנכנסתם תשכחו מהארנק משום שהכל מבוסס על נתינה (אוקי, אפשר לקנות קרח וקפה באוהל המרכזי, מה שנראה לי מיותר לחלוטין עם שלל המחנות שיציעו לכם קפה משובח בתמורה לחיבוק או חיוך).

ה"עיר" מחולקת לשני אזורים: אזור המגורים בו נמצאים כל האוהלים, הטריילרים, הקראוונים ושאר אמצעי לינה, וה"פלאיה" – מרחב עצום עד האופק בו תמצאו מיצגי אמנות מדהימים, "מקדש" ומבנה עליו ממוקם האיש הבוער עצמו.

מהרגע שהגעתם והחניתם את המכונית, התנייעות בשטח נעשית ברגל, על גבי אופניים או על כלי רכב שהם בעצם יצירות אמנות נוסעות. זה יכול להיות ספינת פיראטים המשמשת כמסיבה נוסעת עם מערכת הגברה ודי ג׳י, תמנון היורק אש מזרועותיו, דרקון, נעל, מיגדלור או אפילו מטף כיבוי אש ענקי אשר במקום לכבות שריפות הוא יוצר אותן. אותם mutant vehicles מסתובבים בין המחנות וברחבי הפלאיה כאוות נפשם.

אם החלטתם לקפוץ על רכב כזה, קחו בחשבון שלא יהיה לכם שמץ של מושג איפה תרדו ממנו ומה תפגשו שם, אבל זה בפרוש חלק מהעניין.

אצלי בעבודה יש לא מעט אנשים שבטוחים שהברנינג-מן זה בעצם חגיגה אחת גדולה של אורגיה וסמים. אז זהו, שלא. אתחיל עם הסקס.

זה שלא שאין מחנות ״אורגיות״, יש ויש, אבל זה ממש לא העיקר. בינות אלפי המחנות יש הכל מהכל, כך שפה ושם יש גם מחנות שעיקרן סקס. יש מקומות בהן ניתן למצוא מרחב מזמין לחילופי זוגות, יש מחנות בהן אפשר לעשות סדנאות טנטרה או לקבל הרצאה על העצמת אורגזמה נשית, יש מחנות סאדו מאזו בהם כל דכפין יכול לקבל מכות בישבן, הצלפה בשוט או לחוות קשירה בחבלים, תלוי הפוך וחסר אונים בין שמים וארץ. חבר שפגשתי על הפלאיה טוען ש: The Orgy dome is the tourist trap of burning man… 😉

מכיוון ש BM הוא מקום בו אנשים באים בין השאר להשתחרר מכבלים ומה״אני״ היומיומי שלהם (יש אף כאלו שבוחרים לעצמם ״שם פלאיה״ ותוכלו לשוחח עם אנשים שיציגו את עצמם כ “Magic״ או ״Purple sunrise “ וכיוצא באלה…), וגם סתם כי חם, רבים בוחרים להשיל את בגדיהם ולהסתובב בלבוש אדם וחוה. אלא שבניגוד לאירועים בסן פרנסיסקו בהן רוב העירום הוא לא אטרקטיבי במיוחד, כאן תוכלו לשזוף את עיניכם בצעירים וצעירות המתדפדפים בכל ז'ורנל. אי אפשר להתעלם מכך שיש אנרגיה מינית באוויר, אבל למען האמת, עם כל החום והאבק מסביב שנכנס לכל חור בגוף זה לא בדיוק המקום האידיאלי לסקס. נראה לי שעדיף להיטען באנרגיה מינית על הפלאיה ואת הסקס הפרוע לשמור לבית 🙂

עכשיו לגבי הסמים. את זה יש בשטח ולא מעט. כשאנשים בוגרים באים לשבוע שכולו גוד טיים עם מסיבות שנמשכות הרבה אחרי הזריחה, אין פלא שאפשר למצוא כמעט כל סם אפשרי. אממה, הפסטיבל נערך על אדמה פדרלית, ובנוסף לחוק הפדרלי, חוקי מדינת נוואדה חלים על הבלק-רוק סיטי ממש כפי שהם חלים על כל עיר אחרת במדינה, ככה שאפילו המריחואנה לא חוקית. יש בשטח שוטרים סמויים ויש מקרים בהן המשטרה מבצעת  חיפושים. בקיצור, מי שבוחר לקחת, לוקח זאת עם אותם סיכונים אותם הוא לוקח גם מחוץ למדבר.

