מילי אביטל: "יש סיבה לכך שישראלים מרגישים שיש תקרה כשהם מנסים לטפס למעלה״

מאת: אביב פרץ

״סליחה! בוקר בלגן״, משגרת אליי השחקנית מילי אביטל מייל קצרני, כשמועד שיחת הטלפון שתיאמנו מתאחר בכמה דקות. מאוחר יותר היא מרחיבה, ״לבעלי יש סרט ענק שיוצא עכשיו שנקרא Bombshell, אז פתאום לוח הזמנים שלו, ולוח הזמנים שלי, לנסות לארגן הכול ביחד, כשיש לך ילדים קטנים… זה אתגר״.

Photo by Meir Cohn

אביטל (47) היגרה מישראל לניו יורק בגיל 21. כשנה לאחר מכן התגלתה על ידי סוכנת שחקנים כשעבדה כמלצרית, ותוך שבוע כבר קטפה תפקיד ראשי בסרט ההוליוודי ״סטארגייט״. היא נשואה לצ׳רלס רנדולף, תסריטאי מוכשר שאף זכה באוסקר על The Big Short. הסרט החדש שכתב, Bombshell כאמור, ישוב ויגיח לתוך השיחה שלי עם אביטל בהקשרים שונים ולא צפויים.

אביטל תצטרף לגלריית האישים שישתתפו השנה בכנס ״ציונות 3.0״ ב-JCC פאלו אלטו. לא סתם תצטרף, היא תגיע כשבאמתחתה הרצאה – ״איך לדבר ישראלית ב-5 מילים״ – והצגה, זו וגם זו נוגעות באותה תמה. ״אלה דברים שיושבים לי בראש כל כך הרבה שנים. אני יצור כלאיים, תרכובת של שתי תרבויות״, היא מתפייטת, ״בין אם בחיים המקצועיים שלי ובין אם בחיים האישיים שלי. אני גרה פה חצי מהחיים שלי, נשואה לאמריקאי, ועובדת עם אמריקאים. אז אני כל הזמן או בוכה או צוחקת מהשילוב המופרע״.

אביטל מדברת בשטף, שלא לומר בשיטפון, ״ההרצאה היא גם לישראלים וגם לאמריקאים על איך להתבונן בתרבות אחרת, ואיך מתקשרים עם תרבות אחרת״, היא פותחת מבערים, ״נכון, צריך לדעת אנגלית, האם בזה זה מסתכם? נכון, צריך לדעת נימוסים, האם בזה זה מסתכם? זה כמו פשט ודרש, יש הרבה שכבות של דברים שצריך להבין. לדוגמה, איך לפרש סאבטקסט, כי אמריקאים מדברים בסאבטקסט, וכדי להבין אותו, צריך להבין קונוטציות תרבותיות והקשרים היסטוריים, יש כ–ל כך הרבה! כל מילה היא כמו שפה בפני עצמה״.

אמרת פעם בריאיון ש״התרבות היא בשפה״. אילו דוגמאות עולות לך בראש שממחישות את זה? 

״למשל, ישראלים מדברים בקיצור, כי הם לא רוצים לבזבז את הזמן של הבנאדם מולם, או לתת ִלו הרגשה מעיקה. אם מישהו יגיד לך ׳האם אתה רוצה, אם זה זמן טוב עבורך, קפה, רק אם אתה באמת רוצה?׳ – נכון שזה נשמע דבילי? אז ישראלים אומרים: ׳קפה?׳ מילה! אמריקאים גם אומרים some coffee, מאוד מרומז, לא כוס קפה; הם מציירים ציור – אנחנו יורים למטרות, אלה שני דברים שונים לחלוטין. יש סיבה לכך שישראלים מרגישים שיש תקרה מסוימת, שהם נתקעים בה כשהם מנסים לטפס למעלה, והסיבה היא אחת: תרבותית. אני רואה את זה, כי אני גם בעולם האמריקאי, בתוך קבוצה שהשפה זה המקצוע שלה – בעלי שהוא תסריטאי, וכל החברים שלנו שהם סופרים, עיתונאים וכו׳. אני רואה איך הם מגיבים על דברים ישראליים – הדברים שאני אומרת, כמובן – ואז אני מבינה: ׳וואו, אין להם מושג למה אני מתכוונת!׳״

אבל מאיפה את משיגה את המידע הפנימי על איך האמריקאים רואים אותנו? האמריקאים סביבי לא עושים לי רפלקציה. 

