בין כֶּסֶה לעשור: חברי קהילתינו אומרים סליחה

לא קל לבקש סליחה. אם היה הדבר קל, אולי המסורת היהודית לא היתה טורחת להקדיש לו יום שלם. אז לקראת יום הכיפורים, בעשרת ימי התשובה, הקדישו מספר חברים מקהילתינו את הזמן לחשבון נפש וכעת, קבל עם וקהילה הם אומרים- סליחה.

ורד גאני-קציר

קשה לכתוב סליחות. להיכנס אל קודש הקודשים, להדליק שם קצת אור ולגלות אותן יושבות, תופסות מקום, מתרחבות ודוחקות עצמן בדופן הלב. הסליחות.

כששלומית ביקשה ממני לכתוב סליחה הנהנתי במקלדת לאות חיוב והרגשתי איך אמא שוב מתיישבת לה שם, על הספסל הריק. כתבתי לה, לשלומית, שיש לי "חתיכת סליחה לכתוב" כי לפעמים יוצא לי סלנג כזה שאני לא ממש גאה בו אבל 'הוא' המילים הראשונות של הלב ומהן צומחת אמת.

התעוררתי עם מועקה כבדה וכיאה לבוקר שהנפש סגרירית בו, ניקיתי. הדחתי. קיפלתי. טאטאתי. צחצחתי. נשטפתי. ונחתי. והיא עודה מקננת. נושפת. נושבת. אני ממרקת והיא מהדהדת. אני מלקטת והיא מתלהטת.

והיא בכלל רוח עכשיו. אבל כמה עוצמה יש בה, ברוח הגבית שלי.

אז התיישבתי לקרא, ללמוד תורה, לשאוב מרפא והשראה. וכהרגלי בלימוד, התקשרתי לאבא. רציתי לשאול אותו דבר מה לגבי פרשת 'אחרי מות' אך העצבות הכריעה והמחנק שהתהווה הפך דמעות, כנהר שסכרו נפרץ, כפי שיכולה בת לבכות אצל אביה על אמה, על הגעגועים שאינם מרפים, על הסליחות הגואות בה עבורה, עבור עצמה ועבור בכורתה, נכדתה של הרוח הגבית.

ולאחר שיחה רכה וארוכה רגעו מערבולות הלב ושבה בת דרור לנפש.

עכשיו. כותבים. סליחות.

סליחה על המרחק.

על הכאב שיצרתי ללא דעת.

על שלא ידעתי להיות קרובה יותר, בחמלה ובהכלה.

סליחה שלא שאלתי עוד על עברך.

שלא ירדתי לעומק כאבך.

סליחה שלא הייתי רכה יותר כלפייך.

סליחה שלא גיליתי סבלנות וסובלנות עבור הרגלייך.

סליחה שלא ידעת את, עד יום עזבך, עד כמה אני שלך, עד כמה אני אוהבת ועד כמה תחסרי לי בנבכי הנשמה.

וסליחה, סליחה כפולה עבור שתיכן, אמי, בתי, על שלא היה לכן עוד זמן לשהות אחת בקרבת השניה ולהנות מכך כל כך, כפי שנהגתן בעבר. הניצוץ שהיה לשתיכן בעיניים עת שוחחתן והתערסלתן אחת בזרועות השניה לעולם חקוק בי כזכות, ממש כפי שהוענקה לי אותה הזכות עם סבתי שלי, בדיוק עד אותו הגיל…

קשה. לכתוב. סליחות

אולם בעין הסערה שבין לימוד הרוח ועבודת הלב, בין אוהל משה למשכן אהרון, בין עמוד הענן המגן והמוביל ובין עמוד האש המאיר והמדריך, ניתן להרגיש עטופים ושמורים, לצלול עמוק ולהוציא משם פנינים. וככה, לקבל את יום הכיפורים נקיים ואוהבים, מודים וחומלים פתוחים ולמודי תיקון, ומנגנים את ניגונן של הסליחות.

גילי דובר

אני רוצה לבקש סליחה ממך, גוף יקר שלי על כל רמ"ז איבריך.

סליחה שנלחמתי כל כך הרבה שנים וכל כך קשה בשביל לזכות בך ולא ברור איך שכחתי כמה אתה לא מובן מאליו.

