זה לא הגיל, זה התרגיל: שיחה עם ערן כץ, מומחה לשיפור הזיכרון 

מאת: דלית גבירצמן

כמה פעמים שכחתם היכן הנחתם את המפתחות? כמה פעמים נעצרתם בבהלה ולא זכרתם אם נעלתם את הדלת או כיביתם את הגז? כמה פעמים התחלתם לספר בהתרגשות על סרט טוב שראיתם לאחרונה ונתקעתם באמצע המשפט כי לא זכרתם את שם השחקנית הראשית? כמה פעמים בשיחה פניתם לבן או בת הזוג שלכם לעזרה כדי שישלימו לכם את הפרטים החסרים כאילו היו דיסק קשיח שמהלך לצידכם? כמה פעמים ספרתם עד עשר ושום דבר לא קרה? טוב, זה באמת לא קשור, אבל על כל שאר השאלות האחרות יש לערן כץ, מומחה בעל שם עולמי בשיפור הזיכרון ושיאן גינס בזיכרון, תשובה חד משמעית.

ערן כץ כתב עשרה ספרים בנושא, בינהם שלושה רבי מכר בינלאומיים, שתורגמו ל-17 שפות ומכרו למעלה מ-600,000 עותקים. ערן מטייל ברחבי העולם והעביר יותר מאלפיים סדנאות לשיפור הזיכרון ליותר מ-300,000 משתתפים, וביום רביעי ה-5 בפברואר, הוא יגיע אלינו להרצאה בOFJCC (פרטים כאן).

כשפנו אלי בבקשה לראיין את ערן כץ, משהו בנבכי הזיכרון שלי הבהב. ניגשתי לספריה, ושם על המדף גיליתי את הספר ״סוד הזיכרון המצוין״, שפעם האיש היקר קיבל לאיזה יום הולדת ולא ממש זכר לפתוח. אני, שלא מאמינה במקריות, התרגשתי מהעובדה שהספר שרד שלושה מעברי דירה, כאילו חיכה רק לי. שלפתי את הספר והתחלתי מיד לקרוא. לקראת הראיון, צפיתי בסרטוני וידאו רבים של ערן, כולל Ted Talk אחד ועשרות הרצאות וראיונות טלוויזיה שערך, ובמוחי ניקרה שאלה אחת טורדנית: מה אוכל לשאול אדם שהמומחיות שלו היא כוח המוח, שקרוב לוודאי זוכר כל שאלה שאי פעם נשאל, וודאי שאלות שחוזרות על עצמן פעם אחר פעם, בכל עשרות הראיונות שערך ברחבי העולם? איזו שאלה מקורית תעורר בו סקרנות ועניין? חשבו לרגע, מה הייתם אתם שואלים מרצה, סופר, מנחה סדנאות ואדם שמגדיר את עצמו בתור ״משפר זיכרונות וצובע תאים אפורים״, הידוע בכינוי ״הישראלי שזוכר כמעט הכול״?

ערן, מהו הזיכרון הראשון שלך?

ערן משתהה לרגע (יש!!) ואז עונה: "שאלה קשה… וואו, אני חושב שהזיכרון הראשון שלי הוא מתישהו בגיל גן חובה או לפני כן, כשנתקעתי במעלית עם המטפלת הרומניה שלי. גרתי בחיפה ברחוב הפרחים והיא צרחה במשך שעה במעלית, ומאז אני לא כל כך אוהב מעליות".

למה אתה חושב שאתה זוכר דווקא את זה?

"אה, זה משום שאנחנו זוכרים את הדברים הטובים, אבל גם את הטראומות והדברים הגרועים שקרו לנו בחיים, והאמצע הולך לאיבוד. כל הטכניקות של הזיכרון מבוססות על להפוך זיכרון רגיל ומשעמם למשהו הומוריסטי ודרמטי. יש לי ספר שנקרא ״חמש מתנות למוח״ ושם אני מלמד, בין השאר, איך לשכוח, איך למחוק זכרונות. אני מציין את זה, כי אנחנו זוכרים מצוין כתוצאה מטראומות את הדברים יוצאי הדופן, ולכן כדי לשכוח אותם צריך להקהות את הרגש שקשור לזכרונות הטראומטיים האלה".