Photo by Andrew Wegst

בלק רוק סיטי הוא מקום בלתי מזמין בעליל. בשעות היום החום עלול להיות בלתי נסבל, ובלילות הטמפרטורות יכולות לצנוח לקרוב לאפס מעלות. אני זוכר שנה בה היה כל כך קר שדיוושנו על האופניים והיינו חייבים לעצור להתחמם בכל מדורה שנקרתה בדרכנו "הביתה" למאהל. בנוסף למזג האויר הקיצוני, לב הסיפור הוא האבק. האבק, הו האבק… אבקה לבנה ודקיקה שנכנסת לכל מקום, סודקת את כפות הרגליים ונכנסת לריאות. כשתחזרו הביתה, האבק יישאר על ציוד הקמפינג כמזכרת מהפלאיה הרבה אחרי שתשכחו שבכלל הייתם שם. לעיתים סופות אבק המכונות Whiteouts מעיפות מכל הבא ליד ועוטפות את כל השטח בלבן. גם העיתוי הוא בעייתי. השבוע שלפני הלייבור דיי יוצא בדיוק אחרי שנפתחה שנת הלימודים ורוב אסיפות ההורים ומפגשי ה back to school מתרחשים ממש באותו שבוע. אבל למרות הקשיים, ולמרות שמחיר הכרטיס לא זול, הביקוש גדול בהרבה מההיצע, וספסרים חסרי עכבות מציעים כרטיסים במחירים מופרזים. אגב השנה, מזג האויר היה ידידותי יחסית ולא חווינו סופות אבק קיצוניות. למען האמת יש באבק הזה גם קסם וכולם נראים כאילו הם ניצבים בצילומי סרט ההמשך למקס הלוחם בדרכים.

כמה מילים על התמקמות והתארגנות: בפעמיים הראשונות בהן הגעתי ל BM ישנתי באוהל. תכל׳ס זה היה ממש לא קל. רוחות איימו לעקור את היתדות ולהעיף את הסככה המצ'וקמקת שאילתרנו מעל האוהל. החום בבוקר היה בלתי נסבל ולא משנה אם הייתי חוזר מבילוי לילי בחמש בבוקר, החום לא נתן לי להמשיך לישון אחרי שמונה. בהמשך התברגנתי וקנינו עם עוד משפחה טריילר (RV לכל דבר רק נגרר במקום ממונע). זה היה שדרוג רציני. מי שרוצה לשכור RV לשבוע המדובר חייב לעשות זאת המון זמן מראש (הרבה פעמים עןד לפני שהוא יודע אם בכלל יש לו כרטיס) ולהיפרד ממשהו כמו $4000 (כל חברות ההשכרה של RV בחוף המערבי מודעת היטב לאן הולכים הרכבים באותו שבוע). כשהטריילר התחיל להראות סימני גסיסה ומכרנו אותו, בניתי עם כמה חברים  Hexayurt. מדובר במבנה משושה בצבע כסף העשוי מלוחות בידוד. מביאים את הכל מקופל כמו אקורדיון ואחרי כשעה עבודה, מול עינינו עומד חדרון לתפארת מרווח ומבודד מפגעי מזג האוויר. זה פתרון ממש לא רע למי שרוצה להימנע מעלויות ה RV.