סליחה שהעדפתי פעילויות אחרות כמו קריאה והעשרה שמפתחות לי את המוח אבל לא את ההבנה שאין עוד מלבדך.

השקעתי באנשי מקצוע שעוזרים לי ללקק את הפצעים בלב אבל לא את הגדם שלי, עדות חיה ופועמת לא פחות.

אכילת ממתקים ותופינים מכל הבא ליד שמפנקים לי את החך ומחליקים לי בכיף לדפנות, אבל מכבידים עליי ועל הברך והכף רגל היחידים שלי. הם ודומיהם מונעים ממני להניע אותך קדימה בקלילות ובאנרגיה מלאה.

סליחה שכבר כמה שנים טובות אתה מככב בקול תרועה רמה בראש רשימת המטרות ולקראת סופן מתפוגג בקול ענות חלושה.

סליחה שאפילו אין לי תירוץ ראוי לכך שאיני מעלה אותך על נס ורק מעלה אותך על המשקל ומופתעת וכועסת שהמצב לא משתנה כשבעצם אני לא משנה כלום ושום דבר.

סליחה שאני באה בדרישה שתישא אותי בגאון ויופי לעוד הרבה שנים ללא טיפת השקעה, מחשבה ותמורה ממני, שאני "נדבקת" לזוטות כמו קימטוטים בזווית של העין, אבל מתעלמת מתוספות נעלמות כמו סידן ותוספות קריטיות ומיטיביות אחרות.

סליחה שאני טועה לחשוב שאם לא רואים אז מתעלמים.

סליחה שלא שמתי לב לדגלים האדמוניים שהנפת לי מדי פעם, ככה בקטנה, כי אני יודעת שאתה אוהב אותי ומתחשב ומבין אותי.

השנה זה ישתנה כי אני מפחדת. אני באמת ובתמים מפחדת. אני לא רוצה שתשלח לי תזכורת כשיהיה מאוחר מידי, אני רוצה להיות טובה לסביבה שלי ואלייך. להפגין כלפייך חמלה ואהבה.

לימדתי את הילדים שלא מספיק רק לבקש סליחה, צריך לצרף גם מעשה.

אז השנה, ממרום גיל 40, אני מבקשת סליחה גדולה ואומרת תודה שהבאת אותי עד הלום ומעתה הריני מתחייבת להקשיב לך יותר, לפעול למענך ולתת את הכבוד המגיע לך ולי.

אביב פרץ

סליחה, תל אביב. היו תקופות שלמות בחיי שהסתייגתי ממך – בקול רם, בשפה נחושה ולא נשוכה. מה ידעתי? לא ידעתי. טענתי שאת חסרת נשמה, שכולך פוזה ריקה מתוכן, שאת בגדי המלך החדשים – ולא הבנתי איך אף אחד אינו מבחין בתרמית.

בעיקר – אני מצר על כך כאן בפומבי – הערכתי אותך הערכת חסר. לא טרחתי לערוך בתודעתי רישום מסודר של הטובין שבך, שאֶת התשלובת המלאה שלהם עוד לא מצאתי באף עיר אחרת. ההיצע הבלתי נדלה של בתי קפה ומסעדות לצד ברים ומועדונים לצד מופעים והצגות; היכולת ללכת אותך, תל אביב, מנקודה אחת לאחרת בלי עליות פתאומיות אלא במישור גמור: מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל; מזג האוויר שמאפשר כמעט בכל ערב להיפלט אל הרחוב בלי רוח מערערת עצב או צינה חודרת עצם; ועוד לא הזכרתי את חוף הים שלך.

ביקורי המולדת שלי במרוצת השנים האחרונות הם שהביאו אותי לחוש חרטה על טינופי העבר שלי עלייך. אני מתגורר בסן פרנסיסקו בשכונה מרכזית וכלל לא ישנונית, ועדיין, דומה שכשהשעון מראה תשע בלילה, הרחוב הראשי שלה הופך לדלעת. אפילו המקומות שכמו עושים טובה ומושכים עוד שעה-שעתיים, עושים זאת מאחורי דלת מוגפת וחלונות אטומים; המולת הרחוב כשאון בית עלמין. אבל אצלך, תל אביב, אף אם איקלע לשדרות רוטשילד באחת עשרה בלילה, תיעשה בי מיד פעולת החייאה. רחש החיים בשדרה יקיפני מכל עבר ופעימות לבי יאיצו מחמת הריגוש.

