פרשת כי תישא: פייסבוק כעגל הזהב המודרני

מאת: איתי שמי

סופת האבק תפסה אותי לא מוכן. ירדתי מהאפניים, הוצאתי את משקפי האבק ואת הבנדנה המשמשת לכיסוי הפה והאף והמשכתי לדווש במדבר לעבר יעד לא ידוע. באיזשהו שלב הסופה היתה כל כך חזקה שלא ראו ממטר. ירדתי שוב מהאפניים והצטנפתי עד יעבור זעם. כשהסופה שככה הבטתי סביב. גיליתי שאני בתחתיתו של מעין מקדש עתיק או פירמידת מאיה שבראשה פסל ענק ומוזהב עם לוגו ה״לייק״ המפורסם של פייסבוק. טיפסתי במעלה המקדש להשקיף על הסביבה. בחורה צעירה חשופת חזה דיברה עם כמה אנשים שעמדו לידי על הפסל. מסתבר שהיא האמנית שיצרה את המונומנט. היא סיפרה שבעיניה "לייק" הוא הזהב החדש והמרוץ אחר קישוש עוד לייקים היא תסמונת לתרבות כזב.

אני רוצה לקחת אתכם למסע במדבר אחר ולחזור אחורה כמה אלפי שנים בזמן אל פרשת ״כי תישא" וסיפור עגל הזהב.

הלוקיישן- הר סיני. משה על ההר, שיחת one-on-one ארוכה למדי עם אלוהים, בלי דיסטנס, בטח עם איזו כוס וויסקי ביד: "וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ".

בינתיים בני ישראל מתייבשים להם למטה במדבר, מחכים שמשה יואיל בטובו לרדת אליהם.

יש כאן דרמה עם שני סיפורים במקביל: למעלה על ההר אלוהים מצייד את משה בצידה לדרך, משהו ככה בקטנה: וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.

ובעוד משה מדדה מטה אט אט עם המשא הכבד (תרתי משמע כמובן), בני ישראל מתחילים לאבד סבלנות: וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

אנחנו כאן בלב מדבר

צמאים למים חיים

ואתה על ראש ההר

מעל העננים

אין שום אות

אין סימן

כל כך הרבה ימים

("עגל הזהב", אהוד בנאי)

כשאהרון מקבל את הדרישה לאל חלופי, הוא חושש מהאספסוף הבריון ולא מסוגל להתנגד, אבל הוא מנסה להרוויח זמן ומבקש: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ אֵלָי". הוא שולח את החבר׳ה הביתה לנשותיהם כדי שייתנו לו את כל תכשיטי הכסף והזהב. אהרון לא נולד אתמול והוא מניח שהנשים לא תיפרדנה בקלות מתכשיטיהן. הוא כבר יכול לדמיין בראשו את הסצינות שהן יעשו לבעלים… אבל גם את ההמון שבא אליו לא עשו באצבע. הם באטרף, רוצים אלוהים חדשים כאן ועכשיו. הם לא טורחים ללכת הביתה לנשותיהן אלא מורידים על המקום את הנזמים מהאוזניים (ביקורת אופנה נעשה בפעם אחרת…) "וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן".

בואו נתעכב רגע על העניין הזה של חוסר הסבלנות. במידה מסויימת כולנו כאלה. רוצים כאן ועכשיו. לעשות את המכה, את האקזיט. השיח על מהירות מול איטיות הוא רלוונטי מתמיד. יש למשל תנועה פופולרית ששמה  Slow Movement שקוראת להאט את קצב החיים. תרבות הצריכה תופסת את הזמן כמשהו שצריך לנצל ביעילות מקסימלית. זמן זה משאב. בעולם הקפיטליסטי אנחנו מנסים כל הזמן למקסם זמן, להאיץ כל פעילות כדי שתיקח פחות זמן ותפנה זמן לדברים נוספים. מהם הדברים הנוספים? עוד דברים שננסה לדחוס ולזרז ולהאיץ, מעגל מטורף אינסופי…

כמעט בכל סקר, כששואלים אנשים על חייהם, רבים עונים שהיו רוצים חיים איטיים ופשוטים ורגועים יותר. ממש לא יזיק לעצור רגע, להיות יותר עם בני המשפחה וחברים. בעצם לאן אנחנו כל הזמן רצים? אם זו חברת השפע, למה אין לנו זמן ליהנות מהשפע? יש הרגשה שאנחנו במרדף מתמיד, רוצים עוד ועוד.

אגב, נקודה קטנה למחשבה: מי שיוצא כאן גבר אלו הנשים. את התכשיטים לעשיית העגל נותנים הגברים. הנשים, שהיו הראשונות לתת כסף וזהב לבניית המשכן, פתאום לא בקטע. יתכן והן עם רגליים על הקרקע, מחוברות למציאות ולא נסחפות אחרי הפנטזיה הזו.