״אני אוהבת מאוד בני אדם, ואחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות הוא לראות איך אנשים מגיבים זה לזה. אני מסתכלת על הבעות, ולא רק על הבעות אלא על מיקרו-הבעות, השרירים המיניאטוריים שזזים: מישהו אומר משהו באירוניה, והאחר לא קולט את זה. אז אני פשוט מתבוננת. מעבר לכך, אני חיה בתוך שתי התרבויות האלה, ומנסה כל הזמן לראות אם אני מובנת לצד האחר. הצד האחר זה בעלי, וזה יכול להיות בדברים הכי פשוטים. כשהתחלנו לצאת ועברנו לגור יחד, אני זוכרת שאמרתי לו: ׳טוב, אז אתה עושה כלים׳, במין פקודה ישראלית עדינה. הוא פשוט הסתכל עליי, הוא היה בהההלם! אמרתי לו: ׳מה הבעיה? תעשה כלים׳. הוא פשוט לא האמין, הוא אמר לי: ׳למה את צריכה להיות כל כך אגרסיבית??׳ אמרתי לו: ׳אגרסיבית?! מה אגרסיבית, אני רק אומרת לך לעשות כלים׳. ואז הבנו, שכל הבדלים התרבותיים טמונים שם… אתה לא יכול להגיד לאמריקאי ללכת לעשות כלים, זה טיפ. אתה יכול לבקש, אתה לא יכול להגיד״. 

אני כאן כבר כמעט חמש שנים, וכשאת אומרת את הדברים האלה, אני אמנם מבין אותם, אבל באותו זמן בוקע מתוכי קול מתקומם, שאומר: למה אני צריך למחוק את הזהות שלי? 

״קודם כל, הסיבה שאני קוראת להרצאה ׳איך לדבר ישראלית ב-5 מילים׳, היא שאני רוצה שאמריקאים יבינו ישראלים. גם להפך, כמובן, מה שאציג בהרצאה אלה דוגמאות משני העולמות, אבל היא מיועדת בעיקר לאנשים שלא מבינים ישראלים, או שרוצים להבין ישראלים יותר טוב. לגבי מחיקת הזהות, אתה אומר את הדבר הכי חשוב שיש בכל הנושא הזה, זו שאלת השאלות. אני גם בשאלה הזו, כל הזמן״.

עדיין?! אחרי עשרים ומשהו שנה בארה״ב?

״זה מה שגיליתי. חשבתי שזו לא בעיה: אני אלמד מבטא אמריקאי – אז יש לי מבטא מושלם; אני יודעת לחקות אנשים מאוד טוב – אז אוכל ללמוד איך מתנהגים; והנה, בבקשה: אני אמריקאית. אבל עובדה, שמשהו בי שונה. השוני הזה הוא הכוח שלנו, כמובן, הוא מה שעושה את הישראלים לכל כך מיוחדים; אם נאבד את הזהות, נאבד הכול. אבל, אתה נמצא בתוך התרבות האמריקאית, שהבסיס שלה מאוד שונה מהתרבות של המזרח התיכון, והעניין הוא להבין שלשתי התרבויות יש קודים״. 

את אומרת שאת עדיין בתהליך למידה, זאת אומרת שיש קודים שלמדת רק לאחרונה?

״אני כל הזמן מעמיקה את הקודים, אבל כן, לפעמים אני מרגישה שאני חיה עשרה אחוזים מ׳האני האותנטי׳ שלי. אני עכשיו גרה באפסטייט ניו יורק, הילדים שלי הולכים לבית ספר בקונטיקט, יותר שמרני-אמריקאי מזה אין. אלה קודים חדשים בשבילי. זו לא העיר ניו יורק, שם יש לך ערב רב של תרבויות, כאן זה מה שנקרא WASP (לבנים פרוטסטנטיים אמידים ומקושרים – א״פ), ולוקח זמן להבין את הדקויות״. 