למעשה, אי ההֶפְסֵק שלך לא רק שאינו יומרה, אלא הוא-הוא ההגדרה המדויקת, המילונית, התמציתית שלך. הנה אני חוצה את דיזנגוף מדרום לצפון, סביבי שפך הבליינים על המדרכות, ערב רב של תוכניות ריאליטי שמשודרות בו זמנית, ואני הולך-מזפזפ בין הערוצים. והנה אני שוב, מביט על קינג ג'ורג' בואכה הסנטר בחצות הליל, וחושב: אם כיפת השמיים תחליף עכשיו את גונה משחור לתכול, עדיין תהיה ההתרחשות הערה שלנגד עיניי אמינה באותה מידה. רוצה לומר שאת, תל אביב, אגנוסטית לשעות היום.

התסלחי לי על שזלזלתי בך? הן רק בזכותך, בזכות שמך שיצא למרחוק, שם הסטארבאקס שלי יכול להישאר שמי.

אדי פליישלר

את השעה חמש חמישים ושש בערב את וודאי זוכרת. זו היתה שעת בין ערביים של סתיו תחת הגבעות של דרום סן פרנסיסקו. אני הייתי הורס, לבוש בחולצת משבצות מכופתרת וג'ינס ממבצע של לייבור דיי. את היית עם רוע בעיניים. עמדנו והתבוננו זה בזו בתיעוב. בחמש חמישים ושמונה התחלתי לנוע, צעדיי מדודים, אל עבר הבית הפתוח שעמד להתחיל בשש בדיוק – דירת חדר שינה אחד ב-1900$ לחודש. הייתי כמה מדרגות מהקומה כשראיתי אותך רצה אחוזת אמוק אל עבר הדירה. מדרגה אחת לפני הסוף דרכת לי על כף הרגל ושעטת אל עבר הדלת מבלי להביט אחורה. את רצת אל תוך הדירה שמעולם לא ראית כי המודעה לא הכילה תמונות, השלכת את דפי הבנק שלך אל עבר פרצופו של הבעלים, וצעקת "2500. איי טייק איט".

יש רגעים בחיים שמשולים למעין דלת מסתובבת. הם מצריכים לבחור בין לעשות את הדבר הנכון ובין לבגוד. אני בגדתי בך. את מבינה, יכולתי להתעמת איתך. יכולתי לומר לך שתבניות התנהגות כאלה מביאות את מחירי הדיור לכדי אבסורד ומאפסות לכולנו את הסיכוי לקנות אי פעם דירה. יכולתי לנהל איתך דו-שיח כן, שבסופו תביני שאת אדם נורא. אבל שתקתי; שתקתי ואחרי שהלכת שיקרתי לבעל הדירה ואמרתי "הדירה פחות מתאימה לי, אבל אם יש לך עוד אנשים שצריכים לבוא כדאי שתלך לנקות מאחורי הבניין כי היא השתינה שם בזמן שחיכינו". את הרגע בו הוא זרק את הבקשה שלך לפח אני משחזר בכל פעם שעצוב לי. סליחה שאני לא מתחרט.