אהרון בונה מהתכשיטים עגל מזהב, מקים מזבח לאלוהים החדש ואפילו מארגן את המסיבה הכי טובה בעיר. העם מגיע בהמוניו, מעלה עולות ומבסוט עד השמים. נמשיך עם אהוד בנאי:

הוא לא יורד מראש ההר

הוא לא יורד אל העם

הם יוצאים במחול טירוף

ושוכחים את עצמם

רוקדים סביב עגל הזהב

סביב עגל הזהב

המספר המקראי מנסה להגחיך את הבחירה של בני ישראל. מילא היו סוגדים לאיזה אריה שואג, מלכותי ומטיל מורא. אבל מה שהם מקבלים זה עגל, בן של פרה. הם לקחו את אלוהים, שאין לו לא גוף ולא דמות, והמירו אותו בחיה שמעלה גרה. במילים אחרות, מן יצור עלוב כזה שמפליץ ותוקע גרעפסים כל היום… נגיד, אוקי ניחא, לפחות היו סוגדים לשור זועם ואימתני, אבל לא, כל מה שיצא זה איזה עגל קטן. אחר כך מספרים לנו שהעם מאמין שהעגל הזה, שנוצק כרגע מהתכשיטים שלהם עצמם ואפילו לא מסוגל ללכת, הוא זה שהוציאנו מארץ מצרים. על טיעון כזה לא נשאר לנו אלא להביט בעיני עגל…

אבל זוהי רק דרך אחת להסתכל על הסיפור, דרך קונפורמיסטית שמתיישרת עם המסר שמנסה להעביר לנו המספר המקראי: ישנה דרך "נכונה" והיא דרכו של האל, ויש דרך פסולה, בה בחרו אותם חוטאים מבני העם. אפשר להסתכל על הדברים באור שונה: מדוע אסור לעם לחפש את דרכו ולהגדיר לעצמו מחדש את אמונתו ואת הדרך בה הוא מבקש ללכת? מבחינת בני ישראל משה איכזב, הוא נעלם לו על ההר ואיש לא ידע אם בכלל יחזור. העם ללא ספק נמצא במצוקה. מדוע לא לעשות “reset” ולחפש אלטרנטיבה? במידה רבה זה מה שאנחנו עושים כאן עכשיו בקהילה שלנו. אנחנו קוראים תיגר על ההגמוניה שמקבלת את היהדות הדתית כדרך ה"נכונה" היחידה לסיפור היהודי, בעוד שהיהדות החילונית נחשבת פחותה, "עגלה ריקה". יש לנו זכות לברוא אלטרנטיבה ולמצוא דרך שתיצוק תוכן יהודי משמעותי עבורנו ללא רגשי נחיתות. גם על עגל הזהב עצמו אפשר להסתכל מזווית אחרת: הוא נוצר ע"י הקהילה עצמה. אנשים וויתרו על היקר להם, בעצם וויתרו על תכשיטי הזהב האישיים שלהם, על החומריות, למען הקהילה, למען יצירה משותפת. מה רע בקהילה שיוצרת משהו משותף ואח"כ חוגגת זאת יחדיו?

כשמשה יורד מן ההר, המפגש בין העולם של מעלה לעולם של מטה מביא לנו שיא דרמטי. באקט תיאטרלי מנתץ משה את לוחות הברית (לאנשי הסאונד אפקט יש כאן תפקיד חשוב…). כן, כן, אותם לוחות כבדי משקל ה"כתובים באצבע אלוהים" שנשא על גבו כל הדרך מהפיסגה ומגדירים את הבסיס המוסרי והחוקתי של העם. באותה הזדמנות הוא גם טוחן עד דק את עגל הזהב ומערבב אותו בקוקטייל אותו הוא מגיש לעמו החוטא. תאכלו (אוקי, תשתו) את מה שבישלתם:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר: וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

משה שולח את אחיו בני שבט הלוויים להרוג את החוטאים שסגדו לעגל והם מחסלים לא פחות משלושת אלפים איש. לאלוהים זה עדיין לא מספיק, הוא רוצה עוד דם. משה צריך להתחנן בפניו שייתן קצת הנחות. אלוהים מתרצה אבל בכל זאת "מפנק" את העם באיזו מגפה. מממ… נשמע קצת אקטואלי הסיפור הזה…

בשלב הבא בסיפור עושה משה אקט מעניין: הוא מתנתק מההמון ונוטה את אוהלו מחוץ למחנה. אני חושב שיש כאן מעשה שהוא הרבה יותר מהאקט הפרקטי של בידוד כדי לא להידבק בוירוסים מאיימים. יש כאן אקט סמלי. מי שחפץ לדבוק בתורת משה, מי שנפקחו עיניו והוא סולד מהסגידה לעגל הזהב, יהיה חייב לעשות צעד אקטיבי. בל נשכח שהעם עדיין צעיר והוא עובר שלבים של גיבוש וזהות עצמית. קבלת אלוהים ותורתו זהו תהליך עמוק וממושך. אין כאן פתרונות אינסטנט ודרוש מאמץ.