כמהגר ישראלי באמריקה יצא לי לא אחת לתהות: איך זה שאף פעם לא התחברתי עם אמריקאים, אלא רק עם ישראלים או מהגרים ממדינות אחרות? הסברים היו לי למכביר, חלקם – אני מודה – נמהלו בסטריאוטיפים על אמריקאים: תחומי עניין לא חופפים, צביעות או לכל הפחות העדר אותנטיות ונטייה לפאסיב-אגרסיב. ככלל, אפשר היה לתייג את מכלול הסיבות שלי תחת הכותרת: ״זה לא אני – זה הם״. והנה באה אביטל, ובלי להתכוון מטיחה לי את האמת בפנים כאומרת: זה לא הם – זה אתה. ״יחסים זה לא דבר מובן מאליו לאמריקאים, זה דבר שרוקמים בעדינות, עם המון דקויות״, היא מסבירה, ״והיכולת לראות את הדקויות, זה גם כרטיס הביקור לבנאדם שעומד מולם. זה כמו שאם תקלוט בנאדם שמבין אותך, אתה תרצה להיות איתו, אתה תרצה להתקרב אליו. אם יש קצר בתקשורת, אם כל הזמן אני אומרת משהו אחד ואתה חושב שזה משהו אחר, זה מתיש״. 

אלא שאפשר גם להסתכל על התסכולים מזווית יותר קלילה, כך קורה בהצגה שאביטל ביימה, Next Stop, קומדיה על סטארטאפיסט ישראלי שמגיע לניו יורק. את ההצגה כתבה אביטל ביחד עם השחקנית נגה מילשטיין. מילשטיין היא זו שיצרה את הקונספט המקורי – מערכונים קומיים על ישראלים בניו יורק – ואז ביקשה מאביטל להצטרף אליה. אביטל נעתרה, אבל התעקשה שהן תספרנה סיפור עכשווי, ״הסיפור של הסטארט אפ, שהוא הסיפור הכי מעניין בעיניי על ישראלים״. מילשטיין, שעברה לניו יורק לפני כחמש שנים, הביאה למחזה את נקודת המבט היותר טרייה, ואילו אביטל תרמה את נקודת המבט האמריקאית על הישראלים. 

״הסיפורים על זרים הם עדיין ׳מישהו מגיע לארה״ב ומוצא עבודה בתור נהג מונית, על אף שהוא היה רופא במדינה שהגיע ממנה׳״, מנמקת אביטל את בחירת הסיפור להצגה אגב הוצאת קיטור, ״אבל זה לא הסיפור של הדור הצעיר, שהכלים שהוא מגיע איתם למדינה זרה הם שונים. הוא מגיע עם אנגלית, עם חשיבה גלובלית, עם ידע עצום על תרבויות אחרות, זה משהו אחר לגמרי. אבל הוא גם מגיע עם ציפיות מסוימות של ׳אני מוכן לעשות את המכה, אני יודע בדיוק מה לעשות׳ – והמכשולים הם בלתי צפויים. יש אנשים שהם מייסדים של חברות ענקיות, שלא מבינים מה נפל עליהם, הם לא מצליחים להבין למה טופס ההרשמה לבית הספר של הילדים כל כך מסובך – הדברים הכי קטנים״.

היה לי ברור שאעלה מול אביטל את סוגיית המבטא האמריקאי – שהיא, כך נוכחתי לדעת לקראת הריאיון – אובססיה משותפת של שנינו. אני, שעִייפתי את סובביי, ואפילו את עצמי, בהתעסקות הבלתי מרפה שלי בנושא, ואביטל, שעוד בתחילת הקריירה האמריקאית, כבר טפטפו לה הסוכנים: ״האוזן האמריקאית לא רגילה למבטאים. את חייבת להישמע אמריקאית, נקודה״. ״עבדתי מאוד-מאוד קשה לדבר כמו אמריקאית״, היא מסכמת, ואז מפטירה, ״עכשיו תעשה קאט לגל גדות, שיש לה חופשי מבטא, וזה הכי סקסי וזה הכי נהדר. האוזן האמריקאית השתנתה״. 

אמרת בעבר שאת לא מכירה מישהו שהתאבסס על המבטא האמריקאי יותר ממך. אז קודם כל, נראה לי שאני יכול לאתגר אותך…

״אין מצב! אין מצב! תגיד לי מי, ואנחנו עושים תחרות. אין מצבבב. אתה לא מבין כמה אני עבדתי על זה, כמה שנים! רגע, עם מי אני מתחרה, איתך?״

נגיד, כן. אבל רגע, רציתי לשאול אותך, איזה מקורות בכלל היו לך בשביל ללמוד מהם לפני עידן האינטרנט? 