דלית גבירצמן

צילום: ורד הר-זהב

אני זוכרת היטב את הרגע הזה שבו הרגשתי שטעיתי, שאכזבתי. הייתי אז אולי בכיתה ז׳. עברנו בדיוק דירה לשכונה חדשה, התחלתי בית ספר חדש, וכמו כל נערה בת 12-13 כל מה שעניין אותי היה כמובן… בנים. אחי, הצעיר ממני בחמש שנים, היה אז בכיתה א׳ או ב׳. עכשיו, חשוב שתבינו שאח שלי הקטן היה כבר אז, והוא עד היום – סוג של קסם. הוא איש טהור, כולו לב ונשמה. הוא בעל ואבא בחסד, בן מסור, אח מפרגן, ובקיצור, הוא איש השווה את משקלו בזהב. תקחו את כל התכונות האלו ותכווצו אותן לתוך ילד מתוק להפליא בן שש או שבע עם עיניים כחולות, גדולות, שיער בלונדיני ומבט סקרן על העולם. אה כן, שכחתי לציין שהוא גם היה ילד מחונן. מאחר והורי עבדו שניהם במשרה מלאה, הוטל עלי, האחות הגדולה, להביא ולהחזיר את הילד מחוגי ההעשרה. וכאן מסתבכת העלילה כשמופיעה דמותו של הנער שהתאהבתי בו. וכמו בסרטים, הוא אמר לי, ואני אמרתי לו, ואני לא בדיוק זוכרת מה אמרתי לו, כשהוא אמר לי, אבל אני זוכרת את היום שבו שכחתי לאסוף את אחי הקטן מהחוג. אני זוכרת את האימה שאחזה בי, כשהבנתי ששכחתי. אני זוכרת את הפחד שמא קרה לו משהו, שהלך לאיבוד בגללי או שקרה לו משהו נורא. מה אעשה אם חצה לבד את הכביש וחלילה נדרס? ומה אם בא איש רע וחטף את הילד היפה? מה אגיד להורי? כיצד אסביר את הטעות שעשיתי? דפקתי בדלת ואבי עמד בפתח. כמו בסרט אילם, אנני זוכרת את הקולות, אך אני זוכרת היטב את היד שהושטה כלפי מעלה. על אף שלבסוף אבי הוריד את ידו, הכאב היה גדול שבעתיים. הסטירה שלא מצאה את דרכה אל לחיי, נשארה צרובה בנפשי.

היום אני תוהה, מה הייתי עושה לוּ היה זה ילדי-שלי שם במקומי. כיצד הייתי מגיבה אם בכורי היה שוכח לאסוף את אחותו הקטנה בגלל איזושהי נערה. אחי הקטן מצא את דרכו בחזרה הביתה, ואני נותרתי עם הטעם החמוץ של האכזבה המהולה בחרטה. אני בטוחה, שמאז אכזבתי רבים אחרים, טעיתי ונכשלתי לא פעם, אך משום מה, הפעם ההיא מחזירה אותי אל הבור הזה של הבושה ואל הטעות. אז אח׳שלי, רציתי לבקש ממך היום סליחה. לא על הפעמים שבהן הלכנו מכות, ולא על זה שאמרתי לך שאני שונאת אותך אחרי שקרעת לי את הפוסטרים שהיו תלויים בחדר שלי. רציתי להגיד לך סליחה ששכחתי אותך. זה אף פעם לא קרה לי מאז.

איתי שמי

חורף 1988, האינתיפאדה הראשונה, אני חייל בגדוד 50, לא מזמן סיימתי טירונות. הפלוגה נשארת שבת בבסיס בבית סאחור, כפר בשטחים צמוד לבית לחם, כוננות מבצעית. רק שניים מכל מחלקה יוצאים הביתה. אלון, שהגיע אלינו מהמסייעת מקבל פס כי סבא שלו מת והוא חייב לצאת להלויה. עוד כמה חיילים מנסים את מזלם. זיו רוצה לצאת ליום ההולדת של אחותו, עירד מספר שההורים חזרו מחו״ל והוא לא ראה אותם חודש וחצי. לי יש סוף סוף חברה. מישהי מהגרעין שעשתה של״ת בקיבוץ. אני חרמן אש, מת להגיע הביתה. חניך תורן מסמן איקס על פתק ומקפל פתקים ריקים לכובע. הגרלת ״מספרי החיים״ נעשית אחרי שימון נשקים ואני קולט כתם שמן קטן על הפתק המיוחל. מזל שאני השני להוציא פתק מהכובע.