לפני שמגיעים לפסטיבל נשאלת השאלה האם להתחבר למחנה רשמי ומסודר או להתארגן באופן עצמאי. להגיע עם מחנה רשמי חוסך חלק גדול מבלגן ההתארגנות. אתם יודעים איפה תתמקמו (המחנות המסודרים מקבלים כתובת מראש וצוות חלוץ מגיע שבוע-שבועיים קודם כדי להקים את המחנה) ולרוב תמורת דמי השתתפות תקבלו מטבח, מקלחות ואולי גם איזו זולה מרכזית השייכת לתושבי המחנה. להיות חלק ממחנה אומר גם לקחת חלק בפעילויות שהוא מציע ולהיכנס לרשימת התורנויות. ייתכן ותמצאו את עצמכם בעמדת הברמן או סתם מפנים אשפה, אבל בכל מקרה זאת הזדמנות מצוינת להכיר אנשים חדשים איתם תבלו במשך השבוע הקרוב. אני תמיד הגעתי יחד עם עוד כמה חברים באופן עצמאי. היינו מוצאים שטח פנוי ב"פרברים", עושים הכרות עם השכנים ומקימים את הזולה שלנו. ה"נתינה" שלנו לעולם שמסביב היתה הקמת זולה בדואית קטנה בשם Hell's Cafe עם סככת צל, שטיחים וכריות שהגישה קפה עם הל, בקלאוות ונרגילה (שעמדה מיותמת רוב הזמן). "פתחנו" רק מתי שהתחשק לנו ובעצם הקפה שימש כמעין נקודת מפגש שכונתית קטנה. השנה החלטתי "להרחיב את העסק" ולפנות לקהל שיש לו ישיבות על הראש, לו"ז צפוף, ואין לו זמן לשבת בניחותא על כוס קפה. הוספנו חלון הזמנות דרייב-אין עם טלפון הזמנות עשוי כוס אשל וחוט שפגט (זה היתרון בהגעה מהסיליקון וואלי, אפשר להצטייד במיטב חידושי הטכנולוגיה…) וניתן היה להזמין קפה to go ולשתות תוך כדי רכיבה על האופניים.

אגב הנתינה יכולה להיות כל דבר ואף יש דוכן בו אפשר לקבל אינפורמציה היכן צריך מתנדבים. חבר שהיה איתי לפני כמה שנים החליט להיות מוכר ארטיקים בחוף הים. הוא הביא צידנית קלקר מלאה קרטיבים וארטיקים, ועם כובע שמש רחב שוליים חילק לעוברים ושבים בשיא החום קרטיבים קרים תוך כדי שהוא צועק (בעיברית) "קרטיב, ארטיק, שוקו-בננה, לימון".

לפעמים שואלים אותי: "אבל מה עושים בברנינג-מן?" התשובה היא שעושים כל מה שרוצים ואפשר גם לא לעשות כלום. יש כל כך הרבה דברים מגניבים שקורים במקביל, כך שלא מעט "בתולים ובתולות" שלהם זו הפעם הראשונה, מפתחים FOMO (כלומר Fear Of Missing Out). אני אהבתי לפתוח את הבוקר עם עלעול בחוברת התכנייה, ועם הקפה של הבוקר להשתעשע במחשבה ללכת לכל מיני אירועים מפתים או הזויים, מתוך ידיעה שהסיכוי שאגיע למחוז חפצי הוא קלוש למדי. רוב הסיכוי שאתפתה בדרך, אסטה מהתכנית המקורית ואחווה חוויות שונות לגמרי. בכלל אני חושב שחוסר התכנון הוא חלק מהותי מהעניין. זה טוב לתת לעצמך ללכת לאיבוד. אם באים עם בן זוג או עם חברים, הייתי ממליץ לשחרר, לא להיצמד כל הזמן. זה אמנם כיף לבלות עם בני הזוג או עם חברים קרובים אבל זאת גם הזדמנות להיות באינטראקציה עם זרים גמורים. לעיתים מצאתי את עצמי מפתח שיחות מלב אל לב עם אנשים מקריים שרק עתה פגשתי וסביר להניח שלא אראה עוד לעולם.

לכל מי שמתחבר ליוגה, מדיטציה, ריקודי קונטקט, Ecstatic dance או Five rhythms וכיוצא באלה, הברנינג-מן הוא גן עדן. זה גם יופי של מקום לקבל מסאז'ים או שלל טיפולים אחרים. באופן כללי יש BM של היום ו BM של הלילה ומדובר בשתי חיות שונות לחלוטין. אה, ויש גם את המקדש. המקדש הוא מבנה באמצע הפלאיה שבו אנשים מתחברים לצד היותר רוחני או אף לכאב. רבים תולים תמונות של מכרים וכותבים הספדים לחברים ובני משפחה שכבר לא נמצאים איתנו. אפשר לשמוע שם לא מעט בכי והוא עומד בניגוד גמור לכל ההדוניזם שמסביב.