״זה שלא היה אינטרנט ולא היה יו טיוב, זה היה מאוד קשה. קודם כל, בכלל לא הייתי חשופה לאנגלית, הייתי חשופה לה ברמה של לימודים בתיכון. אז היה לי מבטא מאוד כבד, וגם לא כל כך הבנתי אנגלית מעבר לרמה הבסיסית. חיפשתי הרבה זמן מורה למבטא, עד שמצאתי. ידעתי שאדע מי זו כשאשמע את הקול שלה, כי היה איזשהו סוג של סאונד שידעתי שאני רוצה שיהיה לי. ואז עבדתי איתה, למדתי את הא״ב הפונטי, אני כותבת אותו באותה מהירות שאני כותבת עברית ואנגלית: אתה אומר לי מילה, אני כותבת לך אותה תוך שנייה בא״ב פונטי. עד היום אני זוכרת אותו בעל פה. ותסריטים שלמים – כל הטקסט שלי שאמרתי אי פעם – כתבתי לעצמי בא״ב פונטי, וככה למדתי אותם. זה גם היה האתגר שלי, אמרתי שאני רוצה לעשות את כל המבטאים, לא רק את ׳הזרה שזה עתה הגיעה׳. פעם אחת שיחקתי מישהי עם מבטא אנגלי, פעם אחרת מישהי עם מבטא דרומי, רציתי להיות חופשייה מבחינת עבודה, כי אחרת, למה לי להיות באמריקה, אני אסע לי לארץ. אבל אמרתי שאם אני פה, אז אני צריכה לעבוד, וזה מה שעשיתי. ולכן אני אומרת, שאני מנצחת בתחרות של מי עבד הכי קשה על המבטא!״ 

צפיתי השבוע בקטעים מתוך ״נשיקה עם חברים״, שהופק ארבע שנים אחרי שהגעת לארה״ב, ושם כבר המבטא שלך נשמע אמריקאי לגמרי.

״נכון, כי עבדתי מאוד-מאוד קשה. הבמאי שביים את הסרט של צ׳רלס, Bombshell, הוא ג׳יי רואץ׳, וזו פשוט סגירת מעגל: הוא ביים גם את ׳פגוש את ההורים׳, שעשיתי לו טסט, והייתי בשלב האחרון לקבל את התפקיד הראשי לצד בן סטילר. בסוף לא קיבלתי את התפקיד, כי הם אמרו שהם צריכים שאעשה גם אימפרוביזציה, ופחדו ששם המבטא שלי ייצא. זה מה שאמרו לי אז, ועכשיו שאני מכירה את ג׳יי די טוב, יכולתי לאשר את זה מולו. זה צרב לי, אבל זה מה שהיה. אז זה מראה לך עד כ–מה זה קשה״.

עדיין יש לך רגעים שבהם הלסת שלך כבר עייפה, ובא לך לשמוט אותה ולהרפות את כל השרירים? 

״כן, אבל אתן לך טיפ: זה לא להרפות, אתה בעצם מפתח שרירים חדשים. עכשיו אתה בתקופה הקשה, כי השרירים בעברית אלה כל השרירים האחוריים של הפה, והשרירים באנגלית הם כל השרירים הקדמיים של הפה, שרירים שפשוט אין לנו. אז צריך לפתח מערכת שלמה של שרירים סביב הפה, שאתה בעצם מאמן. אחרי המון שנים, אתה לא צריך לאמן עוד, זה כמו שמישהו הוא אצן – לא קשה לו לרוץ. אז לא קשה לי לדבר במבטא אמריקאי, זה כבר טבעי, אבל אם תתן לי איזה כוס יין וחצי, פה ושם זה ייצא״. 

 

ובמעבר חד, כמו שאומרים באולפני החדשות. לפני שנה פרסמה אביטל מאמר ב״הארץ״ תחת הכותרת ״למה לא התלוננתי? כי רק רציתי לשכוח מה שקרה לי״. היא נתנה בו פומבי לתקיפה מינית שעברה כשהייתה בת 16, התוודתה על הרצון שהיה לה אז ״למות, לחתוך את הוורידים בסכין״, וסיפרה על שיחת הטלפון שלה למרכז הסיוע לנפגעות אונס, שהצילה אותה. מאז אותה חשיפה, הספיקה אביטל לגייס כספים לטובת מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית, והובילה קמפיין אופנה, שחלק מהכנסותיו היו קודש למאבק באלימות נגד נשים.

עת ביקרה בארץ השנה, הרצתה אביטל בכנס ״מי טו״ באוניברסיטת בר-אילן. אני מחמיא לה על המילים היפות כל כך שלה באותה הרצאה קצרה, והיא מודה לי נרגשת. 