יצאתי עם אלון לתפוס טרמפים הביתה. מכונית של תושבים מהתנחלות אפרת עוצרת לנו. אבא, אמא וילד כבן שנתיים שתלתלי ראשו השחורים עדיין לא נגזזו. האמא בהריון מתקדם, יושבת בכיסא האחורי ליד בנה. אני מתיישב ליד הנהג שנוסע באיטיות מרגיזה. ברדיו גלי צה״ל מנגנים את מלנכולי של הנטאשות. ליד שכונת גילה, בדיוק בפזמון, כשהירקון זורם ונשפך לים, נהג משאית חסר סבלנות שדבוק לנו לתחת יוצא לעקיפה בקו הפרדה רצוף. מכונית באה ממול ונהג המשאית חוזר למסלול בפתאומיות, פוגע בדופן האחורי של הרכב בעצמה ומעיף אותנו לשוליים. אני יוצא ללא פגע. כולם זוחלים איכשהו החוצה. הילד מתחיל לצרוח אבל נראה שהוא בסדר. אמא שלו נראית בהלם, מלאת זכוכיות ודם. מכוניות עוצרות לידינו, מנסות לעזור. אנחנו ב 88, כן? אין סלולרים  אני מבקש מנהג שעצר בצד שיקח אותי לטלפון ציבורי להזעיק אמבולנס ולוקח איתי את התיק. אחרי שאני מתקשר, הוא שואל אותי אם לקחת אותי לאנשהו ואני מבקש טרמפ לתחנת האוטובוס של ירושלים, נוטש את המערכה.

ביום ראשון אני פוגש את אלון. מסתבר שפינו אותו באמבולנס לבית החולים ומשם לתשאול במצ״ח. מכיוון שנהג המשאית היה פלסטיני, בדקו כיוון של פיגוע חבלני. האישה יצאה בשלום אבל איבדה את התינוק. בזמן שאני מבלה עם החברה בחדר בקיבוץ, בקושי מגיח החוצה להגיד שלום להורים בקבלת שבת, אלון מפספס את ההלוויה של סבא שלו ואמא בהריון מאבדת את העובר. בכל פעם שאני שומע את ״מלנכולי״ אני נזכר בפתק עם האיקס, באלון, בילד הקטן בעל התלתלים ואימו ההריונית.

רגע, בואו נתחיל שוב.

אני משכשך לי במים החמימים של שגרת יומי, מחובר לאזניות, מרוכז בעצמי. סוג של עב״ם או סתם מאותגר רגשית. לא קשוב במיוחד לסבלו של הזולת. כשהתבקשתי לבקש סליחה מעל דפי העיתון, ניסיתי למצוא איזה סיפור דרמטי, מישהו שעשיתי לו עוול רציני. סיפור שרודף ומייסר אותי זמן רב. אולי מעשה מרמה או ריב רציני עם חבר לשעבר ונתק של שנים. יש לי כמובן שלדים בארון (וגם חבר לשעבר עם נתק של שנים), אבל אני כל כך לא מיומן בלריב כך שיש מצב שאנשים נמצאים איתי בברוגז ואני פשוט לא מודע לזה.

אולם גם ללא דרמות הוליווד, ודאי וודאי שיש אנשים שאני חייב להם סליחה. יש לי בכיס מכשיר מקולל שמסיח את דעתי אינספור פעמים. במקום להיות נוכח ולבלות עם המשפחה או חברים, אני מוצא את עצמי מציץ במסך, בודק הודעות ווטסאפ או איזו הערה מטופשת בפייסבוק ממישהו שאני בכלל לא מכיר. אז מגיע לטלי, לבנות ולחברים סליחה על העבמ״יות, הניתוק וחוסר הנוכחות האמיתית בהווה יחד עם האנשים שבאמת יקרים לי.

אה, וגם סליחה לכם על שמרחתי אתכם עם הסיפור המצוץ מהאצבע איתו התחלתי…

רוני אלפרין

השנה אני רוצה לבקש סליחה מאמי ז"ל.

במשך שנים החזקתי עליה כעס בגלל חשבונות מהילדות.

חיכיתי שהיא תתנצל ותכיר במעשיה ועד אז שמרתי מרחק.

הייתי גם קרוב וגם רחוק. לבסוף לפני מותה הצטערה על מה שעשתה.והתקרבנו המון.

וגם אחרי מותה המשכנו להתקרב עד שממש נהפכה למלאך ששומר עלי. פתאום יכולתי

לראות עד כמה הכעס שהחזקתי הפריד בינינו.

טעיתי שלא הסכמתי לשחרר מוקדם יותר את מה שחשבתי ששומר עלי אבל בעצם פגע בי ובה.

אני מצטער על שהחזקתי טינה כל כך הרבה זמן.

*רוני אלפרין, מנהל תיאטרון הפלייבק של סן פרנסיסקו יגיע ביום ראשון ל-APJCC בלוס גאטוס למופע שיעסוק כולו בסליחות. לפרטים על המופע לחצו כאן.