בשבת בערב נערך אירוע השיא של השבוע – שריפת האיש. כל השבט מתכנס במעגל ענקי מסביב לפסל העץ של האיש הבוער. רקדנים ורקדניות מבצעים מופעי אש, כל הרכבים האמנותיים מתכנסים במעגל ההיקפי ויש באוויר איזו תחושה של חוויה פגאנית. כאילו שבט קדום מתכנס סביב האש לטקס דתי. באיזשהו שלב מתרוממות ידי האיש והוא מתחיל לבעור לקול תשואות הקהל. השמים נצבעים בזיקוקים וכולם מחכים שהמבנה העולה באש ישרף כליל והאיש יפול. אודה שיש לי תחושה אמביוולנטית לכל הסיפור. מצד אחד יש באמת משהו מיסטי בלהיות חלק ממעגל אנושי ענק סביב האש, אבל מצד שני הזיקוקים נותנים לי תחושה מסחרית כאילו אני בחגיגות הרביעי ביולי. בעיני הברן הוא הרבה יותר היצירתיות, המפגש עם האנשים והפעילות במחנות מאשר שריפת האיש.

קבלו כמה אנקדוטות קטנות וחוויות מהברן האישי שלי:

שכנינו למאהל היו זוג צעיר ויפה מאורגון שהפכו לבני בית בזולה הקטנה שלנו. באחד הימים הם המליצו לנו בחום לא לפספס מופע קרקס אליו הגיעו לגמרי במקרה. ״יש להגיע חצי שעה לפני הזמן לרחוב 3:00 פינת A ולעמוד בתור״. למרות שמעולם לא היינו טובים בהצמדות לתכניות, הפעם החלטנו להראות דבקות במשימה. זה הוכיח את עצמו ביג טיים. נכנסנו לאוהל קרקס גדול (מזל שהגענו מבעוד מועד, בקושי היה לנו מקום) וחווינו מופע שאפשר לסכם אותו רק במילה אחת: וואו!. מדובר באמני קרקס אוסטרלים שיש להם מופע סירק-דה-סוליי בווגאס. הם עשו מופע פשוט מדהים עם כל פלאי האקרובטיקה והיצירתיות של מופע סירק-דה-סוליי רגיל אבל מכיוון שמדובר בברנינג-מן, גם הוסיפו טוויסט קינקי וארוטיקה. לפתע בין כל החזות החשופים והבדיחות המיניות, עולה לבמה ילדה יפה כבת 12 ועושה מופע אקרובטי משמיט לסטות. בסוף המופע מעלים מקל הליכה מחובר לבסיס יציב על הבמה והילדה עושה מעין עמידת ידיים, אלא שבמקום להרים את עצמה בידים, את כל משקל גופה היא מחזיקה בפה כשהיא נושכת את קצה מקל ההליכה. המחזה הזה גרם לי לחשוב על ביתי הקטנה (שהיא בערך בת גילה) והאם הייתי נותן לה להשתתף במופע קרקס שכזה (סביר להניח שלא…). אגב, מסתבר שבאותו מחנה חבר שף של מסעדת יוקרה עטורת כוכבי מישלן בווגאס והוא מפנק בכל ערב בארוחת גורמה את 60 ברי המזל שהגיעו ראשונים לאוהל הקרקס.

באחד הערבים חזרתי גמור משיטוטי בין יצירות האמנות על הפלאיה. אני לא יודע אם התייבשתי או שפשוט ערבבתי יותר מדי משקאות (כל רגע מישהו על הדרך מציע לך קוקטייל ומזמין אותך להצטרף למסיבה כלשהי). בכל מקרה, אמרתי לחברים: "צאו בלעדיי" ונשפכתי על המיטה. התעוררתי באחת לפנות בוקר וידעתי שאין סיכוי שאצליח להמשיך לישון עד הבוקר, לכן עדיף שאצא לשיטוט לילי, אבל הפעם אצא נקי ( "סאחי")  ולא אתפתה לשום הצעות אלכוהוליות ואחרות. מצאתי את עצמי עובר ממסיבה למסיבה בינות אלפי חוגגים אבל לא הצלחתי להתחבר לכלום. למרות כל האורות הצבעוניים, הביטים האלקטרונים באוזנים, מוקף באנשים יפים עם שלל בגדיהם המהממים, הרגשתי מנותק ובודד. מסביבי כל הפלאיה באטרף כאילו אין מחר, ממשו דיסנילנד על סטרואידים, ואני מה אני איפה אני? בזמן שאני מדווש על אופני שמעתי מוזיקת ג'ז ששאבה אותי היישר לאוהל ה Jazz Cafe. התפרקדתי על ספה ונתתי לצלילים לשטוף אותי. קלידנית ביישנית אשר בקושי שמתי לב לנוכחותה על הבמה, התקדמה לעמדת המיקרופון והחלה לשיר בקול מדהים בצרפתית את La vie en rose של אדית פיאף. היא אפילו שלפה חצוצרה ועשתה סולו נהדר. זוג אלגנטי החל לרקוד סלואו לפני הבמה. כמה צרפתים שישבו לידי הדליקו סיגריות והעשן באויר יחד עם הצלילים וכל התפאורה העיפו אותי במנהרת הזמן היישר לבר אפלולי בפריז של שנות השלושים. בסוף השיר הבחורה שרקדה סלואו, שחורה יפיפיה, שנראית כמו נסיכה אפריקנית, ביקשה לעלות לשיר. היא עשתה את Over the rainbow. באיזשהו שלב הקצב התגבר, הרחבה התמלאה ברוקדים והשיר הפך לאילתור ראפ מגניב שנמשך כחצי שעה. הלילה שהתחיל כה אומלל שינה כליל את פניו. לא רציתי שזה יגמר לעולם.