מתי הבנת שהייעוד שלך בחיים זה לעזור לאנשים לשפר את הזיכרון?

"זה לא היה היעוד שלי. מגיל שבע רציתי תמיד לכתוב, ממש כמוך. באמת, זה היה היעוד שלי. רציתי לכתוב ורציתי להופיע על במה בתור סטנדאפיסט. אני נראה רציני נורא, אז ידעתי שזה לא ילך לי להופיע בתור סטנדאפיסט, אז אמרתי לעצמי טוב, נמציא איזו הרצאה שתהיה הומוריסטית. ואז, כתבתי את הספרים והתחלתי להרצות והכנסתי את כל ההומור לתוך ההרצאות שלי. זה למעשה סטנד-אפ על זיכרון. מה שקרה, זה שהספרים השפיעו מאוד לטובה ועזרו להמון אנשים, וכל הזמן אני מקבל אימיילים מאנשים שמודים לי על כך. ואז הבנתי שדרך הכתיבה וההרצאות, היעוד שלי הוא לעזור לאנשים לפתח יכולות זיכרון יוצאות דופן. אין חוויה גדולה יותר מלקבל אימייל מסטודנט למשפטים או לרפואה, שנכשל כמה פעמים, והוא מספר לי שבעזרת הטכניקות הללו הוא עבר את הבחינות. אין דבר יותר מדהים מזה".

אילו מיתוסים הכי שכיחים בכל הנוגע לזיכרון?

"קודם כל, אין כזה דבר זיכרון טוב או זיכרון גרוע. יש מיתוס כזה שרוב האנשים חושבים שהזיכרון שלהם נעשה יותר גרוע, וההיפך הוא הנכון. הזכרון שלנו הוא יותר טוב ממה שאנחנו חושבים. ההוכחה לכך, ואני כותב על כך בספר, שאנחנו מרבים להתלונן על זה שאנחנו לא זוכרים איפה המפתחות שלנו, ואנחנו כן מוצאים אותם קרוב למאה-מאתיים פעמים בחודש. אם פעם או פעמיים אנחנו לא זוכרים, אז נכשלנו ב0.5% מהמקרים, זאת אומרת בתשעים ותשעה וחצי אחוז מהמקרים אנחנו כן מוצאים את המפתחות, והלוואי ובכל דבר היינו נכשלים בצורה כזאת ועם כאלו אחוזי הצלחה. הזכרון שלנו טוב משאנחנו חושבים. רוב האנשים חושבים שהזיכרון שלהם לא טוב, ואני בונה על זה כי אז הם מזמינים אותי להרצאות.

המיתוס השני הוא שיש אנשים שאומרים שהם לא רוצים להעמיס על הזיכרון, כי הם חושבים שיש להם כמות מוגבלת של זיכרון במוח. כמובן שזאת שטות מוחלטת. זה כמו לומר שלא נלך לעשות כושר, כי קיבולת השרירים שלנו הגיעה למקסימום. היכולת שלנו לזכור היא לא מוגבלת, וישנם מחקרים שמראים שאנחנו לא מנצלים אפילו עשרה אחוזים מיכולת הזכרון שלנו. כמה שנוכל להעמיס יותר על הזיכרון, יותר טוב.

ומה עם עניין הגיל?

