פרשת וארא: לתפוס את המנכ"ל בשירותים

מאת אייל עקיבא

מכירים את זה שעוד פעם מנסחים מחדש את החזון של החברה? ואז כל מצגת, כל ישיבת צוות, כל מפגש מחלקה שנפתח בעצלתיים, כל "כל ידיים" – כולם מתחילים בציטוט הגרסה החדשה של החזון. מילים יפות וגבוהות שקשה להבין איך בדיוק לתרגם אותן למה שמאן דהוא עושה כל יום, או כל שבוע, או אפילו כל חודש. דברים שמכוונים אל עתיד סמוי מן העין, מתישהו, כשזאבים וכבשים יחלקו את אותו ה cubicle, כשנכבוש את העולם. למען האמת – כבר די קשה לחזור ולשמוע את אותן המילים שוב ושוב.

השראה או פיהוק? מה מתעורר בנו כשאנחנו באמת חושבים על החזון הזה?

ובכן, אם נחזור 3,500 שנה אחורה, נגלה שבמקרים רבים, הסבלנות שלנו למילים גבוהות היתה, וכנראה תמיד תהיה קצרה (למעט בקרב חוגים אקדמיים חמורי-סבר). רק בשבוע שעבר, משה רבנו שמע את ההבטחה הדרמטית לשחרר את העם העברי ממצרים – במילים אלה: "אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים". מלא ריגשה ובעיניים נוצצות הוא עומד מול העם, מגיש להם את החזון, וזוכה… להתעלמות מוחלטת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"

אז למה אנחנו, עכשיו כמו אז, לא מקשיבים לחזון? הפסוקים נותנים תשובה ברורה: קוצר רוח ועבודה קשה.

"עבודה קשה"

עבודה קשה. ציור מצרי עתיק בעיבוד של נעמה עקיבא

ייתכן ומה שהעסיק את העם הוא עבודה קשה, "בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה", כלומר מטלות היומיום- השלמת המשימה שתמנע טעימת טעמו המר של השוט. דברי משה עברו גבוה מעל לאוזניהם, במיוחד שגם הזמן בין מילוי משימה אחת לרעותה, מתמלא בבילוי במעבר מרשת חברתית אחת לשניה (איור 1). כשעובדים נמצאים במצב של אינרציה יומיומית, מתקדמים באופן לינארי קדימה, קשה לשמוע על קפיצות דרך ותחזיות להתקדמות בקצב מעריכי אל עבר עתיד אחר.

לחלופין, אותה הבטחה שפורס בפניהם משה נשמעת להם כמו הצעה להחליף מנהל! את המנהל הנוכחי הם לא אוהבים, בלשון המעטה, אבל אחרי שנים רבות, הגב מתרגל לזווית… אולי לאחר כמה דורות של עבדות, יש משהו בסטטוס הזה יכול להתפרש כ "Job Security": בהכרה המלאה של העבודה ושל הבוס יש נחמה מסוימת. בהבטחתו של משה שמענו: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם". לא היה ברור מה רוצה ומה ירצה האלוהים החדש שלהם. יש לזכור כי פרעה המצרי לא היה "שליח של אל", אלא אלוהים בכבודו ובעצמו.  מסופר אפילו שהוא היה כל כל אלוהי, עד שהעובדים והעבדים שלו לא האמינו שהוא אפילו צריך ללכת לשירותים. "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר". ופירש רש"י, הנה יצא המימה: לִנְקָבָיו; שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ וְאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִנְקָבָיו, וּמַשְׁכִּים וְיוֹצֵא לַנִּילוּס וְעוֹשֶׂה שָׁם צְרָכָיו. משה מצוּוה לפגוש את המנכ"ל בשירותים, ולבקש ממנו בקשה גדולה כשהוא במצב אנושי למדי…

"קוצר רוח"

אולי הקושי להקשיב טמון במשה עצמו, שחזר והעיד על עצמו: "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", "וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם", "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי". אכן, בבית הספר למדנו שמשה היה גמגמן – לכן לעם לא היתה סבלנות לשמוע את דבריו. אבל עתה קשה לי להאמין להסבר זה. ספר דברים מתחיל במילים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (ואז הוא נואם ספר שלם בפני העם כולו…). משה הוא כל כולו איש דברים. אולי "כבד פה" פירושו שמשה יכול היה לדבר רק גבוהה-גבוהה ואינו יכול לדבר ברמה של "עמך"; לא מסוגל להגיע למסיבות בר-מצווה ומימונות, ולכן העם לא שומע. "ערל שפתיים" – ייתכן שסבל משפה שסועה, וייתכן ששפתיים כאן הן מלשון גבול (שפה), כלומר לא נהג לשים סייג לדבריו, לא נהג להתנסח בצורה דיפלומטית. למנהיג כזה קשה לשמוע.

אם מדובר בחסרונותיו של משה – אחיו מונה להיות לו לפה (וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ), אחד שיתרגם את החזון למילים הנכונות (במילים אחרות, CTO: Chief Talking Officer). אם מדובר בחסרונותיו של העם, ובכן… את העם אי אפשר להחליף. למעשה, משה ואהרון מצווים לקבל את האחריות להתמודד עם העם, על אף שהוא "בעייתי"-  ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. על מה בדיוק מצווים משה ואהרון? יש המפרשים שהם מחוייבים להתמודד עם עם עיקש, לקחת אחריות על משימה ששכרה הנפוץ – כפיות טובה. אולי זו קריאה ואזהרה לכל מי שנוטל את מושכות ההנהגה באופן כללי, ובאופן מיוחד- במקרה של העם העברי.

בסופו של דבר, עם קצת עזרה מלמעלה ועשר מכות נמרצות בישבנם של המצרים – בני ישראל אכן יוצאים ממצרים. הם נגמלים מן העבודה הקשה, אך תוך כדי הליכה במדבר הם מתלוננים לא מעט ושומרים על קוצר הרוח האופייני. הפרשה שלנו היא ירייה הפתיחה של יציאת מצריים, בה מתקיים חיבור למטרה ארוכת טווח. אז אולי בכל זאת כדאי להקשיב לחזון!

תודות: ר' שלמה יצחקי, ישעיהו לייבוביץ', רבי לוי בן גרשום, פרוייקט ספריה, יצחק בן אהרון, יוסף בן שלמה ויעל יחיאלי.