בערב שבת נערכה קבלת שבת במחנה Milk and Honey. מאות צעירים (לאו דוקא יהודים) התכנסו לטקס ולאחריו לארוחת ערב שישי. על הבמה ניהלו את הטקס חבר'ה צעירים עם כלי נגינה ושרו יחד עם הקהל שירי שבת. בחור סיפר על רבה (כלומר אשה שהיא רב) עימה היה לו קשר חזק שהלכה לעולמה השנה. אותה אישה היתה אחת מחמש הנשים הראשונות שהוסמכו לרבנות ותפקידה הראשון היה בעבודה עם קהילת חרשים. לזיכרה הוא לימד אותנו את תפילת "שמע ישראל" בשפת הסימנים. צעיר נוסף עלה לדבר על פרשת השבוע. אני לא יודע אם מדובר ברבנים מוסמכים או בסתם פעילים יהודים מהקהילה אבל מאוד התרשמתי מרהיטות דבריהם. אותו בחור, שעלה לבמה ללא חולצה, סיפר שהוא חשב על מה הוא רוצה להגיד על פרשת השבוע בעודו עומד בכניסה ל orgy dome… ואם זה לא ברנינג-מן, אז מה כן?

פרשת השבוע היתה פרשת "ראה" ועסקה בחוקי המתן לאביונים ולכוהני בית המקדש. הצעיר על הבמה שאל מדוע בעצם יש צורך לעזוב הכל וללכת עד בית המקדש בירושלים בכדי לתת לאביונים. לא פשוט יותר לתת לאביונים אשר נמצאים סביבנו? התשובה שהוא נתן היא שנתינה היא דבר מדבק. כשקבוצת אנשים מתכנסת ומראה נדיבות וטוב לב, האנרגיה נטענת והרצון לעזור לעניי עירך רק גובר.

בזה הוא בעצם סגר לי איזו פינה. מעבר לכל המסיבות, האמנות, האנשים היפים, המוסיקה והכיף, יש איזו אנרגיה באוויר שטוענת אותנו. אולי בגלל זה כל האנשים נראים בצילומים כל כך יפים למרות כל האבק. הרצון לתת ולחלוק, החיבוקים, האהבה והפתיחות לקבל אנשים באשר הם, גם אם הם זרים גמורים זה דבר מדבק. לוקח לא מעט זמן לאנרגיה הזו להתפוגג. לא סתם מצאתי את עצמי כמה ימים אחרי שחזרתי לעמק, רוקד באמצע טריידר ג'ו סתם כך, רק כי ברמקולים היה שיר מגניב.

את האנרגיה הזו ג'יי פי שנשאר בבית בחופשת ה Burning Man Staycation לא יוכל לקבל, ולא חשוב כמה שקיות קמח הוא ישפוך לעצמו על הראש…

שבת שלום.

Links:

Good video about the 10 principles: https://www.youtube.com/watch?v=NkGroR7Ixnc

Mayan warrior: https://www.youtube.com/watch?v=Q213Ow-1h3g

One week in three minutes: https://www.youtube.com/watch?v=b0kb1yLDU-c

Beautiful art tour: https://www.youtube.com/watch?v=7aARVwTDhd4

https://www.youtube.com/watch?v=C5zKA66H5Rw