"מה זה גיל? יש אנשים שזוכרים מצוין גם בגיל מבוגר. האנשים שזוכרים מצוין אלו אותם האנשים שממשיכים להתעניין, ללמוד ולחקור, לטייל וללכת למוזאונים. ברור שישנן לפעמים בעיות בריאותיות של דמנציה ואלצהיימר, אבל אלו מחלות שהן לא בשליטתנו. אנשים בגיל מבוגר שמתלוננים שהזיכרון שלהם הוא לא כמו שהיה פעם, אין להם קנה מידה להשוואה. זה נכנס למכלול של חרדות בריאותיות שיש לאנשים מבוגרים, וזה לא תמיד נכון. הנקודה היא, שאנשים שוכחים גם בגיל צעיר, אבל אז זה לא מטריד אותם. ככל שאנחנו מתבגרים, ישנן יותר הסחות דעת ועייפות או דאגות, אלו דברים שמפריעים לזיכרון המיידי, וזה לא העניין של הגיל".

האם זיכרון טוב הוא עניין של הכשרה ואימון או שבאמת ישנם אנשים שנולדים עם כישרון מיוחד או סוג שונה של חיווט (wiring)?

"תראי, בהרצאות שלי ישנם תמיד את אלו הסקפטיים, שחושבים ששום דבר לא יכול לעזור לשיפור הזיכרון. אותם אני בוחר להעלות על הבמה כדי להוכיח להם שהם יכולים לזכור רשימה או אוסף של עובדות, ותוך כדי הם מופתעים בעצמם. זוהי טכניקה די פשוטה שכל אחד יכול ליישם. ברור שיש הבדלים בין אנשים, אבל גם ישנם הבדלים ברמת ההתעניינות. אפילו בתוכניות טלוויזיה כמו ״מי רוצה להיות מליונר?״ ישנם מומחים שאפילו הם נכשלים. אין בן אדם שיכול לדעת את הכול. ישנם אנשים שהסקרנות שלהם טבעית, אז הם זוכרים הרבה דברים מהרבה תחומים, והם גם אלו שזוכרים יותר".

הזכרת בתחילת השיחה את היכולת שלנו למחוק חוויות לא נעימות שאנחנו לא מעונינים לזכור. מהן הטכניקות שבהן ניתן להשתמש כדי לעשות undo לזיכרון?

"בספר ״חמש מתנות למוח״ ציינתי מספר שלבים החל מלהקהות רגש שיש לנו כלפי זיכרון מסוים, דרך עיוות זכרונות. אגב, השיטה הכי טובה לזכור משהו מהעבר, זה לא לחשוב עליו בכלל עד שנזכרים בו. בכל פעם שאת משחזרת זיכרון, את מעוותת אותו, ובכל פעם אנחנו זוכרים משהו שונה, ולכן אם נזכרים באירוע מהעבר שלושים פעם, זה כבר ממש לא אותו האירוע. בכל פעם, אנחנו מוסיפים פרט נוסף, אז בלאו הכי אנחנו מעוותים את הזכרונות. אפשר לעשות את זה בכוונה אם אנחנו רוצים לעוות סיפור עצוב ולנסות לראות אותו קצת אחרת, בצורה שתהיה לנו פחות פוגעת. אפשר תמיד למצוא את החיובי באירוע שלילי, ואפשר אפילו לתת פקודת מחיקה למוח. למשל, כשאנחנו הולכים לישון ומשהו מטריד אותנו, אז קשה לנו להירדם. רצוי לתת פקודה למוח שמחר בעשר בבוקר, נמצא פיתרון לבעיה. הוכח במחקרים וב-MRI, שברגע שנותנים פקודה למוח, הוא לא מתעסק יותר במחשבה הזאת".

זה להבדיל, למשל, ממצב שבו אנחנו לא זוכרים שם של בן אדם או של שחקן קולנוע שעומד לנו על קצה הלשון, וזה מטריד אותנו ואנחנו ממשיכים בשגרת יומנו, ופתאום אנחנו נזכרים בשם. זה בגלל שהמוח ממשיך לעבוד. הוא קיבל פקודה לחפש את השם, ולכן הוא ממשיך בזמן שאנחנו עוסקים בדברים אחרים.

כך גם ההיפך הוא הנכון. אפשר להגיד לו שלא לחפש את זה.