עתה נגיע לסוף הפרשה: אחרי החטא מגיעה המחילה, אחרי הקלקול מגיע התיקון. משה עולה שוב להר ויורד ממנו כשהוא מצויד בשני לוחות חדשים. וכמו בכל סיפור טוב, הדרמה נגמרת ברגע מזכך, בני ישראל זוכים לקבל את התורה, אלוהים מראה שיש בו ממידת הרחמים והוא נותן לעם הזדמנות שנייה. הפי אנדינג. "וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה". איזה סיום יפה. ורגע לפני שירוצו הקרדיטים על המסך, אפשר לצפות במשה ובני ישראל רוכבים לעבר השקיעה ונעלמים באופק…

הדיון ב״עגל הזהב״ הוא רלוונטי מתמיד. בין אם מדובר ברדיפה אחרי ממון והצלחה חומרית, ברדיפה אחרי כבוד מדומה, או בסגידה והערצה עיוורת לאלילים בשר ודם. אנחנו חיים בעולם תרבותי בו שולטות הרשתות החברתיות, לאף אחד אין סבלנות להעמיק (אמל"ק היא מילת מפתח בכל דיון פייסבוקי טיפוסי), כוכבי יוטיוב נשפטים לפי מספר הצפיות ללא שום קשר לאיכות התוכן אותו הם מעלים, ציוצים מטופשים בטוויטר מקבלים כיסוי חדשותי נרחב, תרבות ה"פייק ניוז" פורחת וכבר לא ברור מה אמת ומה בדייה. אני חייב להודות שעם כל הגרויים המיידיים והקקופוניה שמסביב אני בקושי מצליח למצוא זמן לקרוא ספר מתחילתו ועד סופו.

עמדתי על אותו מקדש לאל ה״לייק״ הפייסבוקי באמצע המדבר, צופה לעבר האופק. האמנית ושאר האנשים הלכו ונשארתי לבד. אחרי סופת האבק הלבנה הנוף נראה בראשיתי מתמיד. מקום מצויין לתהות לגבי הבחירות האישיות שלי בחיים, איפה כדאי לשים את הפוקוס, מה אמיתי ומה לא יותר מסגידה ל״עגל זהב״ כלשהו. בעצם כמעט בכל החלטה משמעותית שאנחנו עושים בחיים אנחנו נדרשים לענות לעצמנו האם זו בחירה הנובעת ממניעים פנימיים "נכונים" או שאולי כמו לפריקון קטנטן וירקרק אנחנו נמשכים אחרי הנוצץ והמוזהב. זה נשמע קלישאתי, אני יודע, אבל חשוב להיות קשוב למה שנכון לנו, ולאו דווקא למה שנשפט כנכון ע"י החברה שמסביב. אפילו המקום בו נמצאתי במדבר, נתפס ע"י לא מעט אנשים כסוג של "עגל זהב" הדוניסטי. זכותם לחשוב כך, אבל אני מוצא הרבה יופי בקהילה הזו שמתכנסת מכל רחבי העולם, מקימה אלטרנטיבה זמנית לחיים שבחוץ עם חוקים משלה. קהילה שמנסה למשך שבוע אחד להתרחק מחומרניות ולהתבסס על נתינה ללא תמורה, וכן, גם לחגוג עד-לא-ידע כמו אז למרגלות הר סיני. מה רע בלשמוח? מה שנראה כ"עגל זהב" לאחד יכול להיות הבחירה הנכונה לאחר ולהיפך. לא כל הבחירות שלי נכונות ובעצם כולנו עושים טעויות וזה אנושי. הפרשה הזו מראה לנו שאמנם ייתכן ונשלם על כך במגפה, אבל יש לנו סיכוי להינצל, ולקבל ממש כמו בפרשת ״כי תישא״, הזדמנות נוספת.

בסיכומו של דבר סיפור עגל הזהב הוא בעצם בבסיסו מאבק בין רוח לחומר. כשה"חומר" הוא לא רק ברדיפה אחר כסף, אלא גם בקישוש "לייקים" כאלו ואחרים, בתרבות האינסטנט השטחית וחסרת הסבלנות וברצון לקבל הכל, כאן ועכשיו. ה"רוח" מצד שני היא לאו דוקא האמונה באל, היא גם פינוי הזמן לבלות עם האנשים היקרים לנו, השתתפות פעילה בקהילה ויציקת תוכן תרבותי משמעותי בחיינו.

ועכשיו יש לי רק בקשה קטנה לסיום, אם לא קשה לכם, בחייאת, עשו לי "לייק"…