את משתמשת שם במונח ״טראומה״ כדי לאפיין את הרגע הזה בזמן בקרב בין המינים, זה מסגור מאוד מעניין. את אומרת: ״השינוי שאנחנו עוברים עכשיו הוא גם סוג של טראומה: זה מכוער, זה משתלט, זה פוגעני, זה לא מגיע באיזשהו נרטיב ברור, זו מין שאלה פתוחה: נפל לחיקנו שינוי, ועכשיו אנחנו צריכים להחליט מה עושים איתו". האם את בעצמך כבר מתחילה לעכל את ה״טראומה״ הזו?

״זה מדהים שאתה מעלה את זה בתזמון הזה, עם היציאה של הסרט של צ׳רלס, שהוא בדיוק על הרגע הזה. אני לא חושבת שאנחנו עדיין יודעים לאן זה מוביל. כן, דברים טיפה יותר נרגעו, ויש שינויים מדהימים שנעשו, כמו העובדה שאם הבת שלי תחליט ללכת לתעשיית הבידור, החוויה שלה תהיה שונה לחלוטייין מהחוויה שלי. לי לא קרו דברים נוראיים, אבל עדיין, חייתי בתעשייה שהיו בה חוקים, שהיום כבר לא קיימים. אבל, מצד שני, אני גם חרדה לדעת מה יקרה לדור של הילד שלי, שהוא בן, איך הוא יסתדר? איך הדור הזה יתקשר אהבה, רומנטיקה ומיניות בלי פחד? האם יש דבר כזה? אני לא בטוחה. הסמטוכה היא כללית, גם חוקית, אנחנו חיים עכשיו בתקופה של שאלות. אני חושבת שזה מדהים, כי כל עוד אנחנו דנים, אנחנו מתפתחים. אני לא בעד שתיקה – אתה זוכר? אני ישראלית, עם פה גדול – אני תמיד בעד דיבור. זו הקלה, לכולם. עד כמה שזה כואב, אני מאמינה שמעז יצא מתוק. אני חושבת שזה שינוי ענק, מהפכה חברתית מאוד עמוקה. אני לא חושבת שלדור שלי יש את התשובות, אלא שהדור הצעיר הוא זה שיתווה אותן. צריך להקשיב לדור הזה, הוא רואה דברים. זה כמו שהילדים שלי מתחילים לראות אותי עכשיו כמו בנאדם, ולא כמו אמא מושלמת? זה בדיוק זה. זה דור שבא ואומר: ׳סליחה, הלו, חבר׳ה! מה זה צריך להיות? זה בלגן, אנחנו רוצים לעשות שינוי׳״. 

לקראת סוף ההרצאה את אומרת את המשפט ״מרדף אחרי הצדק יכול להיות ברברי ולהרוס עולמות באותה מידה שהוא יכול לבנות אותם״. האם ביקשת לקרוא מעין קריאת אזהרה כלפי תנועת ״מי טו״, שעלולה ללכת רחוק מדיי? 

״כן. אני חושבת שזה יכול ללכת רחוק מדי, אני חושבת שיש דברים שהם אבסורדיים בתוך הסיפור הזה. אבל ׳מי טו׳ היא צעקה אדירה, ומי שפרצו את השער ופתחו את השיחה חברתית, הם אנשים מדהימים. כמו בכל מהפכה, יש קורבנות, זה מצער וזה נוראי – אבל יש גם קורבנות מהצד האחר. יש דור שיוצא וזועק ושובר קירות, ואני הולכת אחריו, ואומרת: ׳כן, אתם צודקים, תודה שאתם עושים את זה, זה גם עוזר לי׳, והתובנה שאני יכולה לתת, כאדם יוצר שמתמודד עם המורכבות האנושית, היא שהדברים הם תמיד יותר מורכבים מרעיון; בסוף יש חוק, אבל החוויה האנושית היא כל כך הרבה יותר עדינה, קשה וארוכה. צריך לזכור שאנחנו בני אדם, והמטרה היא לחיות ביחד, ולמצוא את הדרך לתקשר בצורה חיובית לכולנו. גברים אוהבים נשים ולהפך, וצריך למצוא את הדרך לא ליצור מצב שבו חיים עם רעיונות נהדרים – ובני האדם בודדים. אז אני מתרכזת מאוד במה כן. אנחנו מבינים מה לא, עכשיו צריך למצוא מה כן״.

 

*לפרטים נוספים על כנס Z3 ולרכישת כרטיסים להרצאה ולהצגה לחצו כאן.

*לקריאת ראיונות נוספים שערך אביב פרץ אתם מוזמנים לבקר בבלוג שלו, זוטי דברים.