זכרון זה דבר מאוד מתעתע ומרתק. הרבה מזיכרונות הילדות שלי מתערבבים בסיפורים ששמעתי ובתמונות שראיתי, ואני לא בטוחה כמה מזה נסמך באמת על זיכרון.

"ישנה הרצאה של אליזבט לופטוס ב-Ted Talk שנקראת How reliable is your memory,  שהתחילה לחקור את העניין הזה, ובמשך שנים היא היתה משוכנעת שהיא היתה עדה לטביעה של אח שלה, והיו לה זכרונות נוראיים וטראומות, ויום אחד אימא שלה אמרה לה שהיא כלל לא היתה במקום כשזה קרה. היא הסיקה שמרוב שהיא שמעה סיפורים על המקרה, היא הכניסה את עצמה לתוך הסיפור. לכן, את צודקת, הזיכרון הוא אכן דבר מדהים ומתעתע ואפשר בקלות לשתול לנו זיכרונות. זאת הבעיה שיש לנו עכשיו עם ה- Fake news. זה הופך להיות אמיתי לגמרי.

אני רוצה לעלות איתך שלב לרמה הפילוסופית, ולשאול אותך למה חשוב לזכור ?

"השאלה היא אחרת. הרבה אנשים שואלים כיום למה צריך לזכור כשכל המידע הרי קיים באינטרנט. אז אני אחזיר לך בשאלה. אם, חס וחלילה, את צריכה לעבור ניתוח, לאיזה רופא היית פונה, לזה מהדור החדש שגדל על זה שאפשר למצוא הכול האינטרנט או רופא שמשתמש בזיכרון האנושי שלו עם כל המיומנויות שהוא רכש אחרי כל כך הרבה ניתוחים ויודע לפתור כל בעיה במהירות ובכל רגע נתון על סמך הזיכרון שלו? התשובה הרי ברורה. הטכנולוגיה לעולם לא תחליף את הזיכרון האנושי. יש גישות שטוענות שדווקא היום עם כל עודף המידע, הפעילויות היומיומיות שאנחנו עושים מבוססות על זיכרון, ואת זה הטכנולוגיה לא תחליף. לכן לא צריך לדאוג, כי תמיד יהיה לנו את הזיכרון האנושי".

מהידע העצום והנסיון שלך בנושא, מה אנחנו בעצם זוכרים, ולמה? מדוע אנחנו זוכרים דברים מסוימים ולא אחרים?

"ישנם כמה עקרונות לזכירה. קודם כל, אנחנו זוכרים את מה שמעניין אותנו. אנחנו זוכרים דברים ששמנו לב אליהם. אנחנו לא יכולים לזכור משהו אם לא שמנו לב אליו מלכתחילה. למוח שלנו, בדיוק כמו למחשב, אנחנו צריכים לעשות ״שמור״ כדי לזכור משהו. אנחנו גם זוכרים דברים מסיבות אסוציאטיביות. אנחנו לא יכולים לזכור משהו אם הוא לא קשור למשהו אחר שמוכר לנו. אגב, זאת הבעיה שיש לנו עם שפות. מילים בשפות זרות הן חסרות הגיון ולכן כדי לזכור אותן צריך איכשהו להפוך אותן להגיוניות בצורה של תבניות, הקשר או בצורה של אסוציאציות. יותר קל לנו לזכור דברים בקבוצות, בקטגוריות או בתיקיות. ככה המוח שלנו עובד. מעבר לזה, ישנן טכניקות אסוציאטיביות או טכניקות של שיטה שנקראת ״החדר הרומאי״ עליה אדבר בהרצאה, ובה ניתן לזכור כמויות של ידע על ידי קשירה של המידע למיקומים מוכרים. זה כמו לשלוף ספר מתוך ספריה ענקית, תוך כדי שתילת רמזים אסוציאטיביים למידע הזה שעוזר לנו לשלוף אותו".

ומהכיוון השני, למה חשוב לשכוח? מה אנחנו שוכחים, ולמה?

"אני טוען שזיכרון טוב זה כלי ליעילות והצלחה, ושיכחה טובה זאת מתנה נפלאה לבריאות הנפש. האכזבות, הכישלונות והטראומות שלנו מפריעים לנו להתקדם. מקסים גורקי אמר פעם ש״במרכבות העבר אי אפשר להתקדם לשום מקום״. כלומר, מי ששוקע בעבר – והרבה אנשים עושים את זה כי אנחנו אוהבים נוסטלגיה, ואנחנו שמרנים וקל לנו להתרפק על זכרונות העבר – לא מתקדם. למשל, אם מישהו נכשל כמה פעמים בטסט, הוא חייב למחוק את הזכרונות הללו כדי להמשיך הלאה. אם למישהי היו כמה מערכות יחסים כושלות, מן הראוי למחוק אותן כדי לפתח מערכת יחסים טובה בעתיד. חשוב לשים את הזכרונות הלא טובים בצד, בסל המיחזור. כמובן שאי אפשר למחוק את הזיכרון לגמרי, אבל אפשר לשים אותו בסל המיחזור ב-Desktop של החיים".

אני חייבת לשאול אותך שאלה אישית. אני מלמדת עברית כשפה שנייה כבר שני עשורים. חיכיתי לשאול אותך את השאלה הזאת כדי שמחר אוכל להיכנס לכיתה ולספר על כך לסטודנטים שלי. אילו טכניקות יש לך ללימוד שפה שניה?

"ישנן הרבה שיטות, החל מאסוציאציות לזכירת מילים כמו שאנחנו מכירים מהמבחנים הפסיכומטריים. למשל Blue זה כמו דג כחול שעושה בלוּ, בלו, או מזלג שנשמע כמו שמישהו תוקע את המזלג in his mother’s leg, ואפשר לשחק עוד הרבה עם אסוציאציות מהסוג הזה. חוץ מזה, במקרה של עברית, יש 1300 מילים באנגלית שנכנסו לשפה העברית, והן נקראות cognates. מילים כמו פיצה, פנקייק, בננה וכו׳. יש הרבה מילים באנגלית שנגזרות מעברית כמו למשל שורש (source), לב (love), יד (yard) ועוד. אני חושב שה-שיטה, ועליה כתבתי בספר ״סוד המוח היהודי״, היא השיטה היהודית לזכירת שפות. היהודים השתמשו בה לשמירת העברית בגלות, והם שילבו אותה בשפות המקומיות. לאדינו היא 70% ספרדית קסטליאנית ו-30% אחוז עברית. יידיש (שזה ייד דויטש -יהודית גרמנית) היא 70% גרמנית, 20% עברית ו-10% אחוז שפה סלבית. שילבו בהן מילים בקונטקסט הנכון, ואת זה המוח מעבד בצורה הכי נפלאה ללימוד שפה. למשל, אם את רוצה ללמוד בספרדית את המילה דינרו (כסף), את צריכה להחליף את המילה כסף בעברית או באנגלית במילה הספרדית דינרו. תבקשי מהתלמידים להכניס בכל יום מילה חדשה בעברית למשפטים שלהם באנגלית, וכך הם ילמדו מהר ובהקשר הנכון".

כמה ימים לאחר הראיון עם ערן כץ, אני מנסה לחשוב מה אני זוכרת מהשיחה איתו. יותר מכל דבר, לקחתי איתי את הגישה החיובית שלו לנושא הזיכרון, ובכלל. האופטימיות וההומור שהוא יוצק לנושא שעלול להיות טורדני עד כאוב, הן משהו שאקח איתי בשבוע הבא כל בדרך לפאלו אלטו, ומעבר לזה.

אז אל תשכחו, ניפגש ביום רביעי הבא, בשעה 7:30.

שלכם,

דלית גבירצמן

שאלות? הערות? מחמאות?

dalit@gvirtsman.com